שליחת כתבה






אייקון המקום שלי לשנות
המקום שלי לשנות

"מסע המושבות" 2014

קנים נפגשים, משוחחים ומגשימים שוויון

100 שנה למסע המושבות

1 במרץ 2014 / מאת יואב רימר

בתחילת השבוע (23.2.14) יצאו חמישים רכזים מתנועות הנוער העובד והלומד ובני עקיבא למסע משותף במדינת ישראל, ואל עומקן של שתי התנועות. מפגשים שיעצבו את דרכה של הציונות בארץ.

סיכום אישי בהתחלה.
בימים מאז הסתיים המסע, אני מנסה לתאר את עיקרי החוויה והתובנות. עוצמת החוויה טמונה לדעתי בראיית עצמי משתקף בעיני ה"אחר". אחר שהוא בשר מבשרי. שותף לגורלי הלאומי, אך במקומות רבים הופכי לי במסקנות שהוא גוזר על גורל זה. החוויה הוסיפה עומק ומשמעות ופתחה צוהר, ולו ברמז, לאפשרויות של עתיד שונה למחלוקות המרכזיות בציבוריות הישראלית. אנו רגילים לחפש פתרונות למחלוקות. אומרים כי מחלוקת לשם שמים סופה להתקיים. האם נדע להעביר עצמנו למישור גבוה יותר, בו יכולות מחלוקות להתמיד, אך להפוך לכוח יוצר ולא רק מחרב?

יומיים של רכזי הנוער העובד והלומד עם רכזי בני עקיבא. דתיים וחופשיים ממצוות דת. יהודים כולם. ישראלים כולם. אולי אפילו מאמינים כולם, אך במה? ציבורים ערכיים. אלו נאבקים על שימור מסורת ישראל סבא, תוך שאיבת השראה, אולי, מהשפע החדש שמציע העולם הפוסט מודרני. אלו נאבקים על חציבת משמעות שאינה מעוגנת בערכים מוחלטים, בתוך עולם מודרני-נזיל שאיבד ולא ירכוש שוב את הביטחון שבאמונה בהשגחה או בגאולה נסית. על הגשמת ערך שוויון ערך האדם. ציונים. אוהבי עם וארץ ומקדישים לחברה הישראלית את מיטב שעותיהם ושנותיהם, אך חלוקים בשאלות מוסריות הרות גורל ובראייתם את הצעדים להמשך בנייתה של מדינת ישראל.

אם יכולים להיות מחושלים במקום כלשהו החישוקים שישמרו על אחדות החברה הישראלית בעתות מבחן, הרי מפגשים מסוג זה הם כור המצרף להם. אם חלום משותף יצליח להירקם, לימוד משותף יצליח להתקיים, עשייה משותפת תבקיע דרך, אז אולי יש סיכוי. סיכוי לשרידותו של הפרויקט הציוני, דווקא כמפעל החי מתוך המגוון, מתוך המתחים והסתירות. מרטין בובר כותב כי ראשיתו של "עם העמים", ראשיתה של אחווה אנושית החוצה גבולות מדיניים, לאומיים ותרבותיים, יכולה להיות רק עם אנושי אמיתי שיצליח ליצור שלום בין ניגודיו הוא. זהו היעוד שהוא מסמן לעם היהודי. המסע שיצאנו אליו העמיד במבחן את היתכנות קיומו של ייעוד זה. הניסיון הזה לא נכשל.

הקדמה.
בשנת 1913 יצא הרב קוק, מנהיג הציונות הדתית, ממקום מושבו ביפו לסיור במושבות ארץ ישראל. הרב ביקש לפגוש את אנשי היישוב הישן בני העלייה הראשונה ואת חלוצי העלייה השנייה בהם הוא ראה מופת חשוב בהגשמת הציונות. תחילת הגאולה. לציון מאה שנים למסע ההוא פנתה הנהגת בני עקיבא לתנועת הנוער העובד והלומד, והציעה כי נקיים מסע משותף. מסע אל המקומות המחברים בינינו ואל המחלוקות הגדולות, מסע שיאפשר להעמיק את הקשר בין התנועות ולהעשיר את הזהות הנבדלת של כל אחת מהן.

כדי להבין את ההקשר של המסע, יש צורך בשיעור היסטוריה קצרצר. תנועת בני עקיבא הוקמה בשנת 1929 והיא תנועת הנוער המרכזית של הציונות הדתית. תנועת הנוער העובד והלומד היא תנועת הנוער הגדולה של הציונות הסוציאליסטית. החלוצית. שני זרמים אלו בציונות הם ככל הנראה הזרמים בעלי העומק הרב ביותר בציונות וכן הפעילים והיוצרים ביותר בתוכה מראשיתה. המשותף לתנועות הוא ראיה של עצמן כאחראיות לגורלו של העם היהודי, ולא רק של מגזר מסוים בתוכו. תפיסה זו מתבטאת בסיסמתה של בני עקיבא: "תנועה של עם" ובסיסמת הנוער העובד והלומד: "ביתנו פתוח לכל נערה ונער". סיסמאות אלו מבטאות את הערכים שכל אחת מהתנועות חרטה על דגלה. "תורה ועבודה" ו"לעבודה, להגנה ולשלום", בהתאמה.

ומה המחלוקת? ובכן, בעוד רואה הציונות הדתית את התנועה הציונית כחלק מהתגשמות תכנית אלוקית המקנה לעם ישראל זכות בלתי מעורערת על ארצו, מזהה הציונות הסוציאליסטית את תפקידה ביצירת חברת מופת צודקת בארץ ישראל, כחלק מהגשמת ערכים יהודיים ואוניברסליים, ובמידה רבה כתנאי לזכותנו על הארץ. נגזרות מכך מחלוקות פרקטיות רבות, ובראשן אולי המחלוקת על עתיד השטחים שמעבר לקו הירוק והיחס לאוכלוסייה הפלסטינית בשטחים אלו. המחלוקת הגיעה לשיאה בתקופת כהונתו השנייה של יצחק רבין ז"ל כראש ממשלה. בחלק מהפגנות ההתנגדות להסכמי השלום התקיימה הסתה פרועה שלקחו בה חלק גם רבים מבני הציונות הדתית, והובילה לבסוף לרצח ראש הממשלה. בעקבות הרצח פרץ במלוא עוזו וויכוח מר על עליונות ההלכה מול עליונות ההכרעה הדמוקרטית.

בחירתה של תנועת בני עקיבא להשתתף בעצרות לזכר רבין שהובילה התנועה בשנתיים האחרונות, תחת הכותרת "זוכרים את הרצח – נאבקים על הדמוקרטיה", פתחה את הפתח למסע המיוחד, המטלטל והמפרה שעליו אני רוצה לספר.

לא אתיימר לסכם כאן את המסע. זאת לא אוכל. לכל אחד מחמישים המשתתפים יש סיכום אחר, גדוש ומרתק משלו. אנסה לתאר את עיקר החוויה שחוויתי אני, בתקווה שאצליח להעביר משהו מהייחוד של היומיים האלו. אנסה לתאר תמונות מהמסלול שעברנו יחד, לא על צד תחנותיו הגיאוגרפיות בהכרח, אלא מצד התכנים והחוויות.

אפתח בי עצמי ובאופן בו הגעתי אני למסע. נרגש, נסער ונזהר. בשנתיים האחרונות, מאז הצטרפותם של בני עקיבא לעצרת רבין, אני מחדש בי את השאלה על דמות הקשר בין שני הציבורים הרעיוניים-ערכיים המרכזיים במדינת ישראל. הצורך לחזק את לב החברה, את המרכז הציוני הדמוקרטי, כחלק מהמאבק בקיצוניות האנטי ציונית והאנטי דמוקרטית, התחדד בעיני בשנים האחרונות. זו בעיני התשובה למגמות של השתמטות והתנכרות למדינה ולחברה בישראל מחד, ותג מחיר, טרור וגזענות יהודית מאידך. בשנה האחרונה אני שואל את עצמי האם ניתן לרקום חלום משותף עבור החברה הישראלית אשר יהיה לו די כוח משיכה עד שכל אחד מהציבורים יהיה מוכן לשלם מחירים גדולים על מנת לקיים אותו במשותף עם "הצד שמנגד". איני בטוח בתשובה לשאלה זו, אבל אני בטוח שאם לא ניתן, אז סיכוייו של הפרויקט הציוני אבדו. עם שאלה זו, המהולה בתקווה וחשש כאמור, יצאתי למסע.

תמונה ראשונה. המאבק לצדק חברתי.
מעגל גדול במרתף מרכז הנוער העובד והלומד בתל אביב. דיברנו שם על המחאה החברתית, על התאגדות עובדים, על החלום ליצור חברה שוויונית וההכרח להיאבק עבור חלום זה. אנו בנוע"ל מורגלים בשיחות מסוג זה. החברים מבני עקיבא הקשיבו, למדו, שאלו ואתגרו. הבנו יחד שערך השוויון יכול להוות חיבור חשוב בין התנועות. גילינו שלתנועת בני עקיבא עשייה גדולה לא פחות משלנו בקרב שכבות נוער מוחלשות, בפריפריה החברתית והגיאוגרפית של ישראל ובקרב עולים חדשים. הם גילו אפשרות להתייחס למצבם הכלכלי והחברתי של חניכיהם לא רק מצד הפרט והיכולת לעזור לו לשפר את מצבו, אלא מצד המאבק על דמות החברה, בכיוון יצירת חברה שלא יתקיימו בה עוני ופערים מפלצתיים. אני יצאתי משם בתחושה שאם ישלבו התנועות ידיים במאבק הזה, יכולה להיות לדבר משמעות כבירה על דמותה של מדינת ישראל.

תמונה שניה. יוצאים לשטחים.
מבית הנוער העובד והלומד לעיר אריאל הנמצאת ממש מן העבר השני של הקו הירוק, על כביש 5, דקות ספורות מראש העין ופתח תקווה המוכרות לי היטב. עבור חלק מאיתנו עצם הנכונות לחצות את הקו הירוק שלא במסגרת השירות הצבאי כבר מעלה שאלות. באריאל אנו נפגשים עם קהילת מתיישבים אשר פונו מחבל עזה בהתנתקות (ב 2005) ובחרו לבנות ביתם בעיר אריאל, בין השאר על מנת לחזק את החיבור שלהם לציבורים רחבים בחברה שלא ניתן למצוא ביישוב קטן והומוגני. עולות שאלות של מושגים, לכאורה. האם ההתנתקות היוותה פשע של גירוש, או החלטה דמוקרטית ולגיטימית של ממשלה נבחרת בישראל, גם אם השלכותיה קשות.

לי ברור שאנו צריכים לחנך את עצמנו ליתר הזדהות עם כאבם של אנשים אשר נאלצו לעזוב בכפייה את בתיהם. למילה גירוש לא אסכים, וודאי לא למילה פשע, אך עם העובדה שמדובר עבור המתיישבים בתחושה קשה של עקירה אין לי איך להתווכח. אזלת ידה של מדינת ישראל בטיפול במפונים, אשר רבים מהם גרים עד היום (כמעט עשור!) בקרוונים "זמניים" היא מבישה . בעיני, היא קשורה בעבותות לתחנה הקודמת- המאבק על צדק חברתי. התפרקות המדינה מאחריותה על גורלם של אזרחיה לא פסחה על אזרחים שהיא עצמה החליטה להוציא מבתיהם.

באריאל עולים על אוטובוס ממוגן ירי ויוצאים לכיוון היישוב עלי. ההתנחלות עלי. בדרך, במיקרופון, איש מועצת יש"ע (איגוד הרשויות המקומיות בשטחים) חולק איתנו עובדות וחצאי אמיתות על המציאות בשטחים. זהו החלק המקומם ביותר במפגש מבחינתי. לא בהכרח מכיוון שהוא לא היה מחכים. נוגעים ב"מותניים הצרות" של מדינת ישראל ובמשמעות הביטחונית של השטחים. אך לא מזכירים את הנזק הביטחוני של גבול המתפתל בין הכפרים וההתנחלויות או את החלופות הקיימות לשמירה על ביטחונה של ישראל. מזכירים כי רבים ממאגרי המים של ישראל נמצאים מתחת לשומרון, מבלי להזכיר כי מדינת ישראל מסוגלת לספק את כל צרכי המים שלה מהתפלת מי ים ואף עושה זאת היום. מציינים כי מבחינת המשפט הבינלאומי המצב בשטחים אינו נקרא "כיבוש", אך מתעלמים מעובדת היותם של שני מיליון פלסטינים נתונים בפועל לחסדי שלטון שאינו שלהם ומוחזקים במצב שהסוציולוגית אווה אילוז הגדירה אותו כ"מצב של עבדות".

כאשר יורדים מהאוטובוס ונפתחת שיחה כנה במעגל, אני שואל. מדוע ענו עוסקים בכל אלו? הרי המחלוקת בינינו על עתיד השטחים אינה מחלוקת ביטחונית ואפילו אינה מחלוקת הומניטרית. ברור לי שהיותי נטול כיפה לא הופכת אותי באופן אוטומטי לרגיש יותר לסבלו של האחר. גם ברור לחברים מבני עקיבא שכיפה וציציות או חצאית חסודה לא מקנות הבנה באסטרטגיה צבאית. המחלוקת היא מחלוקת ערכית. אמונית. הם רואים בשליטה הישראלית בשטחים ובחיי יהודים שם מצווה דתית. מימוש של רצון האל ושלב בדרך לגאולה הנסית של עם ישראל וביאת המשיח. עובדה זו מצדיקה את כל הקושי שכרוך בשליטה וחיים בשטחים. היא מצדיקה גם את העוול הכרוך בכך. אני רואה ביחסי שלום עם שכנינו ובחברה צודקת ושוויונית בתוכנו ערכים מרכזיים בציונות. ההתיישבות הציונית נועדה בעיני תמיד לשרת ערכים אלו, וכאשר היא פוגעת בהם, אין בה ערך.

אני מבין כי עלינו לחשוף את המחלוקת הזו. לא נסכים עליה. אני לא אראה לעולם את ההתיישבות כשלב בביאת המשיח. ידידי מבני עקיבא לא יפסיקו לראות בה שלב כזה. השאלה המתחדדת היא האם ניתן לבנות עתיד משותף על אף המחלוקת, ואילו מחירים יהיה כל צד מוכן לשלם כדי לאפשר קיומו של עתיד זה. לשמחתי, למרות שאין יכולת לתת תשובה נחרצת לשאלה הזו, החברים מסכימים שזו השאלה. נחשפת אמת עמוקה שהיא-היא שורש המחלוקת. וברגע שהשורש גלוי, ניתן להתחיל לעבוד.

אך קורה עוד דבר מעניין בשיחה במהלך הביקור בעלי. אני מספר שם את הסיפור הבא. לפני כשנתיים הייתי בסיור לימודי בשטחים. הגענו לאתר ההיסטורי של שילֹה הקדומה. שילה היא משכן הקבע הראשון של ארון הברית. שם מוקד האמונה הקבוע הראשון של בני ישראל, טרם בניית בית המקדש בירושלים. שם מתארגנת לראשונה חברה של קבע סביב הרעיון המהפכני של אל אחד, מופשט, המייצג ערכים אוניברסליים ואשר המאמינים בו נדרשים לא לפולחן בלבד, כי אם לקיום מצוות מוסריות. זהו אתר שאני מבין שאני רוצה להביא אליו את חניכי. אתר שניתן דרכו לברר את עומק הבחירה לארגן חברה סביב ערכים ולא סביב פוליטיקה ודיכוי כוחני. אתר מרגש בעיני. הזיקה שלי לשילֹה אינה רק היסטורית. היא גם ערכית-רוחנית. ועם זאת, מבחינתי, זיקה זו אין משמעה כי יש לי זכות לשלוט במקום, וודאי אם שליטה זו גוזרת שלילת זכותו של אחר לעצמאות מדינית משלו.

אחד החברים מבני עקיבא מגיב בתדהמה. הוא אומר כי בעצם "אתה רוצה לבקר עם חניכים בשילֹה, אבל אתה מעדיף לעשות את זה עם אשרת תייר (ויזה)"? כן. עניתי לו. יכאב לי לעשות את זה באשרת תייר, אך אני מוכן לכך תמורת ערכים שהם גדולים בעיני מערך הריבונות שלי שם. ערכי השלום, השוויון והחירות. בנקודה זו, ובעוד אחרות, הבינו החברים מבני עקיבא, כך אני חושב, כי ההתנגדות שלנו לחלקים במפעל ההתנחלויות אינה נובעת מהיעדר אהבה לארץ ישראל, כי אם מדאגה לדמותה ולעתידה של מדינת ישראל. המחלוקת יכלה לעבור סוף כל סוף לרבדים חדשים.

תמונה שלישית. קיבוץ רביד.
רביד. הקיבוץ של התנועה. קיבוץ של קבוצות שחיים בו חיי שיתוף ומשימה חברים בתנועת הבוגרים של הנוער העובד והלומד, חברי תנועת דרור ישראל. השיחה היא על הגשמה. אנו מספרים על חיינו. על הקשר ההדוק בין החלום על חברה צודקת לבין הבחירה לחיות בקומונה. אנו מספרים בגאווה כי בקיבוץ רביד על כ 150 חבריו (רבים צעירים שהשתחררו רק לאחרונה מצה"ל) נולדו בשנים האחרונות 12 ילדים. אחת החברות מבני עקיבא, שלה 11 ילדים משל עצמה, שואלת "מדוע צריך 150 איש בשביל להביא לעולם 12 ילדים"? החדר צוחק. היא הביאה מספר דומה של ילדים לעולם עם בעלה. אין ספק שאורח החיים מאוד שונה.

"לא", אנו עונים לשאלה אחרת. אנחנו לא חושבים בהכרח שכולם צריכים לחיות בקומונות. אבל אנחנו חולמים על חברה שבה יהיו לבני האדם הרבה יותר אפשרויות להתאגדויות אנושיות. וועדי עובדים וקואופרטיבים, קהילות מחאה וקהילות לימוד ותרבות, וועדי שכונות ועוד. הקומונה היא החלום שלנו. והיא פתוחה בפני אלו שרואים בה חלומם שלהם. היא התשובה שלנו למציאות של ניכור והפרטה אך אינה תכנית פוליטית. היא דרך חיים. ומכאן החיבור העמוק בין חיי השיתוף והמשימה החינוכית שאנו נוטלים על עצמנו בתנועה. הגשמה בעיני, כך אני אומר שם, היא לחיות חיים אשר הרוח, האמונה הערכית שלי, מעצבת כל מרכיב ומרכיב בהם. לכן היא משפיעה על מערכות היחסים שלי, ועל המשימה שאני קם אליה בבוקר בלי הפרדה. דווקא החברים הדתיים, המורגלים בכך שהאמונה מדריכה את דרכם בבית ובעבודה כאחד, מצליחים להזדהות עם רעיונות אלו.

אנו מספרים על תהליכי הלמידה שלנו בתנועת הבוגרים. על האתגר של לקחת את הערכים עליהם גדלנו בתנועת הנוער ואת האופנים המיוחדים לה ולתרגם אותם לעולמנו כמבוגרים. אנו מספרים על בית המדרש למורי עם, בו אנו עוברים הכשרה אקדמית בכלי החינוך הבלתי פורמלי. מקדישים יום בשבוע ללימוד הרוח בכדי לטעון את ששת ימי המעשה. אנו מספרים על המסגרות האחרות שהקימונו על מנת לתת מסגרת לרעיונות ותשתית לעבודת החינוך וההגשמה. שם, כך אני מאמין, ראו רבים מהם השראה גדולה. תנועת בני עקיבא הקימה בשנתיים האחרונות תנועת בוגרים והיא צמאה לשאוב מהניסיון שצברנו אנו בהתמודדות על הקשר בין חיים מבוגרים ותנועת נוער. עולה הסוגיה של לימוד משותף שאני מקווה שתבשיל ביום מן הימים לבית מדרש משותף אמיתי. עבור רבים מאיתנו הלילה ברביד מסתיים מאוחר מאוד, בשיחות עמוקות ומרתקות בזוגות ושלשות. מדברים על משפחה, על ערכים, על תמונת עתיד אישית ולאומית. יש מה ללמוד.

תמונה רביעית. בית הקברות כינרת.
מוקדם בבוקר עולים על האוטובוס. למרות השעה המוקדמת האוטובוס הומה ברחש של שיחה. יש אמירה יהודית כי במקום בו יושבים שניים ואינם מדברים דברי תורה שקול הדבר לעבודה זרה. אין ספק שהאוטובוס היה מלא דברי תורה, דתיים וחילוניים כאחד.
בבית הקברות של חצר כנרת קבורים רבים מאבות הציונות החלוצית. המקום מוכר לרבים מאיתנו מסמינרים וסיורים תנועתיים. דרך סיפוריהם של משה הס, בר בורוכוב, ברל כצנלסון ורחל המשוררת, ניסינו לפתוח לחברים מבני עקיבא חלון לתפיסות העומק של הציונות הסוציאליסטית החלוצית. הדגשנו כי דמויות ענק אלו, הוגים וחלוצים, פועלים ומקימי הקיבוצים הם לנו מופת של השראה אך "תורתם" אינה בחינת "כזה ראה וקדש" מבחינתנו. מפעלנו היא חידוש, עדכון ותיקון תפישותיהם, "כאן על פני האדמה".

תמונה חמישית. הקן הערבי בנצרת.
דבר לא הכין את החבורה לעוצמת המפגש הבא, עם רכזי הקן הערבי בתנועה. למפגש זה לבדו ראוי היה להקדיש מאמר שלם. עולה טוני. רכז הקן הערבי. הוא מספר על מאות בוגרי השירות הלאומי הערבים בוגרי התנועה. מספר על ההתנגדות של חלק ממנהיגי הציבור הערבי לשירות הלאומי המבטא שילוב צעירים ערבים בחברה הישראלית ופותח עבורם הזדמנויות להתקדמות כלכלית וחברתית. הוא מספר שכל מנהלי יחידות הנוער ביישובים הערבים בארץ הם בוגרים התנועה. זרעים, הוא אומר, שזרענו בעשרים השנים האחרונות, מתחילים לתת פרי. זרעים אלו יעצבו את דמותו של הציבור הערבי בארץ לשנים.

הוא מספר על כך שפנו אליו לפני מספר חודשים והזמינו את התנועה להשתתף בהפגנות הבדואים נגד תכנית פרוור. "האם אתם יכולים להבטיח שלא יונפו שם דגלי פלסטין?" הוא שאל. משקיבל תשובה שלילית הודיע כי אין לחניכי הנוער העובד והלומד הערבים מה לחפש בהפגנה בשטח ישראל תחת דגל פלסטין. לו היו יוצאים להפגין תחת דגל ישראל, בשם קריאה לשוויון זכויות, היה מצטרף בשמחה. הוא מבהיר כי הוא רואה בעצמו ישראלי, אזרח ערבי במדינה יהודית ודמוקרטית. הוא יודע, כך הוא אומר, שבמידה שתקפח מדינת ישראל את זכויותיו כערבי, היא לא תגשים באמת את ערכי היהדות. כשנשאל מדוע לא שומעים בתקשורת על ההנהגה המתונה שהוא מייצג בציבור הערבי קופצים חלק מאיתנו ועונים כי גם בקרב הציבור היהודי שומעים בתקשורת בעיקר את הקיצונים. אך לטוני תשובה עמוקה בהרבה. איננו נלחמים בחושך בעזרת חושך, הוא אומר, אלא ע"י הגברת האור. עיניהם של חברי בני עקיבא נפתחות לרווחה. הרי משפט זה מהדהד את דבריו של הרב קוק עצמו.

מַרים, רכזת ההדרכה של הקן הערבי נשאלת שאלה נוקבת. אם אתם מדברים על מדינה יהודית ודמוקרטית (ולא על מדינת כל אזרחיה), כיצד אתם מסבירים זאת לחניכיכם? מרים עונה בפשטות כנה ועמוקה. אנו מדברים עם ערך שוויון ערך האדם, היא אומרת. ואז אנו מבקשים מהחניכים לדמיין מה היה קורה לו לא היתה לעם היהודי מדינה משלו. הרי ברור שהדבר יוביל לדיכוי ולשפיכות דמים. אני שואלת את חניכי, כך היא מספרת לנו, האם זה העתיד שהם רוצים? והתשובה ברורה. בקהל מושלך הס. אחרי המפגש הזה יש צורך להתכנס ,לחשוב, איש עם עצמו. עבור חלק מחברי התנועה זה היה מפגש מרתק ומחדש. עבור החברים מבני עקיבא, שאינם מורגלים לרוב לראות בערביי ישראל שותפים לחלום המדינה היהודית והדמוקרטית, הוא היה מטלטל וחשוב מאין כמוהו, כך אני מאמין.

בסוף המפגש עולות שאלות על התבוללות וגיבוש זהות יהודית. פסח עונה לשאלה כי זהותו מגובשת היא וחזקה, ועל כן הוא אינו מפחד ממפגש עם בעלי זהות שונה ממנו. בשיחה מאוחרת יותר על נושא זה, עם אחד הרכזים בבני עקיבא, מתברר לי כי לא ניתן כלל לגבש היום זהות יהודית-ציונית אמיתית מבלי לעצב תוך כך את יחסנו למיעוטים החיים עמנו ולעמים השכנים.

תחנה שישית. עפולה.
בעפולה פגשנו את הגרעין התורני. הקהילה שסביב הישיבה החברתית. חבורה של אנשים דתיים שבחרו להתארגן בקהילה בעלת ייעוד משימתי. רושם המפגש הקודם והעייפות המצטברת הקשו עלי לרדת למלוא עומקו של הרעיון. אך ההבנה כי גם בציבור הדתי לאומי ישנם אנשים אשר מחפשים חיי יתר תוכן ועומק דרך חיי קהילה ועשייה חברתית בהחלט מצטרף לצד החיוב בשאלה שלי, האם ניתן לבנות חלום יחד, על אף המחלוקות. מתוך תיאורו של הרב בן פזי, רב הקהילה, עולה בי שוב הרצון לשבת ללימוד משותף.

תחנה שביעית. לירושלים.
מתקרבים למעמד הסיום בכנסת. תשישות. מחשבות מציפות. בדרך אני מספר לבן שיחי על ירושלים עיר השלום. על ההבנה כי ערכה האמיתי של ירושלים היא בהיותה עיר של ניגודים, קרועה ומסוכסכת. כי האתגר שירושלים מציבה הוא ביכולת לקיים עיר של ניגודים ושוני ובכל זאת לבחור בקיום משותף של שלום. אכן אתגר.

בכנסת, דברי סיכום חגיגיים. ביניהם מרגשים אותי שני דברים שאומר דני הירשברג, מזכ"ל בני עקיבא. בפרפרזה על דברי החזון אי"ש שאמר כי החילונים הם עגלה ריקה ודין כי יפנו את הדרך בפני העגלה המלאה שמייצגים החרדים. דני אמר כי הוא לא פגש במסע עגלה ריקה, כי אם עגלה עמוסה. אמנם, כך אמר, הוא חושב שחסרים בה דברים, אך בהחלט אינה ריקה. הדבר השני הוא כי הוא מבין שאהבת הארץ שלנו, אנשי הנוער העובד והלומד, אינה נופלת מזו שלו ושל אנשי בני עקיבא והציונות הדתית וכי הפער הוא לא באהבה, אלא בדרכים להגשימה. לכאורה, איני זקוק להכרה כזו. אך הכרה הדדית היא תנאי הכרחי לבניה משותפת ואין ספק כי הדברים נושאים עומק וסיכוי רב.

וסיכום?
את הסיכום תמצאו בהתחלה.

 

שליחת כתבה
רוצים להישאר מעודכנים בכל מה שקורה? הירשמו לניוזלטר של התנועה!