שליחת כתבה






אייקון המקום שלי לשנות
המקום שלי לשנות

ולפעמים כשהחגיגה נגמרת…

שינוי של אמת

שינוי של אמת

7 בדצמבר 2011

רם ברנדס, חניך בקן בקיבוצי משמר הנגב, מסכם את הקונגרס לנוער קיבוצי שהתקיים בחודש שעבר

שמי רם ברנדס, ואני בן קיבוץ משמר-הנגב, ב-01/01/2004 הפרטנו, עברנו למודל "רשת ביטחון" – ובכך ירד המסך על משמר-הנגב כקיבוץ אמתי.
כאשר נרשמתי לקונגרס חשבתי לעצמי אם "אין זה מגוחך לצאת אם אנני מגדיר את מעוני כ"קיבוץ"?".
אמנם אני ללא ספק בן-משק, קיבוצניק, אבל יצאתי כ"חבר הנוע"ל מקיבוץ משמר הנגב'" – כלומר נציג משמר-הנגב, למרות שכיום הקשר ביני לבין הערכים הנוכחיים של משמר-הנגב מקרי עד לא קיים בהחלט.

בזמן הקונגרס, עסקנו רבות בערך העבודה בקיבוצים – אז והיום, דיברנו על העסקת נוער ונוכרים בקיבוצים, דיברנו על ניצול בחברה הישראלית, עבדנו בקיבוץ רביד, ונתקלנו בכרזות היסטוריות של מפא"י, מפ"ם וההסתדרות הכללית ז"ל.
אך לטעמי הנושא שלא דיברנו עליו הוא אובדן מוסר העבודה בקרב הקיבוצים ואנשיהם, הקיבוצים הפכו מחברת עובדים יוצרת ושיתופית לחברת מעמדות בה נרמסות זכויות ותיקים.
בחודשים האחרונים הסעיר את התנועה הקיבוצית מאבק "פנסיה בראש", למען הטבת תנאי הפרישה של חברי הקיבוצים – וכמה חבל שלא דובר על-כך, כי אותם צעירים מפא"יניקים ומפ"מניקים אשר בנו את המדינה – הם הזקנים אשר מנוצלים ומוזנחים על-ידה כיום.

כאשר עבדנו ברביד הרגשתי שבאמת בניתי את התנועה שלנו, הרגשתי שעבודתי ברביד היא תרומתי הצנועה לתנועתנו, הרגשתי התרוממות נפש.
אומנם אני מקרה יוצא דופן, בן קיבוץ בן לשני חברי קיבוץ אולפניסטים בעברם, כנראה האדם היחיד שחשב ורצה לעבוד בענפי רביד ביום שבת בבוקר, כנראה האדם היחיד שבא עם בגדי עבודה (חולצה כחולה מכופתרת+מכנסי עבודה כהים) מהבית, אבל הרגשתי שגם אחרים מרגישים במקצת את החזרה למקורות.

תנועתנו בחרה לפני כשלושים שנים להתחיל במהלך אשר נקרא "להוביל שנית", אותו מהלך גרם להקמת חוות הכשרה ולהפסקת תפקידו ההיסטורי של התק"ם בחיי תנועתנו – כלומר להמשיך את חברות החברים אשר בגרו בתנועתו, ולא לשלחם להגשמה חלוצית בהקמת/ביסוס/חיזוק קיבוצים (וכן, גם לקיבוצים האשמה בך).
במסגרת מהלך "להוביל שנית", אשר לי ביקורת עליו, הופסק תפקידו ההיסטורי של "הנוער העובד" כחלוץ מתיישב, ותנועתנו הפכה לתנועה חינוכית בלבד.
חבל לי מאוד שמ"קונגרס" הנוער הקיבוצי לא יצאה זעקה: "אנו רוצים להתיישב!", גדלנו על סיפורי הקמת הקיבוצים שלנו, שמענו על "מוצאי יום הכיפורים בביר מנסור".
רוח חלוצית נמצאת בדמם של בני הקיבוצים, תנו בנו טוריה ביד וכובע טמבל בראש, ובוא נצא לכבוש את השממה!
המפעל הציוני-התיישבותי לא תם, לא כבשנו כול דיונה וחולית, לא חיסלנו כול קוץ ודרדר, לא גמרנו לבנות "תאים סוציאליסטיים חופשים ומוכרים" כשם אלו אשר חזה דוד כהן.
הגיע הזמן לחברת עובדים שיתופית-חקלאית-חלוצית, כימי קדם. עבודה עברית איננה בושה – כי אם גאווה!

אני מכאן קורא לכול נערה ונער, אשר פועם בהם רגש חלוצי ולהם מוסר עבודה, המחאה החברתית גם שלא במודע דורשת למעשה דבר אחד: חזרה למקורות החברתיים-דמוקרטיים של מדינת ישראל, נחזור לשם רק אם נקים "אום ג'וני" חדשה.

לעבודה, להגנה ושלום – עלה והגשם!

רם ברנדס
בן קיבוץ משמר-הנגב

שליחת כתבה
רוצים להישאר מעודכנים בכל מה שקורה? הירשמו לניוזלטר של התנועה!