הרומן מתחיל בהצגתו של פרידריך לוונברג, צעיר יהודי משכיל החי בוינה אשר רכש לעצמו מקצוע אך הפרוטה אינה מצויה בכיסו, והוא מתחבט באפשרויות התעסוקה של אדם כמוהו. רבים מחבריו לא מצאו עבודה, חלקם התאבדו כי מאסו בחייהם, ושאר החברים נהפכו ציניים לגבי אפשרויות החיים. פרידריך מאוהב בצעירה יפה ממשפחה אמידה בשם ארנסטינה, ומעוניין לבקש את ידה ביום מן הימים, משישיג עבודה ומעמד חברתי.
יום אחד מגלה פרידריך, כי הוריה של ארנסטינה החליטה להשיא אותה ליהודי עשיר, וכי היא מצידה נענית להצעה וזונחת את חיזוריו של פרידריך.
במר לו, הוא מואס בחייו ושוקל להתאבד. במקרה הוא נתקל בעיתון במודעה אותה פרסם אלמוני, המחפשת "צעיר משכיל ומיואש, שנכון לנסות את חייו ניסיון אחרון". הוא נפגש עם מפרסם המודעה, גרמני נוצרי ישיש בשם קינגסקורט, המציע לו להתלוות אליו להפלגה לאי בודד באפריקה, שם יפרשו מהציביליזציה המערבית החולנית ויעבירו ימיהם בבטלה, ויארחו חברה אחד לשני, עד למותם.
פרידריך מסכים להצעה ומתכונן לעזיבת אוסטריה. הוא אף מביים את מותו, ובמספר זוזים שהוא מקבל מקינגסקורט להוצאות אחרונות, הוא מסייע למשפחה יהודית עניה שעוסקת בקיבוץ נדבות ברחובות וינה הקפואים. הוא מתחקה אחרי נער מוכר סדקית עד לביתו, שם הוא פוגש את המשפחה היהודית העניה – משפחת ליטבק. הוא נותן להם את כל כספו – הון של ממש בעבורם, ונפרד מהם.
פרידריך וקינגסקורט עולים על סירה ומפליגים לאפריקה.
בדרך לאפריקה מציע קינגסקורט לפרידריך לעצור לחניה בפלסטינה, כי הוא יודע שהיא קדושה ליהודים. פרידריך מסכים בחוסר חשק. הם עוגנים בנמל יפו, ויוצאים לסיבוב של כמה ימים בארץ. הארץ – עניה, עלובה ומכוערת. תושביה – מבוהלים, עצלים, דלים ואובדי תקווה. בירושלים הם חווים רגע של התרגשות אל מול הכותל המערבי, אך מהר מאוד נמוגה התרגשותם למראה עליבות העיר. הארץ בכללה לא מפותחת ומדכאת, והם חוזים לספינה וממשיכים בדרכם.
במהלך סיורם בארץ הם פוגשים רופא עיניים זקן בשם אייכנשטאם ובבתו סאשה (רופאת עיניים אף היא), שמדבר על הפוטנציאל של ישוב הארץ ופיתוחה על ידי התנועה הציונית. אייכנשטאם טוען באוזניהם כי הארץ היא זבת חלב ודבש, והדבר תלוי בכך שיהיו אנשים שיהיו מוכנים לבוא ולהפריח את השממה והעיזבון. הוא נדמה בעיניהם כחולם והם ממשיכים לדרכם.
התאריך הוא 31 לדצמבר, שנת 1902.
מקץ עשרים שנה מואסים פרידריך שנעשה אדם מבוגר, וקינגסקורט שנהיה זקן ממש, בחיי הבדידות באי, והם מחליטים לחזור לציביליזציה האירופית. הם עוצרים לחניית ביניים במצרים, שהתפתחה בינתיים, ושומעים שמועות כי ארץ ישראל, פלסטינה, התפחת ללא היכר מאז שביקרום לאחרונה. הם מחליטים לשוב לביקור נוסף.
עם עגינתם בנמל חיפה מודרני והמתקדם, יורדים השניים לחוף ומיד נתקלים בצעיר המזהה את פרידריך – הלא זה דויד ליטבק, אותו נער יהודי עני שפרידריך עזר לו ולמשפחתו לפני עשרים שנה, בהיותו ילד.
מסתבר שדויד הוא אדם המכיר את דרכו בישוב החדש בארץ ישראל, והוא מזדרז לארח אותם ולהראות להם את הארץ. דויד מראה להם את קדמתה הטכנולוגית של הארץ, המשתמשת בכל החידושים הטכנולוגיים הקיימים שיובאו מארצות המערב. החברה בארץ מתאפיינת גם בקידמה סוציאלית – זכות הצבעה לנשים וזכות להיבחר; אזרחות ושוויון מלא למיעוטים; לכל אדם זכות לעבוד ולהתפרנס, אך גם חובת עבודה אם הוא כשיר; חובת שירות לאומי בן שנתיים לגברים ונשים; לימודים חינם לכל אורך מסלול הלימודים כולל אוניברסיטה; הקמת ועידוד אגודות צרכניות – קואופרטיביים – להבטחת מחירי מזון נמוכים ומלחמה בספסרות מזון; האדמה היא ציבורית – אין בעלות פרטית על קרקעות; מינוף הון פרטי להון לאומי המושקע בפיתוח המשק והתשתיות; השתתפות וולונטרית בחברה, ועוד ועוד.
כמו כן שופעת "החברה החדשה" הזו בתרבות ברמה גבוהה, ויש בה מגוון תיאטראות, עיתונים ואפשרויות בילוי ופנאי. לוונברג וקינגסקורט מתלהבים ממראה עיניהם ומחליטים להישאר עוד זמן מה בארץ.
דויד מביא את אורחיו לביתו "פרידכס-היים", הקרוי על פרידריך לוונברג, לזכר אותה תרומה גדולה של פרידריך למשפחה. הם פוגשים גם את אשתו שרה, ואת התינוק שלהם – פריצי (קיצור לפרידריך – גם כאן על שם פרידריך לוונברג). חיש קל מתאהב קינגסקורט הזקן בתינוק, ולמרות הכחשותיו הנמרצות ותלונותיו, הוא מתחמק בכל הזדמנות על מנת להשתעשע עם העולל.
לוונברג וקינגסקורט מתלווים אל דויד ליטבק וחבריו לנסיעה מחיפה לטבריה. בדרך הם פוגשים את חברו הערבי של ליטבק – ראשיד ביי. הוא מספר להם על חברותו בחברה החדשה, על הזכויות שהיא מקנה לו ועל החובות המושתות עליו. הוא מתאר כיצד הערבים בארץ, אלה שבחרו לחבור לכוחות הקידמה של החברה החדשה, יצאו נשכרים בהחלט. למרות חברותו בחברה החדשה, הוא ממשיך לקיים אורח חיים משפחתי מסורתי ומוסלמי.
בפרק זה פורט דויד ליטבק בפני האורחים את האופנים בהם רכשה החברה החדשה את החידושים הטכנולוגיים, ומדגים כיצד בעזרת יזמות בריאה והון ציבורי, נבנתה בארץ חברה מפותחת, המחוברת לשוק הסחורות העולמי ומסוגלת לייצר מוצרים ברמה גבוהה, בתעשייה כמו גם בחקלאות.
באמצע הדרך לטבריה עוצרים הנוסעים ב"כפר חדש" – זהו כפר איכרים יהודי בעל מאפיינים שיתופיים, והוא דומה למושב שיתופי. אז מתגלה כי דויד הוא מנהיג פוליטי בארץ, והוא בא לשאת דברים בפני איכרי "כפר חדש".
באסיפה נתקלים ליטבק וחבריו בהתנגדות לרעיונותיהם הסוציאליים השיתופים והשוויוניים, כאשר אל מולם ניצב כוח פוליטי חדש בארץ – מפלגתו של ד"ר גאייר – אשר מציג מצע מפלה וחשוך, כשבראש טיעוניו עומדת הדרישה להפסיק את חברותם של הערבים בחברה החדשה ולהתירה ליהודים בלבד. (גאייר הוא בעל עיתון המטיף לעמדות אלו, וישנם עיתונים קואופרטיביים המתנגדים לו)
חלק מהאיכרים מתמרמרים על המצב הנוכחי וקוראים בקול כי הם תומכים בגאייר, וכך בכוונתם לעשות גם בבחירות הקרבות ב"חברה חדשה".
ליטבק "מרביץ בהם תורה", ומספר להם על מקורותיה ההיסטוריים של העבודה המשותפת והבעלות המשותפת על אמצעי הייצור, ועל היתרונות הרבים המופקים מאופן ייצור זה. לבסוף הוא קורא להם להתנגד לגזענות אותה מייצג גאייר בבחירות הקרובות. מרבית האיכרים משתכנעים ומריעים לו.
השיירה עוזבת את "כפר חדש" וממשיכה לטבריה, אל בית הוריו הזקנים של דויד ליטבק.
בטבריה הם ממשיכים להתפעל מתרומתה של החברה החדשה ליישוב הארץ ולפיתוחה. באופן אירוני, בטבריה פוגש פרידריך לוונברג גם כמה טיפוסים לא אהודים, אותם הכיר עוד באירופה. מסתבר שאותם ציניקנים בטלנים עלו אף הם לארץ, וגם להם יש מקום. למרבה הצער, הם אינם משתנים – ממשיכים בלגלוגם ובייאושם, אך ניכר היופי שבדבר שגם להם, אותם קנטרנים ומטילי ספק, יש מקום בחברה החדשה. הם בוחרים את מידת מעורבותם ואחריותם, וכך מתעצב מיקומם החברתי, בשולי החברה ולא בראשה.
בערב פסח, מתיישבים המסובים לחגוג את החג בבית הוריו של דויד ליטבק. בביקור זה הם נתקלים במכשיר דמוי טלפון הנמצא בבית, ודרכו אפשר לשמוע ידיעות שונות. בעל הבית משמיע להם את סיפורו של ג'ו לוי – סיפור הקמתה של החברה החדשה מאפס, לפני עשרים שנה. לוי מסביר כיצד נסע ברחבי העולם, עסק בשכנוע וברכישת אמצעי ייצור, והביאם לארץ, ביחד עם הון ציבורי ופרטי שיפעילם. הוא פורט בדקדוק רב את המהלכים שהובילו לבניית המפעלים, מסילות הברזל, רשתות החשמל וטלפון, את המגעים עם הבנקים, ההלוואות וההחזרים, הצרות וההתגברות עליהם. (ג'ו לוי הוא מנכ"ל חברת היהודים שהקימה את הישוב ובבחירת השם הרצל מרמז לכך שזה יכול להיות כל אחד, ג'ו לוי זה השם הכי פשוט שהוא יכל לבחור)
השיירה ממשיכה בסיורה בארץ ומגיעה לירושלים. להפתעת האורחים, העיר השתנתה ללא היכר – היא מבריקה, מצוחצחת ומרגשת. מספר ימים לאחר מכן מתקיימות הבחירות, כאשר המועמדים העיקריים הם מנהיגי החברה החדשה, ואל מולם אנשי מפלגתו של ד"ר גאייר הגזען. מפלגתו של גאייר מפזרת מידעים מוטעים ושמועות על ניסיונות לרמייה בבחירות מצד מנהיגי החברה החדשה, וכל שהיום ממשיך גובר החשש שאנשיו של גאייר עומדים לנצח.
לבסוף מסתבר, כי מפלגתו של גאייר נחלה מפלה גמורה, ולמעשה דויד ליטבק נבחר כציר בכמעט כל המחוזות. הוא בחר לשמש כנציג של "כפר חדש", אותו ביקר כמה ימים קודם לכן.
במקביל, נופל למשכב התינוק פריצי (בנו של דויד), וקינגסקורט הזקן נודר נדר לפיו אם יחלים פריצי, הוא ישאר בחברה החדשה לתמיד. כן מתגלה כי זוהי גם משאת נפשו של פרידריך לוונברג, אשר מלבד התרגשותו מפניה של "החברה החדשה", נרמז שהוא התאהב ברופאת העיניים סאשה אייכנשטאם. לבסוף התינוק מחלים והשניים עומדים בדיברתם והולכים אל נשיא החברה החדשה אייכנשטאם לבדוק אפשרות להתקבל לחברה החדשה. הם לא פוגשים אותו כי הוא חולה באופן מפתיע. לאחר מספר שעות מסתבר כי אייכנשטאם, שלא יכל לפגוש אותם, נפטר ממחלה פתאומית. מתכנס הקונגרס בעל 400 הצירים לבחור נשיא חדש.
שני המועמדים המובילים לבחירה הם ג'ו לוי, מנהלה הראשי של החברה החדשה אותו שמענו קודם לכן, וד"ר מארכוס, נשיא האקדמיה של החברה החדשה. לפתע מקבל דויד ליטבק מכתב בהול הקורא לו לשוב לטבריה, כי מצב אימו הזקנה והחולה החמיר. הוא עוזב את הנכוחים בקונגרס ונוסע לטבריה.
בינתיים בירכתי הקונגרס, המכונה בפי קינגסקורט "כלוב הקופים", ממשיכים הציניקנים לערוך התערבויות והשמצות על נבחרי העם. נראה, כי ג'ו לוי הוא המועמד המוביל בפער ניכר ועומד להיבחר.
הישיבה לבחירת הנשיא נפתחת, ובה מפתיעים ג'ו לוי ומרכוס בסירובם לקבל על עצמם את התפקיד. ג'ו לוי טוען כי הוא מעוניין להמשיך בתפקידו הנוכחי, ומארכוס טוען כי הוא זקן מידי, אך לא בכך העיקר – שניהם מכריזים כי ההתרחשות ב"כלוב הקופים", הפוליטיקה והעסקנות המפלגתית אינם בראש מעייניה של הציונות, וכי יש לבחור אדם אשר בחייו מייצג אידיאלים ציוניים אמיתיים. הם מציעים את…. דויד ליטבק.
ההצעה מאושרת ברוב מוחץ שלא בנוכחות ליטבק, ומברק נשלח לבית הוריו על מנת לבשרו. ליטבק מקבל את המברק ופונה לאימו החולה, על ערש דוויה. היא מספיקה לשמוע כי בנה נבחר לנשיא, ומוסרת נשמתה לבורא.
