שליחת כתבה






אייקון המקום שלי לשנות
המקום שלי לשנות

מאורעות תר"פ בגליל העליון – רקע היסטורי

תולדות חייו של יוסף טרומפלדור

הפגנה בסניף לוד

15 במרץ 2011

כאן תוכלו למצוא רקע הסטורי על מאורעות תר"פ שהובילו לסיפור הקרב על תל חי.

ארבע ישובים עבריים בין המיצרים
למן תום מלחמת העולם הראשונה ועד לשנת 1923 נותרה שאלת הגבול הצפוני של ארץ ישראל בלתי פתורה.
בנובמבר 1919 פינו הבריטים את הגליל העליון צפונה מן החולה, בתוקף הסכם עם הצרפתים עד שיקבע סופית גבולה הצפוני של ארץ-ישראל המנדטורית. כתוצאה מכך נשארו ארבע נקודות התיישבות יהודיות – מטולה, כפר גלעדי, תל חי וחמרה – בשטח הפקר, שהפך עד מהרה לזירת מאבק בין הצבא הצרפתי לבין כוחות מקומיים שהזדהו כאנשי פייצל.
מנובמבר 1919 היו איזורי צפון הגליל העליון ודרום לבנון נתונים להלכה לשליטת הצבא הצרפתי, אך למעשה היו הם שטחים, שהלאומיים הערבים בסוריה רצו לכלול במדינה ערבית עצמאית . הצרפתים לא הזדרזו להיכנס לשטח, הם היו עסוקים בהתבססות במרכז לבנון וסביב בירות. בסוריה העסיק אותם המאבק עם פייצל ועם ממשלתו. וגם שאלת המנדטים ותיחומם טרם נתיישבה סופית באותה תקופה. בדמשק, שהייתה מיועדת אף היא לצרפתים, שלט האמיר פייצל, בנו של השריף, בתמיכת הצבא הבריטי.
כך אירע, שהנקודות העבריות בפינת הצפון נקלעו אל בין המיצרים. הישוב היהודי כולו (כולל 'הישוב הישן') מנה בתום המלחמה לא יותר מ-63,000 נפש – פחות מ-10 אחוזים מאוכלוסיית הארץ. בארבעת יישובי הצפון ישבו 263 איש ואישה מהם כ-200 במטולה . הם היו תלויים באספקה מבחוץ, ביצוריהם דלים ונשקם מועט. למגבלות כוחו של העורף היישובי נוספו הססנותם של המוסדות, חוסר הבנה למצבן האמיתי של הנקודות, וכן פילוגים וסכסוכים בין הגורמים אליהם היפנו המגינים את בקשותיהם לעזרה – 'השומר', ועדי ההגנה, מפלגות הפועלים והסתדרות הפועלים החקלאים .
את ה'ואקום' שנוצר לאחר נסיגת הבריטים מילאו עד מהרה תומכי ממשל פייצל, שנאבקו באותה עת כדי למנוע את נפילת סוריה לידי הצרפתים, והבדוויים, שניצלו את המצב לשוד האוכלוסייה באזור. היישובים העבריים היו מטרה לאלה וגם לאלה – ולפעמים לשניהם גם יחד. אנשי פייצל יזמו פעולות לחיפוש חיילים צרפתים, ודרשו מכל הישובים להזדהות עם המאבק בצרפתים ולהעיף את דגלי ממשלת פייצל. הישובים הערבים-נוצריים באזור, שנחשדו בשיתוף פעולה עם הצרפתים היו למשיסה. היושבים העבריים דלי הכוח סירבו אומנם להניף את דגלו של פייצל אך עשו ככל שניתן על מנת להימנע מעימותים ואפשרו לערבים לערוך חיפוש אחר חיילים צרפתים בתחומיהם (ויחד עם זאת הרשו לקצינים צרפתים, שסיירו באזור להתארח במטולה ובכפר גלעדי).

מבחנה של ניטראליות בלתי אפשרית
עמידתן של הנקודות בפינת הצפון במשך חורף תר"פ היה בעצם מבחנה של ניטראליות בלתי-אפשרית. כי איך יכלו להיות ניטראליים בין הצבא הצרפתי – השלטון הלגיטימי באזור – לבין הגורם המתמרד בשלטון זה ?
במשך כל ימי המאורעות הייתה הדברות בין שליחי המתיישבים לבין ראשי המנהיגות הערבית באזור. פנחס שניאורסון, גד אביגדורוב, קלווריסקי ויגאל ביקרו בדמשק ובקונטרה ובאו בדברים עם ראשי המרד בצרפתים. קלווריסקי קיבל הבטחות מרגיעות מהאמיר מחמוד אל פאע'ור, ראש שבט ערב על פדל, ונאמנו של פייצל בגולן. כאמל אל חוסיין מחלסה, ראש הבדויים של עמק החולה, וסעד אל דין שאטילה, נציג המרד באזור, שידלו את שכניהם היהודיים לפנות את הנקודות או לפחות שיפקידו בידם את בהמותיהם ואת רכושם עד יעבור זעם. המגינים נעזרו במודיעים ובבלדרים ערביים, קנו הספקה וטחנו חיטים בחלסה. ואולם דחו את חסותם שכניהם הערביים וסרבו להיענות לתביעותיהם לשיתוף פעולה כנגד כוחות הצבא הצרפתי, למעט עניין החיפושים.

עמידה או נסיגה
הערכת המצב לפיה לא נשקפת סכנה לישובים כל עוד האיום הוא מצד שודדים, שמצאו שעת כושר בתקופה של חוסר בהירות מדינית, הלכה והתפוגגה עם ההסלמה במאורעות. דרישותיהם של המתיישבים וקריאותיהם לעזרה הלכו והתרבו. מבחינתם, היה עניין העמידה על יישובם בבחינת מבחן לכוח הדבקות בקרקע והרצון להגן על הנפש והרכוש הלאומי ועל כן המשיכו לעבוד ולקיים חיי קבוצה ומשק ושימרו בחצרם את בהמותיהם. על פי הכרתם ואמונתם היה לשאלת העמידה גם היבט מדיני: לא רק 'הכבוד היהודי' היה מונח על הכף אלא גם יכולתם להגן ולשמור על הגליל העליון בכלל. שהרי ברקע ריחף החשש שאם יישאר הגבול במקומו הנוכחי, הם יישארו מחוץ לאזור ההשפעה הבריטי ואולי מחוץ לגבולות הבית הלאומי המובטח. ללא ספק ראו עצמם אנשי הישובים כשליחים הממלאים חובה לאומית .

110 ימי העמידה
הגורמים העיקרים לכישלון ההגנה על ארבעת הישובים העבריים בגליל היו מיעוט מספרם של המגינים ונזילות כוח האדם, דלות אימונם, נשקם, ציודם, ולבושם, תנאי החיים הקשים בחורף הגשום והשלגי, המחוסר המתמיד במזון, וביותר – הניתוק מן הגוף העיקרי של היישוב וממקורות תגבורת והספקה. מתנדבים רבים נתקעו בגליל התחתון לא רק בגלל הסיכון שבתנועה בחולה, אלא גם מתוך כך שלא היה אפשר לשכנם בנקודות הזעירות (בית אבן אחד בכפר גלעדי, חדרי מגורים ספורים בחצר תל חי), להלבישם ולהאכילם. ניתן היה בקלות לנתק את הספקת המים, והמזון העיקרי היה לחם. אחרי מנוסת מטולה השנייה (12 לפברואר) הייתה הערכת המצב של טרומפלדור כי דרושים לפחות 200 איש לעמידה בנקודות : 50 בכ"ג , 50 בתל חי ו100 במטולה שהייתה בעיניו שטח חיוני למקרה של נסיגה. ערב י"א באדר הגיע מספר המגינים בכל הנקודות ל100 בערך, רובם 'בלתי מסוגלים' וחסרי אימון צבאי.
אליהו גולומב היטיב להגדיר את מצבן הפרדוקסאלי של הנקודות: 'מספר המגנים הגיע לעשרות רבות, לגבי צרכי ההגנה היה מספר זה מועט, אך לגבי היכולת להחזיק את האנשים, לציידם ולכלכלם, היה המספר הזה רב מדי' .

סדר המאורעות
בשבת 15 בנובמבר 19, פרצו ערבים מחופשים לאנשי צבא לכפר גלעדי ושדדו פרידות נשק וכסף, מועד זה מסמן את תחילת אירועי תל-חי. שיירות אספקה שניסו להגיע מהדרום, בדרך העגלות הבוצית בין הביצה להר, היו חשופות למעשי שוד. נדרשו עורמה רבה, תושייה והעזה כדי להצליח להעביר ציוד, נשק ואנשים לעזרה.
ב – 12 לדצמבר 19 פשטו אנשי האמיר פאעור על כפרי הנוצרים באזור וכן תקפו את הכפר המרוני אבל אל קמח שבין כפר גלעדי למטולה. עם ערב, לאחר שבזזו אותו, חזרו חוגגים לעמק ובדרכם ירו לעבר החצר. מן היריות נהרג שניאור שפושניק, החלל הראשון של תל חי.
בעקבות זאת הוחלט לפנות את הילדים מכפר גלעדי, בינתיים הורידו אותם לתל חי שהייתה מוגנת יותר.
ב-17 בדצמבר, בשליחותו של ישראל שוחט, עלו מטבריה חמישה מאנשי "השומר", לבושי במדי משטרת הרוכבים הבריטית, כדי לבדוק את מצב העניינים ולדווח לו. בעוברם בחלסה הותקפו, הם דהרו לחצר והמון בדואים הסתערו בעקבותיהם ביריות. הבדואים היו בטוחים שאלה צרפתים ודרשו מאנשים תל חי להסגירם. רק לאחר מו"מ ממושך השתכנעו ועזבו את המקום . למחרת, כשחזרו הרוכבים לטבריה, פינו איתם את הילדים והאמהות. בדרכם, ליד המגדל, פגשו את טרומפלדור שהלך צפונה, ונתנו לו סוס לרכיבה.
תחילת ינואר 20 הותקפה חמרה, צעיר היישובים. לא הייתה כל אפשרות להגן עליה, היא ננטשה, נשדדה והועלתה באש.
באותם ימים הגיע טרומפלדור לתל חי. כדי לבדוק מה המצב ולארגן את המגינים . לבואו הייתה חשיבות מוראלית וביטחונית, הוא חיזק את רוח האנשים, אימן אותם והיה למפקדם הטבעי. מאותו רגע הפכו דמותו ומעשיו לדומיננטיים בהגנת הצפון.
אנשי תל חי שראו את טעם חייהם בעבודת האדמה החליטו להמשיך בעיבודה למרות הסיכונים. אהרון שר שבא לעזרה מכנרת, כתב : "את המקום אין עוזבים ועל הבנוי אין מוותרים" .
ב6 לפברואר התנפלו שודדים על החורשים, החברים נזעקו לעזרה ואהרון שר שרץ ראשון נהרג. למחרת התנפלו השודדים על מטולה והיא ננטשה.
החשש מפני התערבות צבא ערבי התעורר לראשונה ב-8 לינואר, אך בעיקר גברה החרדה מ-9 לפברואר והלאה . החשש היה מפני צבא ערבי סדיר, "מסודר" בלשון הימים ההם, מצויד בתותחים, שירצה לפרוק את נשקם של המגינים, לשבות אותם, או להשמיד את הנקודות. הויכוח בשאלת העמידה גבר, שוב אין מדובר בהתנפלות שודדים אלא בסכנת התקפה של צבא סדיר. כמחצית מאנשי תל-חי עזבוה, בין העוזבים גם הרופא ביחיד בצפון. התגבורות הדלילות שהגיענו אפשרו להחליף רק מקצת האנשים.
בליל ה25 בפברואר עלה טרומפלדור עם בחורים אחדים למטולה ותפס אותה מחדש. הוא ראה בה בסיס חיוני למרד למקרה של נסיגה מתל חי וכפר גלעדי וגם נקודה אסטרטגית, המבטיחה את הקשר לכפרים הידידותיים בלבנון. ככל שגבר המתח, גדלה שחיקת האנשים והתחזקו התביעות לתגבורת.
בימים 23-25 בפברואר כונסו הוועד הזמני ליהודי א"י (המוסד העליון של הישוב באותה עת) וועד הצירים (המוסד המייצג של ההסתדרות הציונית בפני השלטון הבריטים) לדיון על העזרה לצפון. ניטש ויכוח בין הטוענים כי "אין סיכוי צבאי ואין ערך פוליטי" לאחיזה בנקודות לבין המתנגדים ל"בריחה מפני שודדים" וסבורים כי נסיגה משם תגרום לאובדן הגליל העליון.
הסיכום היה לחזק את הנקודות בצפון, להטיל מס מרצון ביישוב, להגדיל את הכוחות ולסייע באספקה .
ב- 28 לפברואר הגיעה תגבורת גדולה שמנתה 45 איש, ביניהם גם הכירורג ד"ר גרי שהיה רופא בגדוד העברי. הם פוזרו ע"י טרומפלדור בין 3 העמדות; כ"ג, תל חי ומטולה.

יום הקרב
בוקר ה-1 למרץ, הוא י"א באדר תר"פ, היה יום חורף צח ונעים. יום גלילי נאה בעיצומו של חורף גשום ומושלג, שנסך בכל אופטימיות ושלווה. אותו בוקר הבחין הצופה בתל חי בכמה מאות ערבים, רוכבים ורגליים, עולים מחלסה לכוון תל חי. הוא ירה באוויר. הערבים נערכו מסביב לחצר, קבוצות קבוצות, במרחקים שונים מן הקירות. כל אנשי תל חי ניצבו בעמדותיהם ליד החלונות, ורוביהם היו מכוונים לירי.
אז הגיע למקום גם כאמל אלחסין, הוא ושבעת מלוויו. כבעבר, דרשו לבדוק אם אין צרפתים בחצר. כאמל וקצינים אחדים הורשו להיכנס . שלושה מאנשיו נשארו בחדר האוכל ואילו הוא עצמו ועוד ארבעה מלווים עלו עם טרומפלדור לכיוון החדר העליון להמשיך בחיפוש.
במהלך החיפוש פרץ הקרב .
עם המטחים הראשונים, נמלטו הערבים לתפוס מחסה ולהשיב אש. בחילופי היריות האלה, שנמשכו עוד שעות ארוכות, לא היו כמעט נפגעים מצד המגינים. אחר לגמרי היה מצב בתוך החצר – כאמל ואנשיו, שהיו באותה שעה במעלה המדרגות של חדר העלייה, השתלטו תכף ומיד על החדר העליון (שנחשב ל'עמדה' המוגנת ביותר בחצר) ובו במקום נהרגו שם: דבורה דרכלר, שרה צ'יזיק, בנימין מונטר וזאב שרף. יצחק קנייבסקי, החמישי, נפגע קשה והיה היחיד שנשאר שם בחיים.
שלוש שעות נמשך השלב הראשון של הקרב. הערבים ביקשו הפסקת אש כדי לפנות חלליהם. במהלך ההפוגה, שנמשכה כשעה, טופלו הנפגעים משני הצדדים. אז פינו את טוקר הפצוע ששכב למרגלות עמדת התצפית הדרומית.
זמן קצר אחר כך נפטר.
היריות התחדשו, הערבים ניסו להבעיר את האורווה ונהדפו. ועם החשיכה התפזרו.
כוח תגבורת ורופא הגיעו מכפר גלעדי. מ-30 מגיני תל חי נהרגו 5 ונפצעו 6. טרומפלדור היה במצב אנוש והרופא קיווה לנתח אותו במטולה. בשלב ראשון פונו הנפגעים לכפר גלעדי. האנשים אספו כל מה שניתן לקחת מהחצר ואז העלו אותה באש.
טרומפלדור נפטר במעלה השביל, מותו הגביר את ההלם.
בשתיים בלילה נקברו ההרוגים, ומיד נערכו לאסיפה משותפת. לאחר מכן, פינו את הפצועים למטולה והתארגנו מתוך חשש כבד לקראת הבאות. ביום י"ג באדר, מחשש להתקפה גדולה, נטשו את כפר גלעדי ומטולה.
אחדים פנו ללבנון, ואחרים בסיוע שכנים מתואלים, הגיעו דרך ההרים לאיילת השחר. שם פגשו את אליהו גולומב. היו עימו עשרים חיילים מהגדוד הארצישראלי, מצוידים וחמושים כהלכה. הם איחרו את המועד.

השיבה
באוקטובר 1920 שבו אנשי כפר גלעדי ותל-חי והקימו מחדש את יישוביהם.
ימים אחדים לאחר מכן חזרו גם אנשי מטולה. כאשר נקבע קו הגבול בדצמבר אותה שנה הוא סומן מצפון למטולה. והויכוח נמשך… האם הגבול נקבע במקום שנקבע בזכות עמידת הגבורה או למרות נפילת נקודות.
ב22 לספטמבר 1921 הצטרפו אליהם חברי 'גדוד העבודה'.
בשנים 1921-1926 התרחב קיבוץ תל חי. על הגבעה שמצפון נבנו בתי מגורים וחדר אוכל. החצר הפכה לחצר חקלאית בעיקר, שורת החדרים הצפונית נהרסה. שטח החצר הוכפל צפונה. (מבנה הקומתיים נראה כשובך בלב החצר).
הוקמו רפת מדרום לקיר הדרומי ונבנתה בריכת אגירה (בריכת זייג) על אמת המים שהוליכה מעין רוחינה לאדמות תל-חי.
ב-1926 התאחדו הקיבוצים תל חי וכפר גלעדי והחצר נותרה לשימוש משקי בלבד.
מ1935 שהו בתל חי חברות נוער של כפר גלעד ו'קיבוצים בדרך' כבסיס הכשרה זמני לקראת עלייתן לקרקע; חולתה, דפנה ודן, עמיר ומנרה.
ב – 1948 נמסרה החצר לצה"ל שהחזיק בה עד ראשית שנות ה-50. באותן שנים יזם נחום הורביץ את שיחזור החצר ובנייתה מחדש בצורה בה הייתה בי"א אדר תר"פ. תיעוד השחזור של החצר הוא מועט, ולא ברור מה מידת השינויים שנעשו בה הן מסיבות אסתטיות והן לצורך התאמתה לפונקציות החדשות שיועד לה כאתר זיכרון.
 

שליחת כתבה
רוצים להישאר מעודכנים בכל מה שקורה? הירשמו לניוזלטר של התנועה!