שליחת כתבה






אייקון המקום שלי לשנות
המקום שלי לשנות

מכתב פתוח – נועה רוטשטיין על המסע

הלך לעולמו בר כוכבא קוטיק, איש הפלמ"ח והנוער העובד

תג מחיר = טרור

18 באפריל 2014

כל מה שנותר לי זה ליישם את התובנות, שעכשיו אחרי שסיימתי לכתוב אני מבינה שקיימות אצלי, ולהציל את העולם. לעלות ולהגשים.

נורא נורא פחדתי.לא מהמראות ולא מהשואה, זה דבר בהסטוריה שאין ביכולתי לשנותו. אבל כן פחדתי מעצמי ומהמחשבה שאני לא אתחבר לתוכן ושאני לא אפיק דבר מהמסע, ושהוא לא יהיה לי משמעותי, בעיקר.
ציפיתי לשבוע של סערת רגשות מתמשכת, להרגשה פנימית מאוד מאוד ברורה. הסתמכתי על הדעות והחוויות של אנשים אחרים, על איך המסע לפולין אמור להראות- לדעות של ההורים שלי על השינויי שהמסע יכולל בתוכי, לדעות של המדריכים ושל אחרים שעברו את המסע. הרגשתי שיש כל כך הרבה ציפיות ממני ושהן כה גדולות עד כדי כך שאני לא מנצלת את חווית פולין לגמרי.
לא בכיתי. אפילו לא פעם אחת- דבר שהיה קשה, במיוחד כשהרופא המלווה החליט שאנחנו נוער חסר רגשות כי אני לא בוכה מאבנים. באיזשהו שלב חשבתי שאני כמו אבן, ושהעובדה שאני לא בוכה במסע ולא מרגישה מעין "אגרוף בבטן" במחנות עושה אותי אדם פחות טוב. בהמשך הבנתי שכל אחד חווה את פולין אחרת, ושאני לא צריכה להתרכז במה שאני לא מרגישה.
אבל, אפילו עכשיו כשחזרנו ארצה ואני מביטה אחורה על המסע וחושבת מה היה, אני דואגת- מה אם המסע לא היה משמעותי עבורי? מה אם לא השתנתי? מה אם הכל היה סתם? האם אכזבתי את ההורים, את המדריכים בכך שלא חזרתי עם תובנות על עצמי?
אני לא יודעת מה לעשות אם המחשבות האלו. אמא אמרה שרק בעתיד אדע מה הפקתי מפולין.
תכלס, אני לא יודעת איך אני מצליחה לכתוב כ"כ הרבה על המסע לפולין ברשת בלי שאתחרט ואמחק הכל. המסע לפולין נתן לי אישור, הרגשה של ביטחון שאני שלמה עם השקפת העולם שלי, עם מה שאני חושבת ועם הפעולות שלי.
ומתוך כל הרוע הזה, שהיה הנקודה הכי נמוכה של האנושות עד כה, היינו עדים גם לרגעים הכי יפים בה. סוף- סוף ראיתי הכל בעייניים שלי, ולא דרך ספרי הסטוריה ב' לבגרות. פגשנו בדמיות הכי חכמות, הכי אמיצות שאי פעם אוכל לדמיין. יותר מכל, ריאיתי תקופה אנושית שאנשים מלאי שנאה הפכו אותה ללא אנושית כלל.
לא נראה לי שחצי מהתכנים שעברנו במסע התנועתי לפולין, "המסע לגילוי שורשי המהפכה הציונית ומרד תנועות הנוער- שואה וגבורה", של הנוער העובד והלומד יועברו במסעות של בתי הספר. המדריכים, האנשים שיצאתי עמם והדיונים שהועלו הם אלו שעשו את המסע הזה לנפלא. אני לא צריכה מורים שייצאו איתי ויחזיקו את היציאה שלי למסע לפולין מעל ראשי כדי שאני אתנהג יפה בביה"ס ואכין שיעורים ויהיו לי ציונים טובים. אני צריכה מדריכים. אני צריכה את הקבוצה, את האנשים הקרובים אלי. את המילים ששמעתי כל כך הרבה פעמים במסע- "ומה דעתך?". את החיוך שאומר שאני עוברת את המסע בדרך המיוחדת והאישית שלי, שאינה צריכה להשתוות לדרך של מישהו אחר.
זהו לא מכתב של וודאות ברורה לגבי החוויה שלי מהמסע לפולין. זהו מכתב על החוויה הלא- ברורה ומלאת האי- וודאות שהייתה לי. כל מה שאני יכולה לומר לאלו שמדברים על היציאה למסע- צאו עם התנועה הכחולה. הנוער העובד והלומד (ובני המושבים), השומר הצעיר, המחנות העולים. אלו מכם שלא חברים בתנועות- ביתן פתוח לכל נערה ונער. תצטרפו אילהן למסע.
עוד משהו (וכל הכבוד אם הגעתם עד כאן במכתב, שאפו!)- אל תשקפו את החוויות ששמעתם מאחרים על המסע לחוויה שלכם. אל תשוו, אל תצפו לחוויה דומה, אל תחשבו על ציפיות מכם שהמסע "יישנה אתכם". זה יקרה בדרך המיוחדת שלכם.

כל מה שנותר לי זה ליישם את התובנות, שעכשיו אחרי שסיימתי לכתוב אני מבינה שקיימות אצלי, ולהציל את העולם. לעלות ולהגשים.

עלה אעלה.


(נועה רוטשטיין, קן ת"א מרכז- תודה רבה לכם על המסע)

שליחת כתבה
רוצים להישאר מעודכנים בכל מה שקורה? הירשמו לניוזלטר של התנועה!