שליחת כתבה






אייקון המקום שלי לשנות
המקום שלי לשנות

הסיפור המלא על ענת כרמלי ששתלה לי את הלב בשכונה

יש עם מי לדבר

מחוז צפון לקראת הועידה העשירית

22 בפברואר 2015

ניר סגל - מד"צ שיצא לסמינר מדצים בשנת 1984 - מספר את הסיפור ששינה את חייו. על כוחה של מדריכה - ועל בחירה להיות מדריך של תנועה ושל חברה ישראלית טובה יותר.

הסיפור המלא על ענת כרמלי, ששתלה לי את הלב בשכונה.
בחודש יוני של שנת 84, יצאנו אחר כבוד, לקורס המדריכים הצעירים של תנועת הנוער העובד והלומד בכפר החורש. נאספנו, 36 חניכים נבחרים, של שכבת ט' מקן חולון איחוד, מוקדם בבוקר, של יום שלישי, ועוד לפני ששתינו את הקפה הראשון של הבוקר, פצחנו בשירה אדירה, שהיללה ופארה, את הקן שלנו, ואת העובדה הבלתי ניתנת לערעור, שאנחנו הכי גדולים, הכי טובים, הכי מוצלחים, ושהסיבה היחידה שהקן לא ממוקם על הר המוריה, היא שאל אקצה היה שם קודם. האוטובוס אחר בשלוש שעות אפנתיות, אנחנו שוותיקותנו בקן, הבאה עם ההשלמה לגבי האיחור כגזרת גורל, עלינו על ציודנו, לטייגר האדום של אגד והתגלגלנו צפונה. בדרך העמסנו עוד מספר חניכים, מקינים שלא היו חשובים, לפחות בעיננו, וברעש הנורא שיצרנו, בשירתנו המהללת לא כל כך יכלו הלא חשובים להתבטא.
לקראת שעת צהריים מאוחרת, התחלנו לטפס את העלייה הלבנה מצומת נילית אל אזור המחנה עצמו, הטייגר נעצר, ענן האבק עלה כהרגלו, ואנחנו דלגנו קלילים, איש, איש עם ציודו, ופצחנו בשירה המהללת שוב. כן כולם במחנה ידעו, החבר'ה של חולון איחוד כאן. כגוש גדול ומאיים נגשנו בטוחים אל עמדות רישום, הנערה משכבה י' שקבלה אותנו שאלה, "שם פרטי?" "שם משפחה?" "ומאיזה קן אתה?" בקול בוטח בלי להזיז את העיניים עניתי, "ניר סגל הרדוף חולון איחוד", "יפה" ענתה הנערה, בלי לגלות שם סמני התלהבות וירתה " אלון חוג 12 פה למטה" לא הספקתי להשתחרר מהמחשבה של הלו גברת, אני אתם, אנחנו באנו כקבוצה, ורוצים להיות בקבוצה אחת. הגברת משכבה י' עשתה תנועה של מהירות ושאלה "מה לא ברור?" "גש אתה מעקב את התור" החלפתי כפות עם הקבוצה, אמרנו שתכף נפגש והתפזרנו למחנות השונים.
המדריכה של חוג 12 במחנה אלון הייתה ענת כרמלי, חלתניקית, במכנס חקי קצר, ובחולצת תנועה ושרוך אדום מבהיקים, כמו שלא ראיתי לפני, "אתה ל חוג 12?" שאלה, "בוודאי" עניתי, "נראה לך שמישהו היה עובר את כל המחנה מקצה לקצה אם הוא לא מחוג 12". "בסדר בוא, שים את הציוד האישי במערום, ותעזור בבניית החוג". שלב הקליטה כמו שלמדתי שנים מאוחר יותר, משמש למטרה מרכזית אחת, והיא לצור לכידות בסיסית בין החניכים, מהקינים השונים, ולאפשר להם זמן להכיר את חבריהם לחוג לעשרת הימים הקרובים. עד הערב היינו תריסר חניכים, מאילת ועד רמת הגולן, ולא, כן חולון איחוד לא היה הרוב בחוג הזה, למעשה הוא לא היה רוב באף חוג. כל הביטחון העצמי שהבאתי איתי, ארז את עצמו, התקפל קטן, קטן, ונכנס לצ'ימידן. בנינו בעזרת סנאדות, מדף לציוד אישי, מיטה גדולה לכל החוג, ומבנה שמטרתו להגיע לשמיים, ללא תפקיד מיוחד. רעבים במידה מסוימת, מכירים קצת פחות, אספה אותנו ענת לחדר האוכל הארעי של המחנה, החוג מילא שולחן, צרחנו עם שאר המחנה את הג'ימליה ג'ים המפורסם, שרנו עם קורצי, שהיה המפקד האגדי של המחנה את "הרבי גולי" ואכלנו את מה שהצליח צוות המטבח להפיק מאבקת תפו"א ואבקת ביצים או מה שזה לא היה.


אחרי עוד יומיים או שלושה של שטח, ושיעורים בסיסיים באיך מכינים פעולה, חזר לי הביטחון העצמי, אותה חוצפה חולונית, והגאווה הבלתי מתפשרת על עצם היותי בן אלים, כי אני מחולון איחוד. בכל שיחה שנוהלה, הייתי פותח במילים המנצחות, "אצלנו בקן" כשהכוונה היא "כך תראו כן תעשו", וכשמישהו מבני החוג חלק על הנאמר, או טעה וסיפר שאצלם בקן זה נעשה אחרת, הייתי מעמיד אותו על טעותו, ומזלזל בתוכן הנאמר. כמובן שענת כרמלי קבלה את דברי בהתחלה בחיוך, שעם כל שעה שעברה הלך והצטמצם למבט רושף. בסוף הים השלישי קראה לי ענת הצידה ואמרה ללא היסוס, "ניר, רוב התנועה הזו נמצאת בקינים בגודל של חדר של חולון איחוד, אבל בדיוק הקינים האלה הם האתגר של התנועה, אני אוסרת עלייך לבטל את הנאמר, אני מקווה שבהמשך תשמור על תרבות דיבור, והלוואי ויום אחד תדריך בקן כזה בכדי שתבין" אמרתי לה בלי להתבלבל שאין סיכוי שאני הדריך בקן קטן, כי אני מחולון איחוד, ואנחנו מדריכים בקן גדול, ובכלל, אני נולדתי בתל גיבורים, ואין שום כוונה לחזור לשם.
קורס המד"צים נמשך, עברנו את הניווטים, את ביקור ההורים של שבת, למדנו להכיר אחד את השני, וחברויות מעניינות נרקמו בין חברי החוג, הבטחנו שנפגש אחרי הקורס, שנארח, שנתארח, ושנשנה את העולם ביחד אם רק נוכל. ביום האחרון, אחרי טקס הסיום, ולילה בלי שינה, נפרדנו בנשיקות, חיבוקים, וכתובות, החלפנו כפות עם "יריבים גדולים" מהבורכובים, והחברה מקרית ים, ומיריבים קטנים מקן ערד, בניי יהודה ונס ציונה. כל מדריך של חוג נפרד מחניכיו בחלוקה אישית של תעודת המד"צ וחוברת הקורס, שכללה דף לכל חוג, ורשימת קשר, על דפים שהודפסו בגלופה ולא בסטנסיל. במעמד מרגש זה תפסה אותי הגברת ענת כרמלי ואמרה באופן הכי נחרץ שיכול היה להיות, "אתה תבוא לעשות אצלנו את הקייצת", "בכייף, למה לא ונדבר", היא ענתה ביום שלישי אתה אצלנו בקומונה ומתחילים. כך אכן היה, ביום שלישי ההוא הגעתי לקומונה, טיילנו רגלית לקן, הכירו את המדריכות המקסימות מימי וסיגלית מרמת יוסף ומאותו הרגע, נשבתי בקסמה של השכונה. במהלך השנים עד הצבא מצאתי את עצמי מדריך בקינים הקטנים, בקינים שבהם נלחמים על כל חניך, מצאתי את עצמי מתאהב כל פעם, בקבוצה שקבלתי לידי, ונהנה מהאתגר.
תודה לך ענת כרמלי, באשר הנך, על ההזדמנות, שינית מסלול בחיי.
מד"צ סגל.

שליחת כתבה
רוצים להישאר מעודכנים בכל מה שקורה? הירשמו לניוזלטר של התנועה!