שליחת כתבה






אייקון המקום שלי לשנות
המקום שלי לשנות

בגיל 15 התאהבתי בבחור.

בשביל שירה: ממשיכים את המאבק בהומופוביה

מורידים את יוקר המחייה על גב החקלאים

16 במאי 2016

ככל שהקהילה הגאה בישראל מקבלת יותר זכויות, כך גוברת האלימות וההומופוביה כלפי להט"בים. פלג שדה, מדריך במועדון ה"לזלי" מספר על האהבה הראשונה ועל המאבק שממשיך כל יום מחדש.

בגיל 15 התאהבתי בבחור.
זאת כמובן לא הייתה הפעם הראשונה, אבל הפעם הזאת הייתה הכי חזקה, משמעותית, ובעוצמה שאי אפשר היה להתעלם ממנה. עד אז עוד סיפרתי לעצמי (ולאותו בחור, שיצא בפניי כבר מהארון) שאני מאוהב במישהי אחרת. בעודי מגיע הביתה, טרוד מאוד מהתחושה המוזרה בבטן, פתחתי ויקיפדיה בערך "הומוסקסואליות" והתחלתי לקרוא. הבנתי באופן ראשוני שאמנם מדובר בחיים של מאבק, לא יהיה קל, אבל שזה דבר טבעי שלא אומר עלי שום דבר רע. "מגניב," חשבתי. "בוא ננסה!" המשך הסיפור – וידוי, החלטה, זוגיות ראשונה, קשר מקסים שנמשך כמעט שנתיים.
מחר, ב-17 במאי, חל יום הבנ"ה, או בשמו המלא היום הבינלאומי נגד הומופוביה (או להט"בפוביה). יום זה מציין את ההחלטה ההיסטורית להוציא את ההומוסקסואליות מרשימת הפרעות הנפש האמריקאית (DSM) לפני 26 שנה, בשנת 1990, ולהכיר בכך שמדובר בהתנהגות אנושית "נורמלית". בכל שנה ביום הזה אני מסתכל על הנער שהייתי לפני 11 שנה ומבין שללא ההחלטה הזאת הייתי כנראה מבין על עצמי דברים אחרים לגמרי ברגע ההוא שחיפשתי את עצמי בויקיפדיה. אותה החלטה היוותה אחת מנקודות השיא של המאבק למען זכויות להט"ב (לסביות, הומואים, טרנס ובי). מאז, אפשר לומר כי החוקים והייצוג במדיה ברבות מהמדינות המערביות, בהן ישראל, מבטאים הכרה הולכת וגדלה בלהט"בים.
אז רגע, בעצם… אם זה המצב היום – למה לציין יום שמוקדש ל"מאבק בהומופוביה"?
הכרה מוסדית היא ללא ספק דבר חשוב, אך היא ממש לא מספיקה (מה גם שיש עוד הרבה לאן לצעוד). בסיפור המרגש שתואר לעיל חסר פרט חשוב: במשך שנתיים של קשר נאלצנו להסתיר את היותנו זוג מרבים מחברינו ובטח שמהמשפחה. פחדנו. וגם 11 שנים אחרי, בהווה, אני יודע שעדיין היינו מפחדים, למרות האמירה הרווחת ש"העולם התקדם".

ואיך לא נפחד?
כש"הומו" היא עדיין הקללה הרווחת ביותר בבתי הספר, במגרשי הספורט, בעבודה, בצבא וכמעט בכל מקום.
כש"לצאת לסבית" ממשיך להיות כינוי גנאי ופחד ממשי לכל בת שמחליטה לנסות ולפרוץ את גבולות המגדר ולהתנסות בעיסוקים "גבריים" או סתם להתלבש "אחרת".

 איך לא נפחד, כשממשיכים להתייחס בבית הספר אל הנער הטרנס כילדה שסתם מחפשת תשומת לב.
כשהשפלה של מי שסוטה ולו במעט מדרישות המגדר הינה נוהג קבוע בבתי הספר, ורבים המקרים בהם האצבע המאשימה מופנית כלפי הקורבן.
איך לא נפחד, כשממשיכים לא לקחת ברצינות את הנערה הביסקסואלית ומוחקים את זהותה.
כאשר בני נוער שיוצאים מהארון מסתכנים גם היום בגירוש מהבית.
איך לא נפחד, כאשר בתי ספר רבים לא טורחים כלל לדבר על הנושא, או מרשים לעצמם לטעון ש"אצלנו בבית הספר אין הומואים ולסביות".
כששנאה עצמית הופכת למנת חלקם של להט"בים רבים.
איך לא נפחד, כשנשים טרנסיות נופלות קורבן לאלימות קשה באופן יומיומי, ואז נתקלות במשטרה אטומה וטרנספובית.

 כששוב ושוב ברחובות העיר ניתז דמם של אנשים שכל "פשעם" היה ללכת יד ביד בפומבי – הנה רק לפני שבועיים הרימה מפלצת ההומופוביה את ראשה המכוער באילת וברחובות.
איך לא נפחד, כשאך לפני כמה שנים, במרכזה של תל אביב, נכנס אדם אכול שנאה למועדון נוער להט"בי וירה לכל עבר, משאיר אחריו אחד עשר פצועים ושני הרוגים – ליז טרובישי וניר כץ ז"ל.
איך לא נפחד, כאשר לפני שנה בלבד, במצעד הגאווה בבירת ישראל, שירה בנקי, נערה בת 16, נרצחה רק משום שבאה לתמוך בזכותם של להט"בים לחיות את חייהם כאזרחים שווים במדינה שלנו.

 אסור להתבלבל. להט"בופוביה קיימת סביבנו ובתוכנו גם היום. ועלינו, ביום הזה ובשאר ימות השנה, להיישיר אליה מבט ולהילחם בה ביחד.
 אותו קשר ראשון שלי, דבר שאמור היה להיות פשוט כביכול, הצריך פרץ של אומץ ומרד נעורים מצד שנינו. אך נדרשו הרבה כוחות בשביל לתחזק את האומץ הזה, כי מהרגע הראשון, הקשר הביא עימו תגובות הומופוביות לא פשוטות – החל מאמא של חברה טובה שאיימה לספר להוריי והביאה את בתה לנתק את הקשר איתי, ועד העיקצוץ הזה שעד היום מלווה אותי לפעמים כשחוצים כביש יד ביד, קול בראש שאומר לי לחצות מהר, שלא ניפול על נהג הומופוב ועצבני שיחליט לעשות מעשה ולדרוס אותנו. בתוך כל זה, התמזל מזלי באותה התקופה שהקן שלי הצליח להיות מקום מפלט מכיל ומקבל, על אף שאז המודעות לנושא בתנועה הייתה רק בתחילת דרכה, כך שלא הייתי לבד. רק כך הצלחתי אני לעמוד על שלי בכל זאת ולהיות מי ומה שאני באמת.
  בשנתיים האחרונות אני מדריך ב"לזלי", מועדון נוער גאה בעפולה ע"ש לזלי פיינברג. המועדון פועל כחלק מסניף עפולה של הנוער העובד והלומד, ומהווה מרחב תנועתי, בטוח ופתוח לבני נוער להט"בים מכל איזור הצפון ולכל מי שרוצה לשאול את עצמה/ו שאלות בנוגע למגדר ולמיניות שלו/ה. המקום ומועד המפגש נשמרים בסוד בכדי לאפשר לחניכים להגיע מבלי לפחד להיחשף.
ההדרכה בלזלי מזכירה לי בכל פעם מחדש כמה חסרים מקומות כאלה, בהם אפשר פשוט להרגיש בטוח להיות אתה עצמך, כמה שהחברה בה אנחנו חיים איננה כזאת. כל פעם מחדש אני נפעם מכמה שהשיחה המשותפת על הנושא ועצם המפגש האנושי במועדון יוצרים קודם כל את תחושת הביטחון שמאפשרת לפזר את הפחד ואת חווית הבדידות של הארון, אותה חווים כל נערה ונער להט"בים. למאבק בלהט"בופוביה קל יותר לצאת כשאתה יודע שאתה חלק מקבוצה, חלק מתנועה שחרטה על דגלה את הגשמת שוויון ערך האדם.
השנה תציין התנועה את יום הבנ"ה דרך הוצאת פעולה בנושא לכלל הקבוצות בשכבה הבוגרת בקנים וסניפים ברחבי הארץ והדרך העברת ימי עיון בנושא יום הבנ"ה במספר בתי ספר מקצועיים. בנוסף, ישתתפו חניכי התנועה באירוע לציון יום הבנ"ה אשר יתקיים ב-19.5 בתל אביב ומאורגן ע"י ארגון הנוער הגאה והמרכז הגאה בעיריית ת"א.
השנה נקדיש את הפעילות לזכרה של שירה בנקי ז"ל. שירה הייתה נערה ביקורתית שלא וויתרה על הבעת דעתה ולוחמת עבור צדק ושוויון. אנחנו רוצים לראות בשירה סמל לבני ובנות הנוער בתנועתנו, שילחמו כחלק ולצד כל אוכלוסייה בחברה הישראלית שעדיין לא זוכה לשוויון ועדיין סובלת מאלימות ובריונות.

הכותב הוא פלג שדה, חבר בתנועת דרור ישראל ומדריך במועדון הנוער הגאה "לזלי" של הנוער העובד והלומד בעפולה.


שליחת כתבה
רוצים להישאר מעודכנים בכל מה שקורה? הירשמו לניוזלטר של התנועה!