שליחת כתבה






אייקון המקום שלי לשנות
המקום שלי לשנות

דבר החניכות

מכתב לחניכים המקימים קן חדש

יום הזכרון ליהודי אתיופיה שניספו על אדמת סודן בעליתם ארצה

19 במאי 2015

דבריה של אורלי מנוייב מקן רמב"ם - ראשל"צ מתוך דבר החניכות בטקס הזיכרון ליהודי האתיופיה שנספו על אדמת סודן בדרכם לישראל.

 
יום הזיכרון מעלה בנו את בני המשפחות והעדה שלנו, שנספו בדרכם הקשה והמפרכת לירושלים, לארץ שחלמו עליה שנים. צריך לציין אותו בדרך הכי יפה ומכובדת שאפשר כי מגיע להם.
אין הרבה אנשים שיודעים על יום הזיכרון לנספי סודן, כאילו רק אנחנו התנועה והטקס כאן מציינים את זה. אנשים חושבים שהיהודים באתיופיה ניצלו על ידי המוסד מחיים קשים שם, אבל העולים החליטו לצאת לסודן ומשם לישראל על דעת עצמם. אנשים לא מודעים לזה שזאת היתה עלייה ציונית.

במועצה, קראנו את ההספד שכתב עמרם אקלום בהלווייתו של ברוך טגניה, אנו רוצות לצטט קטע מתוכו: "יש בקהילה שלנו אנשים שהקדישו למעננו את כל חייהם. וביטלו את צורכיהם וצורכי משפחתם והעמידו עצמם לטובת הקהילה. חלקם אף היו מוכנים לסכן את חייהם. בכל קבוצה או חברה מתוקנת הם היו זוכים להערכה ולהוקרה על פעולותיהם.
אנו לא יודעים לכבד ולהוקיר את אותם אנשים שהקדישו את חייהם למעננו. כמו שלא זכרנו להם חסד בחייהם, כך גם במותם, אנו שוכחים עד כמה הם נתנו והעניקו לנו- מנהיגים כדוגמאות יונה בוגלה, פרדה אקלום, קייס מהרי יצחק, תמרת עמנואל, ברוך תגג'ה, זימנה ברהני ועוד…

אנו לא מבינים שההתעלמות מהדמויות האלה מעצימה את התפיסה של יוצאי אתיופיה כמסכנים. קהילה שהצילו אותה. אם לא נספר אנחנו את הסיפור שלנו, האחרים ידאגו לספר את הסיפור שלהם."
לכן אנחנו רוצות להיות אלה שמספרות את הסיפור הזה. לכן אנחנו עושות את היום עיון והטקס הזה.
אני שמחה ללכת ליום עיון, כי יש כאן הרבה אנשים ואנחנו מדברים על נושאים חשובים, ומתרכזים באנשים שהובילו את העלייה. יש דברים שלא ידענו אחת על השנייה ובזכות הטקס הזה אנחנו יודעות. אני מבינה מהיום הזה שלכל עם יש עבר שצריך ללמוד אותו כדי ליצור עתיד, והעלייה הזאת היא סיפור של כל העם היהודי.
חשוב לנו להתייחס למחאה, למרות האלימות שהיתה בהפגנה ואותה אנחנו מגנות, יש הרבה מאחוריה. יש הרבה תחושות של תסכול, כעס עמוק, בושה וחוסר שייכות. במשך 30 שנה הקהילה האתיופית חווה כל פעם מחדש גזענות קשה: במחנות המעבר בסודאן הזריקו לנשים את הדה פרוברה כדי לצמצם את הילודה בקרב העדה, יש את מנות הדם שנזרקו, יש את הדירות בקריית מלאכי שלא רצו להשכיר לנו, יש את הביצפר הדתי בפתח תקווה שלא קיבל ילדות אתיופיות, ויש את האלימות המשטרתית- שזה היה הקש ששבר את גב הגמל. אנחנו חושבות שבאיזשהו מקום, זה שאנשים בחברה לא מכירים את הסיפור שלנו, וחושבים שאנחנו חלשים ומסכנים והצילו אותנו- גם זה גזענות.

אנחנו רוצות שישתנה את מעמדם של הקייסים בארץ, שיהיו רבנים ויוכלו לחתן, כמו באתיופיה.
אנחנו רוצות שלא תהיה יותר אלימות משטרתית, ושיוענש מי שמפעיל כח מתוקף תפקידו.
אנחנו רוצות שמשרד החינוך יכניס את סיפור העלייה הציונית שלנו לתוכניות הלימודים.

אנחנו רואות בוועידה ה- 10 בתנועה, מקום בו נוכל לקבל החלטות על הדברים האלה ולשנות את איך שנראית המציאות.

אנחנו מצפות ממכם, חניכות וחניכים, שתובילו ותנהיגו את הוועידה ואת הקינים, המועדונים והסניפים שלכם.
הדבר המרכזי שלמדנו מהיום, זה לקבל גם ימים שחשובים לעדות אחרות ולאנשים ששונים מאיתנו.
ומה שהכי חשוב להיאבק עליו- הוא יחס שווה צודק והוגן לכל האנשים בחברה, כי כולנו בני אדם וכולנו שווים.

הקהילה שלנו הצליחה לשמור על יהדותה ולעלות לארץ כי האנשים שעשו את זה היו ביחד ועזרו אחד לשני. גם אנחנו צריכים להיות ביחד במאבק נגד החושך והגזענות. רק ככה נוכל לראות את האור בקצה, ולהילחם עליו.

תודה רבה,
יעל, מזל, אורלי ומורן, קן רמב"ם, ראשון לציון.

שליחת כתבה
רוצים להישאר מעודכנים בכל מה שקורה? הירשמו לניוזלטר של התנועה!