שליחת כתבה






אייקון המקום שלי לשנות
המקום שלי לשנות

דרור שלנו – דרור שלהם – דרור שעוד יבוא

שנה בטרבלינקה \יעקב ויירניק

הלך לעולמו בר כוכבא קוטיק, איש הפלמ"ח והנוער העובד

20 באפריל 2014

דבריו של רועי יסוד, רכז הסתדרות הנוער עובד והלומד, בטקס הסיום של "המסע לגילוי שורשי המהפכה הציונית ומרד תנועות הנוער – שואה וגבורה" באנדרטת רפפורט, וורשה.

דברים – המסע לגילוי שורשי המהפכה הציונית ומרד תנועות הנוער – שואה וגבורה
תשעים שנים להסתדרות הנוער העובד
טקס הסיום, אנדרטת רפופורט, וורשה
יום ראשון, י"ג ניסן, תשע"ד
9 לאפריל, 2014

"מאז ומתמיד היה קיים בנו, בבני האדם, דבר מה הקורא דרור ליצר ובז לתבונה", קאמי, איגרת ראשונה.
ארבע אגרות כתב אלבר קאמי האלג'יראי-צרפתי לידידו הגרמני, תוך כדי המלחמה. אגרות שתכליתן היא למסור לעולם את דבר הימצאותו של הייצור היחיד המצויד בדמיון – האדם. הדמיון מאפשר לאדם לחון את עצמו מהיצר האפל, יצר הרע. דמיון זה יכול לאפשר לו, לאדם, להתמודד עם הריקנות על ידי יצירת משמעות, שרק הוא יכול לבוראה.
קאמי, כותב את המכתב האחרון ביולי 1944. באותה עת הרוסים מתמהמהים לפני הכניסה לוורשה, מבקשים להבטיח לעצמם כיבוש ולא שחרור. כוחות הברית נוחתים בנורמנדי באיחור. הגרמנים, הגם שמבינים הם שעוד מעט יובסו במלחמה, מעלים באש, במשרפות בירקנאו את היהודים ההונגרים, היהודים האומללים, שידעו, ידעו לאן לוקחת אותם הרכבת, היהודים האומללים ששכניהם ההונגרים בגדו בהם, ומדינות העולם שתקו להם, והבגידה והשתיקה צרבו בנפשם כמו אש, עוד טרם אכל הקרמטוריום את גופם.
רבים מפליטי האימה שוחררו בחודשים אלו ממחנות הריכוז. השרירים המצומקים בגופם החלו להרפות מעט מדריכותם מפני המוות, דריכות של שנים שהדחיקה עצב או דיכדוך, והנה גופם המצולק (והמוזלמני) מנצל את ההרפיה היחסית ונפשם צוללת אל תוך הכאב העמוק, השחור, האילם, משנים של עינויי תופת, מרתפים אטומים ומוות והרג, לפני שתציף את ליבם, אם בכלל, שמחת השחרור.
עוד בטרם הטיל טרומן את הפצצות ליטל בוי ופאט מן על הירושימה ונגאסקי, עומד לו האדם, בודד מתמיד, בסופה של שואה ועל סיפה של שאלה – שאלת האדם:
האם יכול האדם לגאול עצמו מסדרי טבע באמצעות חירות מוסרית ואחווה אנושית או שהוא חיה מתוחכמת ואכזרית שכל תכליתה – לטרוף או להיטרף.

מדריכות, מדריכים, רכזות ורכזי הראשים, מלוות ומלווים.
רכזי המסע – יוני בן דור והוד לייש
חניכי "דרור המחנות העולים"
חניכי "דרור בתי חינוך על שם גימנסיה דרור החלוץ".
חניכי "הסתדרות הנוער העובד והלומד" המציינת בסוכות הקרוב תשעים להיווסדה. מעגלי התנועה: תנועת הנוער – מחוזות ומרחב התיישבותי, בני המושבים, המרחב ההתיישבותי, המחדשים, חניכי התאגדות העובדים בבורגר ראנץ'.
חברי מסלולי ההגשמה מחוות ההכשרה והשירות הלאומי אזרחי בקנים הערביים.
חברי תנועת הבוגרים – מרח"ב, חברי קהיליית קיבוצי הקבוצות השתפנים משימתיים,
ערב טוב לכם,


"הרוח לבדה לא תוכל לחרב, אבל הרוח שהחרב אוחדה לה יחדיו, לעולם תגבר על החרב שנשלפה לשם עצמה". כתב קאמי באיגרת ראשונה.
כאן, בכיכר זו, בערב פסח, לפני שבעים ואחת שנה, הדהדה שאלת האדם בעוצמה אדירה.
משני צידי הכיכר, מטה הארגון היהודי הלוחם מול מטה הגסטפו, נדרכו הנשקים ושעות ספורות אחר ליל הסדר, נפתחה אש. מן הצד האחד הכובשים, המיואשים, רשעים, בזים לתבונה. מן הצד השני, צמוקים ורזים, בחורות, בחורים, לוחמי חירות לעמם ולאדם, מתאמצים מאוד לא למלא נפשם ברגש הנקמה. זה מול זה כוונו המקלעים וירו והרגו ופצעו בגופים. מעט יהודים ניצלו ושירכו דרכם בתעלות הביוב, והשאלה, לתקוותו הגדולה של עולם, לא הוכרעה.
השאלה עברה מפה לאוזן על רכבת משא של קורבנות נוספים, עשתה דרכה מזרחה ונכנסה בשערי גיהינום מחנות המוות והגיעה אל יעקב ויירניק, נגר בטרבלינקה ושמעון רוזנפלד, שבוי מלחמה בסוביבור. הם שמעו על המרד הגדול כאן בוורשה, זקפו ראשיהם וראשי חבריהם וכנגד כל הסיכויים, כשגבם אל הקיר והם מצוידים בברזלים מושחזים אל מול מכונות ירייה, היכו בצורר הנאצי.

נגמרה המלחמה, וכשהתפזר האבק נתגלה ביבשת אירופה, אוקיינוס של רע: בכי מיליוני פליטים געש לנהרות. וורשה העיר הגדולה הפכה לגן גרוטאות מכוער, בין הריסות הבתים פזורות היו גופות חרוכות. ספק אם יכולה להיות תקומה. אם אדם וחברה יכולים בכלל להחזיק תקווה בקצה שואה.
ואף על פי כן, מתוך תעלת ביוב עלובה (ברח' פרוסטה) הגיח קצה חוט של תקווה, ומגטאות נוספים וממחנות המוות. מתי מעט, מתי מעט שהצליחו לסדוק, במרד נואש, את הרע.
מרד מתוך אמונה בדרור, "דרור של עולם כולו." תבע אנטק בסוף המלחמה.
לפני אחת עשרה שנים, ב-2003, הוכרזה תנועתנו, דרור ישראל, כאן, כהמשך לתנועת "דרור" של צביה ואנטק. מאז, אנו באים, כמעט רבע מאה לכיכר זו, לאסיפת כל הדורות – חניכים – מדריכים – דרור שלנו – דרור שלהם – דרור שעוד יבוא, כדי לחשל עצמנו למלאכה קשה זו של בניית תנועה, קהילייה ואומה של צדק ואהבת האדם.

חניכות, חניכים,
חווקה פולמן העזה, לאורך שנים ארוכות, להעתיק את השאלה מתהום השואה אל מציאות החיים בישראל וכך אמרה בעצרת בלוחמי הגיטאות: "… המשיכו במרד, מרד אחר. עכשווי, נגד כל רוע, גם זה שפוגע בארצנו האהובה והיחידה. תמרדו נגד גזענות ושנאת אחר. בחוסר שוויון, בפערים, בעוני, ברדיפת בצע ובחמדנות." והנה, רק השבוע, בעוד אנחנו בפולין, פורסם כי 894,000 אנשים רעבים לפת לחם בישראל, אחד מכל שמונה. ולא כי חסר אוכל, או חסרה עבודה להתפרנס ממנה.


אין להשלים עם הגזירה!


הם, דולק ושימק, פרומקה ואבא, טוביה וחנצ'ה, מישרים אלינו מבט מאנדרטה זו ומבקשים מאיתנו לתת משמעות למעשה המרד שלהם – לבער את הרע בביתנו – בית ישראל.
"התנועה ידעה תמיד לתבוע מאנשיה. היא חינכה אנשים מהפכניים, שעמדו ויכלו לעמוד, בתקופות שונות ובתנאים קשים, על קוממיות האדם בישראל ועל קוממיות האדם בכלל." כתבה צביה. התשמעו לצו זה? קוממיות האדם? כל אדם באשר הוא אדם?
אני פונה אל כל אחד ואחת מכם: אורטל ויאסו, מוחמד ודני, אולגה ואסי ותובע! המדריכים שלכם הניחו לפניכם את קצה החוט. זה קשה, אך יש כאן זיק של תקווה. כעת התשובה בידכם. אל תתחמקו מלתת אותה.

קהל יקר,
הבטיחו כי עוד בחיינו שלנו, ייעור, יישגב, אדם!


לִלְעַמָל לִלְדִיפָא וַּלְסַלָאם,
לעבודה, להגנה ולשלום,
עלה והגשם

 

 

 

 

 

שליחת כתבה
רוצים להישאר מעודכנים בכל מה שקורה? הירשמו לניוזלטר של התנועה!