שליחת כתבה






אייקון המקום שלי לשנות
המקום שלי לשנות

יום המחויבות הלאומית לבטיחות בדרכים 2010

להביא את היום

"עוד לא אבדה תקוותינו"

25 באוקטובר 2010

בעוד שבוע מהיום נציין את יום המחויבות הלאומי לבטיחות בדרכים. בכתבה זו תוכלו למצוא מצגת שמעלה ממצאים רבים בנושא, קישורים לחומרי הדרכה ומכתב שכתבה איה אלברט, מדריכה בתנועה, בנושא זה.

בסיום פעילות אחה"צ כמעט תמיד אני או חבריי לצוות ליווינו את החניכים הביתה.
יום אחד, אחרי מפגש בישול כיפי ליוויתי חניכים הביתה, ואֵריק, שהיה אז בכתה ה', נסע עם הקורקינט שלו על הכביש בשובבות.
אני הרמתי את הקול וכעסתי עליו מאוד. ביקשתי שירד מהכביש מיד וילך יחד איתנו.
אריק נעלב ממני ולא דיבר איתי 8 דקות שלמות בעודו משתרך מאחור. אחרי שקצת נרגע ניגשתי אליו ואמרתי לו: "אריק, אני מתנצלת שהרמתי את הקול, אבל אני צריכה שתבין משהו. אני אוהבת אותך מאוד." סיפרתי לו שסבתא שלי חצתה יום אחד במעבר חצייה ונפגעה בתאונת פגע וברח וכתוצאה מהפציעה נפטרה. אמרתי לו שהדבר האחרון שאני רוצה שיקרה לו זה שיפגע בכביש. ושההשתובבות עם הקורקינט בכביש מגבירה את הסיכויים שזה יקרה.
אריק שאל הרבה שאלות ובעיקר אמר לי שהוא לא כועס עליי ושהוא יודע שאני דואגת לו.

במרץ האחרון אריק, כבר בכתה ו',נפטר.
אריק ורומן (שניהם חניכים שמאוד מאוד קרובים אלי ולליבי..חברים הכי טובים.) חצו את הכביש במעבר חצייה באופקים, עם האופניים שלהם. רכב עצר לפני מעבר החצייה על מנת לתת להם לחצות, אבל נהג מונית שכנראה מיהר לאנשהו נסע במהירות של 90 קמ"ש, עקף את הרכב שעצר ופגע ברומן ואריק.
רומן נפגע קשה בלסתות וברגל. אריק נזרק על מכסה המנוע ומשם אל בין הגלגלים. פגיעת ראש חמורה. יומיים אריק מחוסר ההכרה עוד ניסה להילחם על חייו אבל לבסוף ליבו הקטן נדם.

לא אצליח וגם לא אנסה לתאר ולהסביר במייל הזה מה אני מרגישה בעקבות מותו ואיך זה משפיע על חיי והמדריכה שאני..רק אגיד שלאבד חניך זה קשה. קשה מנשוא…

אריק ורומן לא נפגעו בזמן פעילות תנועתית, גם לא בדרך "מ" או "ל", למדריכים הנוכחיים ובטח לא לי, שכבר לא מדריכה שם, אין ולו טיפת אחריות על שקרה. האשם 1 וברור- נהג המונית.

אבל אני חושבת הרבה ומתלבטת אם אני כמדריכה חינכתי את חניכיי לשמור על חייהם?
האם השקעתי זמן ומחשבה בלבנות פעילות, שיחות ומערכים על שמירה על החיים כמו שהיה לי חשוב שיעברו מערך "חברות" וילמדו להיות חברים טובים ? האם חיפשתי מספיק שיטפחו אחריות על חייהם כמו שחיפשתי רגעי יצירה מרגשים?
כמעט ולא נפגעו חניכים בפעילות שאני הדרכתי או הייתי אחראית עליה בכל השנים.. אני מנסה להקפיד על נהלים ותדריכים. תמיד אחפש את החלון השבור או השקע החשוף. ולא אקיים פעילות לא בטוחה.
כל זה טוב, יפה וחשוב. אבל האם זה מספיק? האם חניך שמגיע לפורימון בטיחותי ומדליק, או יוצא לטיול בשלום וחוזר בשלום עוצר לחשוב "וואו, כמה שומרים על חיי..וכמה זה חשוב שאעשה זאת בעצמי?"
האם לא ראוי שאעבוד ואטפח בחניכיי את היכולת לשמור על חייהם כמו שאטפח את היכולת שלהם להיות מודרכים ולהידרש לשינוי בעצמם..?…
מי יודע- יכול להיות שאם אריק היה חובש קסדה על ראשו- אז לא הייתי צריכה להיפרד ממנו…

אני חושבת שלא עשיתי מספיק כמדריכה ושיש עוד רבים אחרים כמוני שלא עושים מספיק כדי לחנך את חניכינו לשמירה על החיים. אני חושבת שצריכה להיות דרישה שלנו מעצמנו (ובמיוחד בקרב מדריכי השכבה הצעירה) לחנך לשמירה על החיים באמצעות פעולות, משחקים,פרויקטים ועוד…

אני מצרפת קישור לאחת הכתבות על מותו של אריק – news.walla.co.il/
וקישור לקליפ שרומן ווובה הכינו לזכרו של אריק- את השיר כתבו וביצעו חבריו של אריק מהכיתה – www.youtube.com/user/roman200895

איה אלברט, מדריכה בוגרת.

שליחת כתבה
רוצים להישאר מעודכנים בכל מה שקורה? הירשמו לניוזלטר של התנועה!