שליחת כתבה






אייקון המקום שלי לשנות
המקום שלי לשנות

אמת מארץ תצמח

ראיון מיוחד עם תאטרון התנועה

לכל דבר שאנחנו בוחרים יש כוח

18 בנובמבר 2018 / מאת שחר פרנקל הוכמן

עוטף ישראל אינו איזו אשליה ואינו איזו שהיא סיסמא שתפקידה ליצור אמפתיה ציבורית - זו מציאות. אנשים שגרים בעוטף ישראל חיים את ההבנה וההכרה שקיום מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית אינו מובן מאליו, והם חיילי המשמר הכי גדולים שלה בעצם ההתיישבות בגבולות הבית של עמנו.

"וְשַׁבְתִּי֮ אֶת־שְׁב֣וּת עַמִּ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וּבָנ֞וּ עָרִ֤ים נְשַׁמּוֹת֙ וְיָשָׁ֔בוּ וְנָטְע֣וּ כְרָמִ֔ים וְשָׁת֖וּ אֶת־יֵינָ֑ם וְעָשׂ֣וּ גַנּ֔וֹת וְאָכְל֖וּ אֶת־פְּרִיהֶֽם" (עמוס, ט' י"ד)

עמוס היה אחד מנביאי התוכחה הגדולים שידעו עם ישראל, בזמנו העם היה מפולג לשני מעמדות. האחד- מעמד עשיר, שידע מותרות וחייו שגשגו, והשני- איכרים אשר לא ראו שכר בעמלם, חיו בעוני ונאלצו להשתעבד למעמד העליון. עמוס ניסה למגר את הפערים הכלכליים ולהנחיל את קדושת החיים ושוויון ערך האדם כמוסר האוניברסלי של עם ישראל.

בשם השוויון

ביום חמישי, ל' מרחשון התשע"ט, אחרי חמישה ימי מסע מהבית שלהן בעוטף עזה, הגיעו נערות ונערים אל גן הורדים בירושלים. הן צעדו מממקום מוכה אפר ועשן, בו הן נמצאות באיום מתמיד על חייהן, וכל זאת בשם קדושת חייהן. אני כחניכה בחוות ההכשרה של גרעין געש בפתח תקווה הייתי שם, כי הילדות של כולנו צריכה להיות שקטה ובטוחה, בשם שוויון ערך האדם.

החיים בעוטף ישראל הם חיים קשים, מאז תחילת רעיון הציונות הקיבוצים והישובים שעטפו את ישראל שימשו כחומת המגן הפיזית אל מול אויבנו, אם כי היתכן שאנשים ילכו לגור באזור מסוכן כמו עוטף עזה ללא אמונה בצדקת דרכם?

עוטף ישראל אינו איזו אשליה ואינו איזו שהיא סיסמא שתפקידה ליצור אמפתיה ציבורית- זו מציאות. אנשים שגרים בעוטף ישראל חיים את ההבנה וההכרה שקיום מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית אינו מובן מאליו, והם חיילי המשמר הכי גדולים שלה בעצם ההתיישבות בגבולות הבית של עמנו.

אנשי הגבול

עוטף ישראל היא המציאות בגליל העליון, בגולן, בבקעת הירדן ובעוטף עזה. אין זו מציאות אחודה, שכן הפעם האחרונה בה נשמה אזעקה בביתי שבעמק הירדן, היתה באמצע 2006, כמה ימים לפני שנכנסתי בשערי בית הספר ושלשלתי שקל לקופה של קק"ל. בראש הנקרה נשמעה האזעקה האחרונה לפני כחמש שנים, ואילו בגבול עזה, תושמע אזעקה בעוד דקה. המשותף לכל אותם אזרחים הוא הנכונות לומר כי גבולות המדינה אינם מופקדים בידי אף אחד מלבד אזרחיה, והתיישבות היא זו הקובעת את גבולותיה, לפחות כך האמינו לפני קום המדינה.

אותם בתים, שדות ומפעלים שקיימים כמה מטרים מהגבול, הם אלה השומרים על גבולות המדינה. הרי הכי פשוט זה לומר "בשביל מה?" ולעזוב. לעבור לחיות אי שם בגוש דן, ולמרות הצפיפות והמירוץ הבלתי נגמר, אין שם סכנת חיים כו זו שבעוטף. אנשים חיים שם, עובדים מדי יום, לומדים בבית ספר, וחורשים שדות, ולא כי אין להם לאן ללכת, אלא כי הם ציונים שאוהבים את המדינה שלהם ומחוייבים לה, וכי הם מבינים ש"אם לא נעמוד על הנגב – לא תעמוד תל אביב" (דוד בן-גוריון).

במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון, שם יעבור גבולנו.

ביום ראשון לפני כמעט שנתיים, י"ט בכסליו התשע"ז, עלו חקלאים על כליהם מכל רחבי הארץ אל גן הורדים בירושלים. חקלאים מרחבי הארץ כדי להגיש שהעבודה שלהם, עבודה עברית, היא שליחות בקנה מידה לאומי. שהם בזיעת אפם עוקרים את גידוליהם כי לא משתלם למכור אותם. שהם סופגים טרור שפוגע אנושות בשדותיהם ופרנסתם. הם אלו שדורשים את זכותם לעבוד את האדמה שהובטחה לעם ישראל לפני יותר מ-2000 שנים, ולא להילחם על חייהם ולשרוד, אלא לחיות בכבוד, ולהיות גאים בפרי עמלם הציוני. אני כחניכה בשכבה י"א בקן עמק הירדן הייתי שם, כי חקלאות היא דבר הסובב את החיים בעמק, שקיבוציו קמו על בסיס המשק החקלאי. המחאה הזו מסמלת את קיום הציונות המתיישבת והעובדת, מתוך רצון להקים במדינת ישראל הריבונית משק מפותח האחראי על עצמו, ולומר בשם שוויון ערך האדם, שהעבודה הזו ממש לא שווה פחות.

מאז צינור המים הראשון שהועבר להתיישבות בנגב אי שם לפני קום המדינה מכורח המציאות, עברו יותר מ-70 שנים, וכבר פורחים שדות ומטעים בציית המדבר, ופיתוחים טכנולוגיים פרי עמל הציונות מסייעים לגדל גידולים איכותיים מאין כמוהם. המדבר אותו מדבר, ואנשים מפריחים את שממתו יום יום בעמל כפיים משגע, ומובילים ענף גידולי שדה מרהיב המייצא יבול איכותי בתקנים מחמירים. החקלאים האלו משקיעים את כל מרצם והונם לשדותיהם, לגידול איכותי ועברי, ובכל זאת הממשלה ממשיכה להעלים עין מהטרור המופנה כלפיהם, וכן ליבא ללא מס יבול תוצרת חוץ ובו בזמן גם לייצא את ערכיה הציוניים.

החקלאים, גם שנתיים לאחר מחאתם, עדיין סובלים מטרור ואיומים על משקיהם, פרנסתם וחייהם. הם חיים בחובות כי המדינה שלהם, שחוקיה אמורים להגן עליהם, בוחרת לא לשים את שוויון ערך האדם והעבודה העברית כנר לרגליה. אזרחי ואזרחיות העוטף, ששגרת חייהם רוויה בטרור ואיומים, מוחים מחאה אחות למחאת החקלאים- הם מעוניינים שיכירו בשגרת חייהם כדבר בעל ערך שווה לכל אדם, והתרבות שהם מנסים ליצור, בין אם התיישבות בגבולות ובין אם חקלאות, היא בעלת ערך לאומי. הם לא אנשים מהאליטה הפיננסית של ישראל, והם לא גרים במטרופולין. והחיים שלהם לא שווים פחות.

אידאל הציונות הוא אידאל מתחדש, המפרה את עצמו כל יום ביומו. החקלאים ותושבי עוטף ישראל הם אלו שמבינים שיש להם חלק באידאל הזה, הם מבינים שבלעדיהם חלקים בציונות יתנוונו, בין אם גבולות המדינה הציונית ובין אם העבודה העברית המבססת משק אוטונומי. מחאתם של שתי קבוצות האזרחים האלו סופה להתלכד לכדי מאבק אנושי לשוויון ערך האדם וקדושת החיים, בשם הציונות.

שחר והחברים בעמק הירדן

שליחת כתבה
רוצים להישאר מעודכנים בכל מה שקורה? הירשמו לניוזלטר של התנועה!