שליחת כתבה






אייקון המקום שלי לשנות
המקום שלי לשנות

מהלב, ישיר, בלי פלצנות – כמו שאנחנו

הודעה חשובה להורי החניכים במחנה "קשת בענן"

הורים מספרים...

20 בנובמבר 2012

שלושה קומונרים, מגרעין דינקו, שעושים שנת שירות באשדוד מספרים על ההתמודדויות והבחירה להדריך תחת אש את חניכיהם האהובים ואת הילדים והנוער ביישובי הדרום

בני:
אני החלטתי לבוא קודם כל בשביל לנסות לשפר את הימים של הילדים שנמצאים פה – לעזור להם לחשוב על כל דבר שהוא לא המצב הביטחוני. לשחק איתם, לדבר איתם ולהזכיר להם שיש עוד דברים בעולם חוץ מרקטות ושיש עוד צבעים חוץ מצבע אדום.
עוד דבר שגרם לי לחזור לפה הוא המחשבה על אנשים מהגרעין שלי, מהבית שלי – שאולי אם אני לא אחזור ירגישו לבד או יתקשו לעשות את הדברים שכולנו רוצים לעשות.
כשיש אזעקה, או כשאני באשדוד בכלל, אני לא מפחד – אני יודע שיש כאן סכנה לחיים שלי, לחיים של כולנו, אבל כל עוד יש ממ"ד אני יודע שאני יכול להרגיש מוגן.

סמי:
כשפיזרו אותנו לבתים אחרי סוף השבוע חזרתי הביתה לנתניה. הסתמסתי משם עם חניכים שלי שנשארו באשדוד וכשהם שאלו אותי איפה אני, לקח לי הרבה מאוד זמן לענות להם שאני בנתניה. אני יודע שזה לא משהו שהייתי רוצה לשמוע מהמדריך שלי. הרגשתי שאני משאיר אותם מאחור – למרות שגם אם הייתי שם לא הייתי יכול לעזור להם, להגן עליהם מהרקטות. להיות רחוק, באזור שקט שמנוכר לכל מה שקורה עכשו בדרום, מרגיש הרבה יותר גרוע.

בהתחלה כשהיו אזעקות הייתי נלחץ, אבל עכשו אני כבר לא חושב על מה זה אומר או מה יכול לקרות. אני רץ למקלט כי צריך, עומד בשקט ומחכה לשמוע את הבום. ואחרי הבום זה פשוט נגמר וכאילו לא היה בכלל.

רותם:
כשהייתי בבית של ההורים שלי בתל אביב, אחרי שהחליטו בסוף השבוע לפזר אותנו מהקומונה, הרגשתי חסרת אונים. במשך שלושה ימים סירבתי לראות חדשות למשל, לא יכולתי שהעובדה שהשארתי כל כך הרבה מאחור תהיה יותר ברורה. שהשארתי את החניכים שלי – שגרים באשדוד, אשקלון, באר שבע ואופקים – ואת הבית שלי, הקירות שלי, באזור לא בטוח. אז ידעתי שאני חייבת לחזור ברגע שיאפשרו לנו, גם אם בסוף לא נקבל את האישורים לפעילויות במקלטים או ליציאה למחנות, שאז עוד היו מותנים בספק, ורק נשב בבית. ידעתי שאני חייבת לחזור בשביל לא להיות מנוכרת כל כך למצב, שאני חייבת להרגיש בעצמי, בראש שלי ובגוף שלי, את מה שקורה.
ועכשו כשאני פה – עם כל הקשיים שבזה, ויש בזה הרבה קשיים – אני מרגישה מחוייבת לפעול. אם זה אומר להיות עם ילדים במקלטים ולעזור להם לעבד את מה שהם מרגישים, שאני מרגישה איתם, ואם זה לשחק איתם, לשמח אותם ולהסיח את דעתם מהמצב. כי ילד, כל אדם בעצם, יכול להשתגע מהמחשבה המזעזעת אך נכונה שרוצים ומנסים לפגוע בו. ואולי אני יכולה למנוע ממנו את זה – לעזור לו ברמה הכי יום-יומית ועמוקה שיש.
חוץ מהחניכים שלי יש גם את בני הגרעין שלי – המשפחה שלי, הבית שלי והביטחון שלי מהשלושה חודשים האחרונים – שרציתי להיות איתם. לעזור להם כשקשה, לרוץ איתם למקלט כשיש אזעקה, לפעול איתם וגם להיות לידם כשלי קשה, שאני מפחדת. ואני מפחדת – על החניכים שלי, על כל ילדי אשדוד והדרום, על בני הגרעין שלי, ועל עצמי. ולא רק מפחדת שהם יפגעו בגופם או ברכושם, אלא שהם יפגעו בראשם, שהם ישתגעו מהפחד ומהאחריות. אבל הפחד הוא פחד הגיוני והאחריות היא כורח מציאות ואין מה להלחם בהם. אני חושבת שברמה הכי בסיסית הדרך להתמודד איתם היא פשוט להיות פה ולפעול.

 

שליחת כתבה
רוצים להישאר מעודכנים בכל מה שקורה? הירשמו לניוזלטר של התנועה!