שליחת כתבה






אייקון המקום שלי לשנות
המקום שלי לשנות

"גופי כאן, אבל ליבי בירוסלם"

לא שורפים גשרים – בין יהודים וערבים - סיור חיזוק בצפת

צפו בשידור ישיר באירועי האחד במאי 2013

30 באפריל 2013

יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנפלו על אדמת סודן בדרכם לארץ ישראל

החברה היהודית בישראל קמה מתוך מאות קהילות ומיליוני אנשים מרחבי העולם, שלהן חלום משותף – הרצון לבנות את חייהם בארץ ישראל ובמדינה היהודית. לכל קהילה סיפור משלה, וכל הסיפורים יחד יוצרים את החברה הישראלית, ואת הסיפור הרב-גוני, המורכב והמיוחד של העם כולו.
ביום חמישי, כ"ח באייר, יום ירושלים, יצויין יום הזיכרון לארבעת אלפים יהודי אתיופיה אשר נפלו על אדמת סודאן בדרכם לארץ ישראל.
ביום זה נבחר לציין ולספר כתנועה את סיפור עלייתם של יהודי אתיופיה. במשך 2,500 שנה שמרו יהודי אתיופיה על יהדותם, במחשבה שהם אחרוני היהודים בעולם כולו. הם שילמו מחירים כבדים על-מנת לשמור על יהדותם- רדיפות, גזירות, אבדן אדמה – אך מעולם לא הפסיקו לחלום להגיע לציון, ולירוסלם הקדושה – ירושלים.
בתחילת המאה ה-20 התגלה לקהילה היהודית באתיופיה שלא רק שאינם היהודים האחרונים בעולם, אלא שבציון, ישראל, מתחילה לקום מדינה יהודית. מרגע זה ואילך החלו נסיונות שונים ובלתי פוסקים לעלות לארץ. הקהילה הכינה עצמה לעלייה ע"י הקמת בתי ספר יהודים ברחבי אתיופיה, קיום מגעים עם השלטונות לגבי מכסות עלייה לישראל ועוד. 

יום עיון בנושא העלייה של יהודי אתיופיה

יום עיון בנושא העלייה של יהודי אתיופיה

בשנת 1977 עולה לשלטון באתיופיה רודן קומוניסטי בשם מנגיסטו. הוא גוזר גזרות קשות על היהודים ואוסר על יציאתם מהמדינה. אז יוצא לראשונה פרדה אקלום, מחנך צעיר ופעיל ציוני נלהב, מאתיופיה לסודן השכנה. הוא נרדף ע"י המשטרה האתיופית בעקבות בתי הספר הציונים שפתח וניהל, ובזכות תמיכתו בעלייתם של כ-200 מיהודי אתיופיה דרך אדיס אבבה, בירת המדינה.
אחרי חודשים רבים של מסע רגלי, רעב וסכנת מוות מעל לראשו, פרדה הגיע לסודן חסר כל, במעט הכסף שנשאר לו הוא שלח מברקים עם בקשה לעזר. אחד המברקים הגיע לסוכני המוסד בישראל, ובזכותו הגיעו סוכני המוסד לסודן לסייע לפרדה אקלום לסלול דרך לעלייתם של עשרות אלפי מיהודי אתיופיה.
בעקבותיו של פרדה ובעקבות חלומן בן אלפיים השנה להגיע לציון, קמות מאות משפחות ומתחילות את המסע לעבר סודאן.

"…יהודי אתיופיה קמו ועזבו את בתיהם מרצונם, למרות דרישת השלטונות: עניים ועשירים, פשוטי העם ונכבדים, אנשי הקהילה וראשיה, כולם קמו ללכת כשהם מודרכים על ידי חלום אחד: ירושלים.
איש לא הכיר את מאות הקילומטרים של הליכה ברגל, חוזר- ברגל, בדרך לא דרך, לאורכה ולרוחבה של אתיופיה, ביערות ובמדבר, לעברו של הגבול הסודני. אזרחי ישראל לא ידעו על הרעב, הצמא, מורי הדרך הבוגדניים, כנופיות השודדים, קריעת המשפחות, והמוות שהכה שוב ושוב בדרכים. איש לא שמע על השלט הקטן שהוצב מעל לאחד מאלפי הקברים שנותרו מאחור בדרך: " גופי כאן, אך ליבי בירוסלם".

יובל ארנון אוחנה- הגדת יציאת אתיופיה

״המסע של הורינו לא נגמר ברגע שעלו לארץ, ועלינו בתור בני הנוער של החברה הישראלית מוטל להמשיך את המסע הזה״

לאחר מסע מפרך מאתיופיה לגבול סודן, הגיעו יהודי אתיופיה למחנות פליטים בהם היו צריכים להסתיר את זהותם היהודית, לחיות ממזון מועט, להסתתר משודדים וחוטפים, להתמודד עם מחלות ועם דאגה בלתי פוסקת למשפחות שנשארו מאחור. על אדמת סודן ובמסע הרגלי אליה נספו כ-4000 יהודים בניסיונם האמיץ לעלות לארץ ישראל.
השנה החלטנו לכבד את סיפורם של אנשים אלו בקיום יום עיון מיוחד בהשתתפות חניכים ממוקדי פעילות בכל הארץ. ביום העיון נעמיק בסיפור העלייה של יהודי אתיופיה, ונקיים טקס זיכרון בהובלת הקומונרים בני העדה וחניכי התנועה. בנוסף, יפגשו החניכים עם אסיר ציון עולה אתיופיה, שעסק בפעילות ציונית ונכלא בעקבות זאת, וישמעו ממנו את סיפורו.
לקראת יום העיון צולמו ראיונות עם אסירי ציון נוספים מהעדה האתיופית. הראיונות צולמנו במסגרת פרוייקט 'אברה', משמעות המילה 'אברה' באמהרית היא אור – מטרת הפרוייקט היא לשפוך אור על סיפורי הגבורה של אותם אנשים אמיצים. את הראיונות ערכו קומונרים בני העדה האתיופית.
בנוסף, בחודשים האחרונים התכנסה מועצת חניכים בני העדה מרחבי הארץ, שמטרתם הייתה להנהיג את התהליך החינוכי המקדים ליום העיון במוקדי הפעילות, ולהדריך את חבריהם לקראת האירוע.

כותבות מזל מקונן וזהבה איאסו ממרכז ט' ועופרה איילין ממועדון יונה:
"אנו חניכי הנוער העובד והלומד, דור העתיד, רוצים באמצעות היום הזה לעשות שינוי בחברה הישראלית בנוגע לתפיסת חשיבות יום הזיכרון לבני העדה האתיופית אשר נספו בדרכם לישראל. אנו קוראים לכם הנוער של היום – לקום לספר לשתף וללמוד על היום הזה .
כי רק אנו נוכל להעביר את סיפורי הגבורה של הורינו ושל אלו שלא זכו להגיע לארץ ישראל, שעוד מילדותם חלמו עליה. אנו דורשים שיום זה יוכר כיום רשמי לכל החברה הישראלית ושכולם יכירו ויכבדו את האובדן שלנו ואת גודל האסון.
דבר זה לא יתממש עד שאנו בני העדה האתיופית לא נתגאה בסיפור העלייה ונביא אותו לתודעה של חברנו בפרט ושל החברה בכלל.
ביום זה למדנו על דרכם של הורינו והעמקנו בשורשינו , למדנו כי במסע לארץ ישראל היו הרבה גיבורים, והרבה אנשים פשוטים ואמיצים שבחרו בחירות קשות בכדי להגיע לישראל, אף אחד לא הציל אותם, הם הביאו לכך במו ידיהם.
המסע של הורינו לא נגמר ברגע שעלו לארץ, ועלינו בתור בני הנוער של החברה הישראלית מוטל להמשיך את המסע הזה, לעיצוב דמותה של החברה הישראלית, כחברה שמכבדת את העולים שלה, ואת האנשים השונים בתוכה, וכחברה שוויונית וצודקת יותר".

שליחת כתבה
רוצים להישאר מעודכנים בכל מה שקורה? הירשמו לניוזלטר של התנועה!