זה היה בשנה הראשונה שלי בהדרכה. הייתה לי קבוצה של חניכים בשכבה ח', ילדים מקסימים, ממש חניכי חלומות כאלה, שאפשר לדבר איתם על הכול ותמיד יש להם מה להגיד. אבל בין כל החניכים הלהוטים שיודעים לדבר על הכול ולספר ולשתף, היה לי גם חניך שפשוט לא רצה. כאילו הוא לא היה מסוגל לדבר ברצינות. תמיד כשביקשו ממנו לדבר, ולפעמים גם כשלא, הוא נתקף במין ציניות אדירה שרמסה כל רצון להגיד משהו מהלב. זאת הייתה מין ציניות טורדנית שכזאת, מהסוג שהורג דיונים, מהסוג שמונע מהם להתחיל. ציניות פחות כלפי אחרים אלא בעיקר כלפי עצמו. זה מאוד הפריע לנו, המדריכים שלו, וזה גם מאוד הפריע לחברי הקבוצה שלו שהרגישו שהם מפסידים חבר קבוצה יקר.
התעקשנו איתו בלי הפסקה, לא ויתרנו לו ולא ויתרנו עליו, פעולות שלמות התלהטו רק על ההתעקשות שישתתף וישתף, כי היה לכולנו, לי, למדריכה שהדריכה איתי ולכל חברי הקבוצה שלו שהוא ילד חכם, ושיש לו מה להגיד, אבל משום מה הוא בוחר שלא.
"כי לא איכפת להם מה אני באמת חושב" הוא ענה לי פעם בשיחה אישית בינינו. היה קשה לי בכלל לעכל שהוא באמת חושב ככה, הרי חברים שלו היו עסוקים רק בלא להרפות ממנו, שיגיד כבר מה דעתו, או מה הוא רוצה, אבל כנראה שלא תמיד צריך שמשהו יקרה כדי שנראה אותו. ישבנו ודיברנו, וניסיתי להסביר לו שלכולם איכפת.
אחרי השיחה היה נראה כאילו זה לא ממש הזיז לו, אבל פתאום, לקראת סוף השנה, אולי אפילו ממש בסוף, הייתה איזו מריבה בתוך הקבוצה, שלא הייתה קשורה אליו בכלל, חוץ מהעובדה שהיא קרתה בקבוצה שלו, וזה מאוד מאוד הפריע לו. משום מקום הוא סיפר כמה זה קשה לו ומעיק עליו, ופרק את כל מה שישב לו על הלב, ואנשים הקשיבו, והבינו, ורצו להקשיב ולהבין.
זאת הייתה מן תחושה של ניצחון. תמיד מסבירים לך שחינוך זה תהליך, אבל לפעמים, רק לפעמים, אתה גם רואה את התוצאות, ואז, זה פשוט שווה הכל.
אדר פלג, חניך כיתה י"ב
adar.peleg@gmail.com
קן ראש העין