שלום לכולם,
אני עדי טרקיין מגרעין סברס בחוות ההכשרה פתח תקווה, קומונרית בקן אם המושבות בפתח תקווה.
אני רותם פנטהון מגרעין גובז בחוות ההכשרה עפולה, קומונרית בקן עפולה עילית.
אני דורון יאלו מגרעין סברס בחוות ההכשרה פתח תקווה, קומונר בקן לוד גני אביב.
עדי, רותם ודורון. דבר הקומונרים 2017
עדי:
אני רוצה להתחיל בלספר לכם על המפעל התנועתי הראשון אליו יצאתי – סמינר שורשים. בסמינר למדתי המון על המנהיגים שלנו שפרצו את הדרך מאתיופיה לסודן ומשם לישראל, למדתי על נערי כפר בתיה שפתחו בתי ספר יהודיים באתיופיה , ויותר מכל למדתי על קהילת ביתא ישראל שלא הפסיקה לחלום . זה היה רגע שבו הבנתי המון דברים על עצמי, על מי אני רוצה להיות בחברה הישראלית ,מהי הקהילה בשבילי ואיך אני יכולה וצריכה לספר את סיפורי הגבורה האלה. הבנתי שהיותי בת הקהילה האתיופית לא מהווה לי שום סיבה לבושה, להפך, אני מתמלאת גאווה לשמוע את הסיפורים האלה, ללמוד אותם ולחנך עליהם.
רותם:
המפגש הראשון שלי עם התנועה היה במסע לפולין אליו יצאתי בכיתה י"ב יחד עם הקבוצה שלי. הדבר שהכי זכור לי משם זה אותם אנשים שבחרו להיות ה"עומד מן הצד", אלו אותם אנשים שלא רצחו יהודים בעצמם, או התעללו בהם אבל גם לא עשו שום דבר בשביל לשנות את המציאות, בשביל להשפיע עליה. שאלנו את עצמנו בקבוצה מול איזה דברים אנחנו עומדים מן הצד במציאות של היום, והבנתי שאולי כל הזמן הזה הייתי אני ה"עומדת מן הצד" בנוגע לקהילה שלי.
איפה אני הייתי כשהשפילו אותנו כי אנחנו שחורים?
איפה אני הייתי בהפגנות על יוסף סלמסה?
איפה אני הייתי כשאברה מנגיסטו נלקח בשבי?
אני מרגישה שתמיד הייתי עומדת מן הצד ותמיד אמרתי לעצמי שהגזענות לא תשתנה ושאף אחד לא יוכל לשנות אותה, אפילו בקצת, כי זה משהו שלא ניתן לשינוי. המציאות המייאשת הייתה כל כך חזקה, עד שהפסקתי להאמין, וזה גרם לי לעמוד מן הצד לגבי כל העוולות בחברה הישראלית. כי גם כששמעתי על נער שניצלו אותו בעבודה לא עשיתי כלום, גם כשקראו לילד בשכבה שלי י'הומו, עמדתי בצד ושתקתי, גם כשריססו כתובות גרפיטי ליד ביתי מוות לערבים לא מחקתי את זה.
אבל לא עוד! היום אני מדריכה חניכים ממוצא אתיופי וגם חניכים שאינם ממוצא אתיופי. אני מחנכת את החניכים שלי שיש אפשרות לשנות את המציאות. שהכוח הוא בידיים שלהם, ושלנו. אני מחנכת אותם להוביל ולהשפיע בעצמם בחברה דרך חינוך, כי הדרכה היא לא משהו נבדל מהחיים שלנו אלא משהו שצריך להתגאות בו ולא להתבייש או להסתיר אותו. אני מחנכת את החניכים שלי לערכים ולהאמין בחברה מתוקנת שמעמידה במרכזה את שוויון ערך האדם. אני מחנכת אותם לכך שיש בתנועה המון חניכים, שמגדילים אותה, שאוהבים אותה ושבוחרים בה כדרך חיים.
דורון:
המפגש הראשון שלי עם התנועה היה כאן במקום הזה לפני שנתיים. נפגשנו בבוקר ליום עיון בו דיברנו על הקשיים במסע, על הסבל הרב ועל המחירים הקשים במסע שאנשים שילמו על מנת להגיע לירוסלם.
היום בהסתכלות לאחור אני מבין כמה היום הזה משמעותי וחשוב בשבילי. השנה בתור שכבת החוות החלטנו לקחת יותר אחריות ונפגשנו כבר לפני כחודש וחצי כדי להתחיל לעבוד על יום זיכרון. נפגשנו לשוחח, להעמיק בסיפורים, לשמוע עדות של אסיר ציון, ועשינו חזרות על הריקודים והשירים לטקס. החלטנו לעשות הכל כדי שהיום הזה יהפוך ליום משמעותי לא רק לקהילה האתיופית אלא לכל החברה הישראלית כחלק מהתהליך התכנסנו מאות חניכים ליום עיון בו העמקנו בסיפורי הגבורה שלכם – אסירי ציון שנמצאים איתנו פה כעת.
אנו רוצים להזמינכם לבמה ולהעניק לכם אות הוקרה על פעולתכם הציונית בזמן עליית יהדות אתיופיה, אנחנו נמשיך לספר את סיפורכם לדורות ולפעול לאורם.
אני מזמין את אסירי הציון לעלות לבמה.