מאת אתר התנועה , קבוצת אתר התנועה

ואני בכלל לא התכוונתי. והפעם אני מתכוונת.

לא קל לצאת מהארון ועוד יותר לא קל לעשות את זה בפריפריה. מור רחל קארו, מדריכה היום במועדון ה"לזלי" מספרת על חווית הווידוי שלה כמדריכה. אז מסתבר שיש להט"בים גם בטבריה.


לצאת מהארון בטבריה
ואני בכלל לא התכוונתי.
זה יצא ממני באמצע שיעור חברה שהעברתי בטבריה, פשוט אמרתי את זה: "אני בקטע של בנות".
לא עבר הרבה זמן והשמועה הגיעה לכל פינה בבי"ס.
"את לסבית?" "יש לך חברה?" "איך בנות עושות את זה?" "מה? את באמת אממ...?"
הגעתי הביתה. בכיתי.
נבהלתי.
יש סיכוי שאמרתי מול כיתה שלמה שאני לסבית?
איך אני אביא אותם לתנועה עכשיו?
ואם המורים יגלו? וההורים?
אולי ההורים יגידו למנהלת ואז לא אוכל להדריך יותר בביה"ס?
והאמת, שפשוט פחדתי. פחדתי שאסובב את הגב ויתנו לי כאפה, שיזרקו עליי משהו, שירקו עליי, שירדו עלי, שישפילו אותי.
התקשרתי לרכזת "להתוודות".
"שומעת? יש סיכוי כזה ש.. אמרתי לכמה ילדים שאני בקטע של בנות. אמרתי להם שאני לסבית."
הלב דופק מהר, בראש כל מילה נשמעת נוראית יותר מהשנייה ו...
ואז פשוט דיברנו. 40 דקות דיברנו, על החיים, על יחסים, על זהות. זה היה מדהים.
ואני בכלל לא התכוונתי.


בטבריה אין להט"בים
בטבריה אין להט"בים. כמעט כולם חושבים ככה. אפילו הלהט"בים עצמם.
כי מי רוצה להישאר במקום חשוך שכזה?
"אני מת להגיע לגיל 18 ולעוף מפה"
פה ההומופוביה לא סמויה. היא גלויה. צועקת מתחנות האוטובוס הרעועות, במסדרונות בית-הספר ואפילו על קירות ביתנו, בית הנוע"ל.
חודש הגאווה הגיע, ארזתי את מיטב בגדיי הנשיים, הגבריים ומה שביניהם, ונסעתי לעבר העיר הגדולה תל-אביב, לחגוג את זהותי.
בתכנון: לצאת לכמה מסיבות, לראות סרט גאה בקולנוע (בטבריה אין קולנוע, בטח לא מסיבות...) ולצעוד במצעד. המצעד היה עבורי חוויה משמעותית ועוצמתית. הרגשתי חלק מתנועה, מקהילה ועדיין, משהו היה חסר. הייתי עצובה. הרגשתי לא שלמה.
אחרי הפעם הראשונה בחטיבה, בגוב האריות, אמרתי את זה שוב ושוב. בקול רם: "אני לסבית". הרגשתי שהפעם אני מתכוונת.
הדבקתי בבי"ס מדבקות של "הלזלי", מועדון תנועתי פתוח לנוער גאה.
מצאתי את עצמי בשיעורים, בהפסקות, שותפה לשאלות של חניכים שאין להם את מי לשאול.
נשאבתי לשיחות אינטימיות עם בנות בשכבה על קשרים, מין ואוננות.
שוחחתי עם הבנים על פורנו ומה יושב להם בראש כשאני אומרת שאני לסבית.
דיברנו על פחד ואומץ, ביטחון עצמי ואהבה.
ובעיקר, פגשתי את כל הלהט"בים ש"אין" בטבריה.


תחתית הסולם
אני כועסת. כועסת שבמקום לומר לי מה אתה מרגיש ספגתי ירידות והשפלות גם ממך.
שלא פעם החזרת גם אותי לארון.
אבל אני לא כועסת עליך. אני כועסת שזה ככה.
הרי טבריה מלאה באנשים שכל הזמן לומדים איך הם לא שווים כלום וגם אני נאבקת ללמוד משהו אחר מהחיים פה.
היית צריך את זה כדי "לעבור". היית צריכה את זה כדי להרגיש שזו לא את, שאת לא לסבית. שאת לא בתחתית. אני לא כועסת עלייך.
אולי הייתי עושה אותו דבר בדיוק.
אבל בנקודה הזו הרגשתי שיש פה עניין אחר, בפריפריה. זה לא רק על ההרגשה שאת שונה, זה על המקום בעולם. את גם ככה בתחתית הסולם, ולא זאת בלבד, מסתבר שיש עוד לאן לרדת.
ואת ה"חזק שורד" הזה אני לא רוצה. לא בשבילי ולא בשבילך.

השעה 17:00 בתל-אביב ביום המצעד, במבט לאחור פוגשת שני חניכים שלי מטבריה. לא יודעת מה גרם להם לבוא עד לתל-אביב, משערת שאותה סיבה שהביאה אותי לכאן, שמחנו לראות זו את אלה (מה שבטבריה סביר שהיה מלא בעוקצנות והומופוביה). אבל הוא קרה שם בנוף התל אביבי, ושם, זה הרגיש בבית. לפתע הייתי המדריכה, לא סתם המדריכה, המדריכה הלסבית, והפעם, זה היה לי ליתרון.
השעה מאוחרת בשישי אחה"צ ותוכניות הסופ"ש שלי כבר סגורות אבל הם? הם לא חשבו על זה עד הסוף וחוף תל-אביב נמצא כ500 ₪ מונית מחופי הכנרת שבטבריה אחרי שנגמרו האוטובוסים האחרונים.


יש לנו בית
חשוב ולא מובן מאליו שיש מקום כמו תל-אביב, ועוד יש על מה להיאבק.
אבל הבנתי מה חסר לי: להרגיש שגם בבית שלי, יש לי מקום. לי ולחניכים שלי.
כאילו גם אני הפסקתי להאמין שיכול להיות פה אחרת.
אהובות יקרות.
יש להט"בים בטבריה.
אני יודעת את האמת.
אני יודעת את האמת כי אתם סיפרתם לי.
כי בחרתן בי כמדריכה, גם אם עבר זמן.
אני יודעת על האגרופים בבטן כשמקללים "י'הומו",
על האשמה שאת נמשכת לבנות,
על השנאה של מה שאת רואה במראה,
על הנחות המוצא שלא נותנות לך מקום,
על שגורמים לך להרגיש שאת לא קיימת.
ואני יודעת עוד אמת.
שאתן מלמדות אותי מרד והגשמה בתוך המציאות הזו.
שאתן יפות ואמיצות וראויות לחיים מלאים מאלה.
זכיתן להיות אלה שידאגו שיהיה מקום לכולן.ם.
החבר הכי טוב שלי שגם הוא הומו, עזב השנה לתל-אביב. זה קשור אחד לשני?
זה שבר אותי. אני לא מתכוונת לעשות את זה.
לצעוד בפריפריה זה לומר שאנחנו קיימים.
להילחם על זה שאנחנו לא בתחתית הסולם. שלא צריך להיות סולם. שכולנו שווים.
להגיד שאנחנו כל מי שאנחנו בעת ובעונה אחת בלי למחוק זהות אחת כדי לאפשר אחרת.
לא לברוח למקום אחר,
להיות בבית ולעצב אותו.
אני רוצה לבקש מכם שאת החלומות שלכן תחלמו גם פה בבית, על הבית. חוץ מהחום והלחות יכול להיות בו גם חום אחר. של יחד ושותפות.
אני הולכת לתלות דגל גאווה במרפסת הבית שלי.
והפעם אני מתכוונת.


 


מתוך אתר הנוער העובד והלומד
www.noal.org.il
קישור ישיר:
http://www.noal.org.il/9/articles/202228