שליחת כתבה






אייקון המקום שלי לשנות
המקום שלי לשנות

יום עיון לציון יום הזיכרון למעפילי ספינת "אגוז"

חווקה פולמן רבן (1924-2014) - יהי זכרה ברוך

סיכום מועצת המחדשים השניה

8 בינואר 2014

השנה נערך יום העיון לציון יום הזיכרון למעפילי ספינת "אגוז" בפעם השנייה. היום נערך במסגרת הבחירה של תנועת הנוער העובד והלומד לשים את הציונות כערך מרכזי במפגש שלה עם החברה הישראלית ובתוך כך, גם את הסיפור של התנועה הציונית בצפון אפריקה. בחרנו להביא את דברי הפתיחה שנשאה נתי ויימן, רכזת מחלקת ההדרכה הכלל תנועתית, בפתיחה של יום העיון:

בשנת 1956, לאחר מאבק לאומי ממושך, מרוקו קיבלה את עצמאותה מצרפת. לאחר עצמאותה, מרוקו אסרה על עליית יהודים לישראל, ובמשך השנים 1956-1961 העלייה ממרוקו נערכה באופן חשאי, בעיקר באמצעות המחתרת היהודית במרוקו. היהודים נאלצו לעזוב את בתיהם בחשכה, לעלות על ספינות ליעדים אירופאים ומאירופה להמשיך לישראל. בצורה זאת עלו כ-30,000 יהודים במהלך תקופת העלייה החשאית. בכ"ג בטבת תשכ"א (10 בינואר 1961) הבריחה ספינת אגוז בפעם ה-13 אל חוף אל-חוסימה שבצפון מרוקו לכיוון נמל ג'יברלטאר, על סיפונה 44 מעפילים: ילדים, נשים, גברים וזקנים ופניהם לא"י.  בעיצומה של ההפלגה טבעה "אגוז" על כל מעפילה. 22 גופות בלבד נימשו מן הים והובאו לקבורה בבית העלמין היהודי באל-חוסימה, 22 הגופות האחרות ירדו למצולות הים לעולמים. אסון מעפילי "אגוז" גרם לזעזוע עמוק במדינת ישראל ובעולם היהודי והחופשי. כותרות העיתונים במערב הביאו את הבשורה הרעה, את מצוקתם של יהודי מרוקו ואת כמיהתם לעליה.  בעקבות טביעת המעפילים ובעקבות לחץ בינלאומי על ממשלת מרוקו, הותרה עלייתם של יהודי מרוקו לא"י, ובכך הצטרפו לאחיהם מקצווי תבל ונטלו חלק בבניין הארץ וביישוב. עד 1964 יצאו ממרוקו כ-80 אלף יהודים במבצע יכין, מרביתם הגיעו לישראל. בדצמבר 1992, בעקבות התחזקות היחסים בין ישראל למרוקו, הסכים המלך חסן השני להעלאת עצמות הנספים, ואלו נטמנו בטקס ממלכתי בהר הרצל. רבים מציינים את יום טביעת הספינה, כ"ג בטבת, כיום זיכרון לנספי הספינה, ולמורשת עליית יהודי צפון אפריקה.

תוצאת תמונה עבור ספינת אגוז

בשנה שעברה, בחרנו לציין לראשונה את יום הזיכרון לחללי אגוז ביום עיון. את יום העיון הראשון הקדשנו לבחינת סיפור טביעתה של אגוז כסמל לעליית יהדות זו, על הכמיהה לציון, ההגשמה והציונות המעשית שתפסה שבת בקרב הקהילה והובילה למעשי גבורה והעפלה, בהובלתם של חברי תנועות הנוער.

הבחירה לנעוץ תאריך זה בלוח השנה ולהדריכו כרוכה בשרשרת של מועדים, סיפורים מההיסטוריה היהודית שאנו בוחרים להעמיק בהם. רק בסוף שבוע שעבר חזרה משלחת תנועתית ראשונה לאתיופיה, משלחת זו הינה תוצר של פעולת העמקה של שנים רבות ובראשה הנהגה מסורה אחרי מסע ממושך של גילוי, הדרכה והרבה אהבה יצאו חברים וחברות להעמיק בשורשים היהודים, להכיר את הסיפור דרך המבט של אתיופיה ולחזור ליצירת חיים במדינת ישראל.

הבחירה שלנו לחתור להגשמת יעוד התנועה מחייבת אותנו לשמר את הדברים החשובים והיקרים שהם מדינתנו היום ומחייבת אותנו לאמת בהבנת דמותנו, מאבקנו, תרבותנו המגוונת, ציוניותנו (כפי שפסח אמר בפתיחת הסרט "סלאח – פה זה ארץ ישראל"). גם כאשר אמת זו חושפת דברים קשים בנפשנו, במדינתנו, דברים מהם נבנינו אנו.

אם רצונינו האמיתי הוא ליצור קיהיליית קהילות עלינו להכיר את ולהכיר ביסודות עליהן תבנה קיהילייה זו. והם רבים ומגוונים. הם תרבותיים, חברתיים והם דתיים ולאומיים. הם מסורתיים ופורצי דרך ונדרשת מאתנו מיומנות עדינה בפעולתנו לגילויה של  החברה, של נפש אדם.

השנה נבחר להקדיש את יום העיון לסיפור ההתיישבות בארץ וההתמודדות של העולים מצפון אפריקה בשנים הראשונות למדינת ישראל.

תוצאת תמונה עבור יהודי מרוקו

כל אחד מגלי העלייה בארץ ישראל- במדינת ישראל  הוסיף לבנה משלו על הלבנים שהיו קיימות בבניין הארץ. אולם, בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים הניחו העולים ממרוקו יסודות לצורות התיישבות חדשות וליישובים חדשים בהתאם למגמות הלאומיות שהנחו את מדיניות ההתיישבות: פיזור אוכלוסין, עיבוי גבולות המדינה והבטחתם והפרחת הנגב. עם הרבה מהמגמות אנו מתמודדים היום, היחס להתיישבות, חוסר השיוויון שמצויים בו תושבי עיירות הפיתוח, המציאות הקשה והמאתגרת בבחירה לחיות בגבולות המדינה על המחירים הגבוהים הכרוכים בכך, גם אנו עצמנו מתמודדים עם השאלה איך לחיות ואיפה ולחיות במדינת ישראל האהובה שלנו.

הסיפור המסופר פה היום הוא חלק מאתנו, בין אם גדלנו איתו ובין אם אנו נכספים אליו לראשונה בבגרותנו.

ואסיים בסיפור לפתיחת היום מפי מר יחזקאל זכאי  (מתוך מחקרה של דר'  אלישבע שטרית):

נשלחתי להיות מדריך במושב מטע, כשהגעתי למקום ניגש אליי איש אחד הושיט את ידו ואמר "שמי מדאלסי ואני ממראקש". והנה אני שומע מישהו קורא מרחוק בקול "משוגע, משוגע". אחרי שהתפזרו להם בני המושב פניתי אל האיש ושאלתי אותו לפשר הכינוי "משוגע" שבו כינו אותו. והוא השיב:" אני מגיע באוניה מצרפת, אחרי שלושה ימים יורדים בחיפה לשער עלייה, שם פגשתי כל מיני אנשים וכל אחד מתלבט מה יעלה בגורלו. באו אליי ומסרו לי שאיזה יהודי ממרוקו רוצה לדבר איתנו ולהציע לנו ללכת למושב. אני הולך לאסיפה ושם עמד אברהם זריהן מהסוכנות ומציע לנו לבוא למושב. 'מה זה מושב?' שואלים המתכנסים, 'מושב' עונה להם זריהן 'זה עבודת אדמה, זו חקלאות'. השומעים משכו בכתפם כאומרים מה לנו ולזה ואיש איש עזבו את המקום. בא זריהן שם ידו על כתפי ואומר לי :' אני לוקח אותך למקום שהוא מרוחק שתי אצבעות מירושלים. יש שם שבעה מעיינות מים חיים, איך שאתה נכנס לבית ופותח חלון אחד אתה קוטף תאנים, אתה פותח חלון שני, מושיט יד וקוטף אפרסק, הולך לחדר ילדים, מוציא יד מהחלון וקוטף בננה'. זה מזל , אמרתי ביני לבין עצמי, ומזל כזה לא דוחים אלא לוקחים. אני ועוד שתי משפחות עלינו על משאית בדרכנו למושב. נוסעים, נוסעים, נוסעים, נוסעים ולא מגיעים לשום מקום. בערב אנחנו דופקים לאברהם על הקבינה 'אברהם , אברהם' אנחנו שואלים  'מתי מגיעים למושב?' והוא עונה 'תספרו עוד שלושה הרים'. הגענו בחושך, פזרו כל משפחה במקום אחר והמשאית נסעה לה. נכנסו לבית בן שני חדרים בכל חדר מיטות סוכנות. שולחן, שרפרפים. על השולחן היו מעט ביסקוויטים, לחם , סרדינים, אין לנו מושג לאן באנו. הילדים והאישה נשכבו עם הבגדים על המיטות ומיד נרדמו.  אני נזכרתי בדברי המדריך ונגשתי לחלון. על החלונות היו תריסים מאוד כבדים (כשמירה מפני מסתננים) אני מתאמץ פותח חלון מושיט יד ולא נתקל בשום דבר, עובר לחלון השני פותח אותו מושיט יד ולא מוצא שום דבר. נכנס לחדר איפה שאשתי ישנה, היא מתעוררת מרעש החלון ואני מבקש אותה להחזיק לי את הרגליים כדי שלא אפול והוצאתי את רבע גופי העליון מושיט יד , שום דבר. נשכבתי על המיטה נרדמתי ועם אור ראשון, בחמש בבוקר, קמתי יצאתי בריצה החוצה ומה אני רואה? הרים, סלעים, קוץ ודרדר. אני משפשף את  העיניים חזק, סוגר ופותח אותם, ושוב סוגר את  העיניים ופותח אותם, מסתכל מערבה ומזרחה צפונה ודרומה והנוף לא משתנה! ירדתי לפגוש ותיקים ושאלתי אותם: 'איפה תאנים? איפה אפרסק? איפה בננה?  תראו לי איפה אני מוצא אותם'. הם הסתכלו זה על זה והפטירו ביניהם 'האם לא מספיק לנו, שהביאו לנו עוד משוגעים?'…ומאז דבק בי הכינוי 'משוגע'".

תוצאת תמונה עבור מושב

אפשר לנתח ולהבין סיפור זה מכל מיני היבטים ולאורך השנים הבאות כך נעשה. אני הבאתי אותו היום מתוך בקשה להתבונן בכנות הלב, אהבת המולדת והאמונה בה וכי ברור לי שללא כל אלו, היה קשה ואף לא אפשרי ליישב או לשרוד את הקשיים שעמדו בדרך הארוכה אל ההגשמה הציונית.

יום למידה והעמקה זה של תנועת הנוער העובד והלומד הינו צעד נוסף מיני צעדים נוספים בכתיבתה של תכנית הדרכה כלל תנועתית.

 

שליחת כתבה
רוצים להישאר מעודכנים בכל מה שקורה? הירשמו לניוזלטר של התנועה!