שליחת כתבה






אייקון המקום שלי לשנות
המקום שלי לשנות

הזמן שלי לשנות?

מרד של תקווה

מועצת החניכים לקראת יום הזכרון ליהודי אתיופיה

26 במאי 2014

בשלב זה מבינים הצעירים מה לא בסדר בעולם, ואם יש להם שאר רוח הם מתחילים לחשוב כיצד אפשר לשפרו. זהו רגע משמעותי ביותר, ובו מתחולל שינוי.

מתוך אלכסון – ג'ון סבאג', RSA

לאתחל את המתבגר

לא מפתיע שהמתגבר של ימינו נראה זהיר ושמרן יותר מהמתבגר התקיף משנות ה-60 וה-70: הרי ייצוג זה של חירות נמצא תחת מתקפה זה יותר מ-30 שנה. נוסף על כך, חלק מהוריהם של המתגברים המודרניים היו מרדנים, ומצפים שילדיהם יהיו מרדנים גם כן – אבל אלה מצדם לא ששים בהכרח להתנהג כמו ההורים. התנאים הכלכליים, החברתיים והפסיכולוגיים של ימינו לא מקלים עליהם להפגין תעוזה מסוג זה. מבין התנאים האלה, המרתיע ביותר הוא שינוי האקלים והבעיות שהוא מביא איתו: תחרות על משאבים והעדר קיימות. אין צורך בכישורי חיזוי מרשימים כדי להבין ששינוי האקלים, הנובע ממעשיהם של בני אדם, יתחיל לבחון את גבולות הציביליזציה במהלך המאה ה-21, ושלכל הפחות לא יוכלו אנשים לצרוך בקנה המידה שאליו התרגלו ב-60 השנים האחרונות. משהו יצטרך להשתנות, ומכיוון שעונג הצרכנות השתרש היטב בתודעתם של מיליוני אנשים, ידרוש השינוי הזה מהפכות מטלטלות. האם יש דרך לשמר את ההיבטים החיוביים של צורת החיים הנוכחית שלנו לנוכח שינויים חסרי תקדים אלה?

בני הנוער נמצאים בעמדה המאפשרת להם לבחון את הבעיות האלה בצלילות דעת ולמצוא פתרונות. ליתר דיוק, חלק מבני הנוער. מתבגרים רבים יכולים להטיח את הערכים הדומיננטיים של החברה בפניהם של המבוגרים והמוסדות בצורה חריפה ובלתי נעימה: "צרכנות-הנוּאַר" של מהומות 2011 באנגליה היא דוגמה טובה לכך. אנו מחנכים את הנוער לחומרנות, והוא אכן נעשה חומרני: אני לא מנסה לבטל בכך את הבחירה החופשית, אבל נוצר אקלים שבו נפשות מתפתחות עלולות להתנהג בדרכים קיצוניות. אבל לבני הנוער יש צד נוסף. בגילאי 16-21 עוזבים רוב הצעירים את מסגרות החינוך התיכוניות והאקדמיות. הם נדחקים מבית הוריהם והסביבה המוכרת להם אל עולם גדול של תעסוקה או אבטלה. בשלב זה מבינים הצעירים מה לא בסדר בעולם, ואם יש להם שאר רוח הם מתחילים לחשוב כיצד אפשר לשפרו. זהו רגע משמעותי ביותר, ובו מתחולל שינוי.

בסתיו הקרוב נחגוג את יום השנה ה-70 להמצאת ה"מתבגר". מאז סוף מלחמת העולם השנייה, האידיאל האמריקאי של הצרכן הדמוקרטי והמעודכן משמש כטקס מעבר יעיל בין הילדות לבגרות. הבעיה היא שאידיאל זה מתקשר לדרך חיים שהולכת ומתערערת אף שבה בעת היא הופכת לתופעה כלל-עולמית. אם כך, האם ייתכן שעבר זמנו של ה"מתבגר", ההגדרה החברתית המערבית לנוער? ואם בני הנוער המערביים כבר לא יכולים להיות מתבגרים, מה הם אמורים להיות? השאלה הזאת קשורה באופן מהותי לשאלה אחרת: מה צופן בחובו העתיד? האם העולם העתידי יהיה דיסטופיה שבה "אדם לאדם זאב", או שמא הוא יהיה סביבה שיתופית יותר?

מאז ומתמיד סימלו בני הנוער את העתיד – ככלות הכול, הם אלה שיחיו בו – והאופן שבו אנו תופסים את דמותם הבוגרת תלוי במידת האופטימיזם או הפסימיזם שלנו. אני אופטימיסט המאמין ביכולתם של בני הנוער לעמוד באתגרים שיעמדו בפניהם. המתבגרים של ימינו ימצאו פתרונות לבעיות הבוערות שטורדות את מנוחת המבוגרים. כבר היום הם מתמצאים ברעיונות של קיימות ובו בזמן שוחים במהפכה התקשורתית שהמבוגרים מדשדשים בה. סיפורי הזוועה על בריונות טקסטואלית וויזואלית הם חמורים, אבל מנגד עומד כוחן של הרשתות החברתיות ככלי המסוגל להניע לפעולה. מחאות ה-Occupy מוכיחות זאת.

אם אין ברירה אלא לשנות את מהות הציביליזציה שלנו, כדאי שנחפש פתרונות אצל בני הנוער ואצל מבוגרים פתוחים ומעודכנים. וכפי שנצטרך לשנות את המבנה הארגוני של החברה בעשורים הבאים, יהיה עלינו להגדיר מחדש גם את מעמדו של הדור הצעיר. המתבגרים של ימינו מתנודדים בין הדוניזם למעורבות, וגם בהגדרה העתידית שנעניק לבני הנוער, עלינו לאפשר להם לחלום ולהתנסות לפני שהם מתייצבים מול משימות גורליות.

 

לקריאת המאמר המלא, כנסו לאלכסון – סוף עידן המתבגר

שליחת כתבה
רוצים להישאר מעודכנים בכל מה שקורה? הירשמו לניוזלטר של התנועה!