אירנה סנדלר שהלכה לעולמה בשבוע שעבר, הותירה אחריה מורשת יוצאת דופן:
2,500 חיים שהצילה בזמן השואה.
מאת נועם אשר
אירנה סנדלר נפטרה בשבוע שעבר, בגיל 98. זהו גיל הזכאי ללא ספק לתיאור 'שיבה טובה', אך עדיין, אינו מצדיק בפני עצמו כותרות עיתונים ברחבי העולם. ובכל זאת, משנפטרה סנדלר, העיתונים בעולם פרסמו את תמונתה: תמונת אישה פולניה שפניה העגולות זורחות בחיוך של טוב לב, וסרט שחור קשור לראשה. בתלבושתה הכהה, המיושנת, ובקמטים המעטרים את פניה, היא רחוקה מלהראות כמו סלבריטאית ממוצעת. מעטים יזהו את תווי פניה. ובכל זאת, היא זכתה לטורי הספד בכל מקום, מהניו-יורק טיימס ועד לאתרי חדשות ישראלים. אירנה סנדלר היא האישה והאגדה, גם אם האגדה אינה ידועה דיה. האישה שהצילה 2,500 ילדים יהודים בזמן השואה.
הכיבוש הגרמני של פולין ב-1930 המיט אסון על הקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה. רובה הגדול הושמד, בסיועם הפעיל או במבטם האדיש של שכניהם הגויים. פולין מעולם לא התיימרה להיות שום דבר אחר מאשר מדינה אנטישמית בגלוי: חלק גדול מהאוכלוסייה צפה בסיפוק במעשי ידיהם של הגרמנים. אבל, כמו במקומות החשוכים ביותר בתקופה הזו, גם כאן היו נקודות של אור. אירנה סנדלר הייתה, אולי, הגדולה והזוהרת שבהן.
אירנה לא יכלה לשבת בשקט בביתה, בצד הארי של וורשה, בעוד אסון מתרקם בגטו.
במקצועה הייתה עובדת שירותי הבריאות, ובתוקף תפקידה הותר לה להיכנס לגטו וורשה. שם, מאחורי חומות גבוהות ועל פני שטח זעיר, נדחסו כ-400,000 יהודים, כמעט שליש מאוכלוסייתה של וורשה. המדיניות הכללית של הגרמנים אסרה כניסת 'אזרחים אריים' לאזור הגטו, אבל עובדי הבריאות היו יוצאים מן הכלל. אחרי כל, מנקודת מבטם של הגרמנים, היהודים כולם היו נגועים במחלות, והצפיפות ותנאי התברואה הירודים בגטו לבטח לא היו מקדמי בריאות טובה.
אירנה לא יכלה לשבת בשקט בביתה, בצד הארי של וורשה, בעוד אסון מתרקם בגטו. לאישה הצעירה היה הכל: בית משלה, מקצוע מכובד, ילדה אותה אהבה בכל לב. אבל, בניגוד למרבית שכניה הפולניים, היא לא למדה להסיט את מבטה מהזוועות. כך החלה לפקוד את הגטו לעיתים קרובות, מבריחה אליו מזון, תרופות ובגדים.
התמחות: הברחת ילדים
לא היה בכך די. בשנת 1942 כבר היה ברור שהגטו הוא תחנה זמנית מאד בדרך, שסופה אחד: השמדה. אז הוקם בפולין ארגון המחתרת היחידי שפעל להצלת יהודים: ארגון ז'גוטה, שפעיליו הונעו חלקם ממצפון קתולי מפותח וחלקם מרגש דמוקרטי, וקיבלו מימון מהממשלה הפולנית הגולה ששהתה בלונדון. הם עזרו בהברחת יהודים מהגטו, סיפקו להם תעודות מזויפות, וחיפשו עבורם מקומות מסתור. הסניף הגדול והפעיל ביותר היה בבירה הפולנית, וורשה. בראש מחלקת הילדים שלו עמדה עובדת הבריאות הצעירה והנמרצת: אירנה סנדלר.
אירנה סנדלר בצעירותה
2,500 הוא מספר שקל לומר וקל לכתוב. כשמדובר בהצלת חייהם של 2,500 ילדים יהודים שוכני הגטו, המילה 'קל' לא מהווה שום חלק בנוסחא. כדי להציל את הילדים, לא די היה בחילוצם הפיזי מהגטו, היה צריך למצוא להם חוף מבטחים. אירנה, עם קומץ נשים פולניות שעזרו לה, ניהלה את טווית הקשרים המורכבת הדרושה למציאת מעונות לילדים, ולהנפקת תעודות שיעידו על דבר היותם אריים טהורים, נוצרים מלידה.
עדיין, לא היה בכך ביטחון מלא. "האימהות היו כל כך אמיצות. הן היו שואלות אותי אם אני יכולה לערוב לחיי ילדיהן", היא סיפרה. "תמיד עניתי שלא… חלקן נתנו לי את הילדים בכל זאת. חלקן אמרו לשוב מאוחר יותר. לא פעם, כששבתי מאוחר יותר, מצאתי את הבית ריק. המשפחה כבר גורשה למחנות."
גם כשהאימהות, מתוך תקווה או ייאוש, מסרו לידיה את הילדים, לא היה בכך די. רבים מהם היו צעירים מכדי להבין את חומרת הסכנה ולשתף פעולה. אירנה נאלצה למצוא פתרונות יצירתיים כדי להבטיח את שלומם: חלקם הורדמו והוברחו מהגטו בתוך שקי תפוחי אדמה. לעיתים נעשה שימוש בדרך מילוט אחרת, ביזארית יותר: הגטו גבל בבית הקברות המקומי, וילדים שהורדמו הובלו בארונות קבורה – אל הסיכוי לחיות. גם כשלא היה ניתן, מסיבה זו או אחרת, לתת לילד סמי הרדמה שיוודאו את שמירת השקט, אירנה לא התייאשה. הפיתרון המקורי שנמצא היה הברחת הילד באמבולנס, כשלצד הנהג יושב כלב בעל מזג רועש. נביחותיו הבליעו כל קול שהילד המפוחד השמיע.
הכד מתחת לעץ התפוח
שלא כמו גורמים נוצריים מסוימים שפעלו להצלת ילדים יהודים בתקווה לגאולת נשמותיהם בהטבלתם לנצרות, אירנה חיה בתקווה שהמשפחות תשרודנה, ושאחרי המלחמה תושב לילדים זהותם היהודית. למטרה הזו היא שמרה רשימה של פרטי הילדים, כתובים על ניירות טישיו דקיקים. ברשימה הזו הופיע השם היהודי המקורי של הילד, שמו הפולני בניירות המזויפים, וכתובת המחבוא שלו. את הניירות הללו שמרה בתוך כד, אותו טמנה תחת עץ תפוח בחצר האחורית של אחת מעוזרותיה.
פצועה ונזקקת לקביים, היא שבה לפעולות ההצלה
הזהירות לא הייתה מיותרת. הגרמנים חשדו במעשיה ועצרו אותה באוקטובר 1943. הם עינו אותה באכזריות כדי להוציא ממנה מידע על מבצעי ההצלה שניהלה. אירנה לא דיברה.
נגזר עליה מוות, אבל המחתרת הצליחה לגייס מספיק כסף כדי לפדות את חייה. אירנה ניצלה, אבל מהמאסר בידי הנאצים יצאה עם נכות שתלווה אותה כל חייה. גם זה לא עצר אותה, פצועה ונזקקת לקביים, היא שבה לפעולות ההצלה. הרשימה בכד המשיכה להתארך.
היה זה הכד שפרסם לבסוף את שמה, שנים ארוכות אחרי סיום המלחמה. מסך הברזל שירד על מזרח אירופה ירד גם על גבורתה של אירנה. הקומוניסטים התייחסו בחשדנות כלפי אנשי המחתרת שעבדו במימון הממשלה הפולנית הגולה – והאנטי קומוניסטית. אירנה, שחששה בעיקר לביתה, נצרה את סיפוריה בליבה. ב-1965 העניק לה יד ושם את תואר חסידת אומות העולם, ומאוחר יותר ניטע גם עץ לכבודה בשדרת חסידי אומות העולם. אבל מלבד מחוות אלו, שמה עדיין לא היה מוכר. בשנת 1999, לו חיפשת באינטרנט את השם 'אירנה סנדלר' היית מוצא רק אתר אחד המזכיר את שמה. היום יעלה החיפוש עשרות אלפי תוצאות.
העולם שומע על אירנה
מי שאחראיות לשינוי הן שלוש בנות אמריקניות מקנזס, שכפרויקט בהיסטוריה קיבלו מהמורה שלהן גזיר עיתון הקרוי 'השינדלרים האחרים'. הידיעה קצרה הזכירה כמה אנשים שעשו רבות להצלת יהודים בוורשה, ביניהם אירנה סנדלר. הן החליטו לערוך את הפרויקט על אירנה.
שיחזור הישגיה ההרואיים, כולל מפגש עם ילדים שהצילה, הביא להם הפתעה מענגת: הן היו בטוחות שאירנה כבר אינה בין החיים. להפתעתן, הסתבר שאירנה, בסוף שנות השמונים שלה, עדיין חיה בוורשה.
הנערות החליטו שהיא ראויה ליותר הכרה. הן העלו מחזה על פועלה בשם 'חיים בתוך כד' על שם כד הרשימות שתחת עץ התפוח. הן גם נסעו לפולין להיפגש עם האישה שאת חייה הן חקרו. המרץ שלהן הביא לתוצאות מרשימות: לפתע, העולם נזכר באירנה. פולין העניקה לה אות גבורה, המחזה על חייה הועלה מאות פעמים בארצות הברית ובקנדה, וחוקרים גילו עניין מחודש במעשיה.
המרץ שלהן הביא לתוצאות מרשימות: לפתע, העולם נזכר באירנה
עבור אירנה, החלק המרגש ביותר בפרסום שמה היה שיחות הטלפון. "ראיתי את תמונתך בעיתון", כך התחילה שיחת טלפון אופיינית. "אני זוכר את הפנים שלך – את האישה שהוציאה אותי מהגטו!"
בשנתיים האחרונות נשמעו דיבורים לא מעטים על הענקת פרס נובל לשלום לאירנה. ממשלת פולין רצתה להגיש את ההצעה בשיתוף עם מדינת ישראל. עד למותה של אירנה, הפרס הזה לא הוענק לה. אבל כל היודעים את קורות חייה יסכימו שאין אות כבוד בעולם שבכוחו להעצים את גדולת מעשיה. היא הלכה לקברה מתוך ידיעה שאלפי חיים יהודים ניצלו בזכותה – הם וכל צאצאיהם. אבל המורשת המופלאה הזו מעולם לא סיפקה אותה: "הייתי יכולה לעשות יותר", היא אמרה תמיד, "תחושת הצער הזו תלווה אותי עד יום מותי".
ואולי אין בכך שום דבר מפתיע. לולי הייתה מסוגלת להרגיש כך, לחוש צער על רשימה-לא-ארוכה-דיה בכד המוטמן, היא לא הייתה אירנה סנדלר: האישה שיכלה להציל נפשות בגבורה עילאית שכזו.