שליחת כתבה






אייקון המקום שלי לשנות
המקום שלי לשנות

סיפורה של מור – שחקנית תאטרון בכחול-אדום

סמינר מד"צים הקנים הדרוזיים

לוקחים אחריות על הטבע

29 בדצמבר 2014

אנחנו ניתן לאנשים לצאת בפה פעור כי אנחנו העברנו את המסרים האלה. כי אנחנו עבדנו קשה, כי אנחנו בעצמנו כל כך מאמינים שזה לגמרי, לגמרי בנו.

"…חשפו אותי לעולם הזה של התיאטרון והתחלתי לחכות למפגשים. לא בהכרח רק בגלל התיאטרון. בגלל האווירה שהייתה שם. כל מפגש מחדש הרגשתי יותר ויותר קשורה למקום הזה. התחלנו לעבור על איזה מחזה של איזה הרצל אחד, "אלטנוילנד"… ישבנו כולנו בקן תל אביב מרכז, עם חוברות ירוקות 4A שכתוב עליהן בגדול "טיוטה" (רק היו חסרים שלושה סימני קריאה להדגשה יתרה). חבורת ילדודס חמודים שתכלס אין להם מושג מהחיים שלהם, מקריאים דבר כל כך חשוב כאילו זה ראיונות לגל"צ. עוד לא היה בנו מקום להכניס את התוכן פנימה, אבל היסודות נוצרו והתהוו, וכולנו ידענו שאנחנו לוקחים בדבר הזה חלק. המשמעות הייתה באוויר. קשה לי להיזכר ביום הזה בלי שיעלה לי חיוך על הפנים.
במפגשים הבאים כבר ממש שיחקנו. ביימו אותנו והדריכו אותנו. אני לא זוכרת מפגש-מפגש מה היה, אבל התחושה נוכחת כאילו זה היה אתמול. הייתי ממש נרגשת להגיע. הייתי עולה על הרכבת לתל אביב וכבר היו לי פרפרים בבטן. "תיאטרון התנועה"! וואו, איזה דבר אני עושה עם האנשים האלו. התחלתי לאהוב את הכול שם- את גושי האבק בקצה החדר אהבתי.
מפה לשם- הצגה. ויש לנו בערך חודש וחצי. אז, סמינר. יומיים שלמים של כל זה. הוא היה כל כך טוב, אלוהים… לא היה רגע שקט וזה היה כל כך ממלא. בשלב הזה מיותר לציין שכבר הייתי מכורה. עבודה כל היום, ארוחת ערב יחד, ערב תרבות מ-ש-ג-ע וצחוקים אל תוך הלילה של כל החברים. זה היה הדבר הכי טוב שקרה לי, לא האמנתי שכל זה שייך לי.

כשהגענו לרגע האמת שבו עולים אל הבמה בבית הפלמ"ח בתל אביב, לא היה אחד שלא הרגיש שאנחנו עושים שליחות מינימום. היום אנחנו נעלה לבמה, ואנחנו נציג את הדברים האלה. אנחנו ניתן לאנשים לצאת בפה פעור כי אנחנו העברנו את המסרים האלה. כי אנחנו עבדנו קשה, כי אנחנו בעצמנו היינו כל כך מאמינים (לא שעכשיו אנחנו לא) שזה לגמרי, לגמרי בנו. לא שצריך סבב תודות, אבל גם היו לנו מדריכים דיי מדהימים. לא יכולה לדמיין אנשים אחרים שהיו עושים את זה טוב יותר.
עשינו "האדל" לפני העלייה. כולנו להבות רוטטות. רק רוצים לעשות את זה, רק רוצים שכולם ישמעו. עלינו לבמה. התחלנו. סיימנו. בכינו.
מכאן והלאה אנחנו כבר קבוצה במלוא מובן המילה. חבורת אנשים שכל כך רוצים את העשייה שלהם שזה מחליא. כל אדם שדיברתי אתו אמר כמה זה מדהים לו, חשוב לו. לי אישית זה כבר היה הדבר החשוב ביותר. המקום בו הרגשתי שאני שייכת יותר מכל מקום אחר בעולם.
זאת לחלוטין (לחלוטין!) החוויה הכי משמעותית שחוויתי עד כה בחיי. עשיתי כמיטב יכולתי, אך אין לי מספיק מילים בלקסיקון כדיי לתאר אותה עד לסופה ואת מה שהייתה עבורי. אם לסכם, אומר שהיא בנתה אותי. ולא רק נתנה לי מקום לאהוב את התנועה, אלא נתנה לי מקום לאהוב שוב את עצמי. אני בעיקר אסירת תודה."

מור ברדה, בוגרת קן פרדס חנה
חברת גרעין אלומה, קומונרית בקן צרעה,
בוגרת תאטרון התנועה.


מתוך הרצון להפוך את תאטרון התנועה לכלי חינוכי בחברה הישראלית וכבית ליצירה משותפת אנו נערכים לאודישנים להרחבת הקבוצה.
באופק אירועים גדולים כמו הועידה העשירית והצגות משמעותיות רבות – להרשמה לאודישנים כנסו ללינק:
  
http://goo.gl/forms/soj2Me5Hom

שליחת כתבה
רוצים להישאר מעודכנים בכל מה שקורה? הירשמו לניוזלטר של התנועה!