שליחת כתבה






אייקון המקום שלי לשנות
המקום שלי לשנות

בין יאוש לתקווה – בין הביקורת החברתית למעשה החינוכי

לקראת יום הזיכרון לזכר יצחק רבין ז"ל

חשבון וזיכרון בדמוקרטיה הישראלית

27 באוקטובר 2017 / מאת שיזף שושני, מזכירות חברי וחברות הנוע"ל

בין חזוננו לבין מקומנו עתה, יש רק קו אחד מחבר והוא החינוך. חינוך הילדים, חינוך הנוער, חינוך הצעירים והמבוגרים, חינוך עצמנו; המפגש עם שותפים ועם יריבים. הדיאלוג, הוא הדרך לתקווה, הוא התקווה בעצמו

בעולמנו, יש המציעים ביקורת חברתית שלא כוללת חניכים ולא ויכוח ולא עיצוב משותף, ביקורת זו, יש האומרים, עומדת בפני עצמה. מן הצד השני, יש שרוצים "חינוך" ללא ביקורת, "חינוך" זה מנסה, בלי שום סיכוי להצליח בכך, להרחיק ערכים ואידיאולוגיה חיצוניים מהחניך ולמנוע ממנו לספוג אותם. שתי צורות חשיבה אלה חסרות סיכוי להשיג את שאיפותיהן במציאות.

ביקורת חברתית בלי שינוי חינוכי היא כדיבורים באוויר, היא איננה משנה ואיננה יכולה לשנות, ביקורת זו ריקה מאחריות וריקה מדרישה להגשמה, היא בוחרת לברוח מהחֶברה לה היא מבקשת עתיד אחר.
המעשה החינוכי שלא מלווה בביקורת החברה, מיותר הוא אף יותר. הוא לא מציע לחניכים שום חלום, אין הוא דורש מהם ואין הוא דורש מעצמו שום מהלך ואפילו אלטרנטיבה הוא לא מציע (שלא לדבר על שינוי החברה בכלל).
על כן, דרוש שילוב בין השניים, שילוב שיבחן את החברה בצורה ביקורתית ומתמידה שרוצה לגלות כל עוול, כל אי-צדק שקיים ולחוֹשׂפוֹ לעין כל. אותה דרך גם תציע פתרון שגם אם רחוק הוא והדרך אליו קשה, היא תפתח תֶלֶם המראה את החזון ולא פחות חשוב מכך, את הדרך אליו.

אך המחנך, כנראה שיעלה במחשבתו אותו הרהור שתוהה "לשם מה?", למה כל העבודה החינוכית הזאת אשר לנו? המחנך שחושב את המחשבה הזאת, מתקשה לראות איך חלומותיו הגדולים על חברת המופת, על החברותא, על השוויון והטוהר, איך הם מתמזגים או אפילו נקשרים בקשר כלשהו, עם המעשה החינוכי הקטן שלוֹ שנדמה והוא מיותר, טיפה קטנה בים החברתי של כל מה שנוגד את עולמו.

המדריך הרואה את סביבתו, בוחן אותה ומבקר אותה, הוא לא יכול להשלים עם מה שרואות עיניו, עם אובדן הדרך והניכור והפערים והאיבה והריחוק ולכן, הוא ישאף בכל נפשו לצייר את החברה שבה הוא חי לפי צו ליבו. במפגש עם חניכיו, ינסה המדריך לקרבם אליו, אל חלומותיו; בחניכיו, הוא רואה את התקווה לחברה טובה להם ולו ולכולם.

על כן צריך המחנך לפתוח ליבו לכל היופי שיכולה להכיל נפשו, לכל דרישה לטוהר שיבקש ליבו, לכל שותפות שימצא: לחיים ולדרך; עליו לעשות זאת כדי לסמן לעצמו את דרכו, אבל לא רק לעצמו כי אם גם לחניכיו, לשותפיו, לחברה כולה המקיפה את חייו ובתוכה הוא נתון. החינוך הערכי הוא כוכב הצפון של החברה, הוא מייצר בלב-ליבה המשוסע את דמותה הרצויה. במעשה מרדני ומהפכני זה, ממזג המחנך בין הביקורת למעשה, הוא לוקח את ייאושו הרב וממנו הוא מצמיח את התקווה.

המדריכה-מחנכת שמודעת לתמונה השבורה של החברה, צריכה לענות לחניכיה ולעצמה את אותה קריאה שקרא יוסף-חיים ברנר הי"ד מול הארץ העזובה והבודדה:

"[…] דרוש, שכל זה יִוָדע בתפוצות-ישראל ושיוָלד בלב צעירינו ה"אף-על-פי-כן!", אותו האעפי"כ, שצריך לבוא תמיד בסוף כל החשבונות השליליים… אף על פי כן! […] מכיוון שלהפסיד אין מה, מכיוון שהשאיפה קוראת להתחיל הכל מבראשית, ויהא מה!…"
(מתוך "ביבליוגרפיה (יהואש)", ה'תר"ף)

מתוך בור הבכי העמוק והשחור של רצח יצחק רבין ז"ל, מתוך הייאוש שעדיין נמצא בכל זיכרון של הרצח; דווקא משם חייבת לעלות הקריאה לחינוך והקריאה לשיחה, הקריאה לאסיפה ישראלית, לא כזאת חסרת תפישת-עולם אלא זאת שתתקרב ותפתח ליבה כדי לשכנע, על מנת להטות את הקו לעבר שאיפתנו שלנו, שאיפת הייעוד שכוננו שבו מקופל חזוננו על מדינה יהודית-דמוקרטית וחברה ברוח החברותא שבמרכזה שוויון ערך האדם, הציונות והסוציאליזם במלוא היקפם.

אי לכך, על אף הייאוש המרחף מעלינו בכל ימות השנה ובמיוחד ביום החשבון והזיכרון לרצח יצחק רבין ז"ל, על אף הקושי שמאיים להרפות את ידינו, אין לנו מה להפסיד מכיוון שבין חזוננו לבין מקומנו עתה, יש רק קו אחד מחבר והוא החינוך. חינוך הילדים, חינוך הנוער, חינוך הצעירים והמבוגרים, חינוך עצמנו; המפגש עם שותפים ועם יריבים. הדיאלוג, הוא הדרך לתקווה, הוא התקווה בעצמו.

לפורטל החשבון והזיכרון של הנוער העובד והלומד – במלאת 22 שנה לרצח יצחק רבין ז"ל >> לחצו כאן

שליחת כתבה
רוצים להישאר מעודכנים בכל מה שקורה? הירשמו לניוזלטר של התנועה!