במיוחד לגולשי אתר התנועה אנו מביאים את הפרק "ליאור והכוכבים".
הכניסה אל הקבוצה הממתינה לך נראית לפעמים כמעשה בלתי טבעי ממש. גם עכשיו, שנים אחרי הפעם הראשונה שבה ישבת עם ילדים ובלבך היומרה שעדיין לא הוכיחה את עצמה, שאפשר וניתן ללמד אותם משהו בעולם הזה, המעבר בדלת הכיתה עדיין מוליד בך פרפור קטן בבטן. הפרפור הזה הוא אתה – הפחד שלך מגילוי שלא התכוננת אליו. הפחד הוא מהחשיפה של האמת או הבדיה: אולי יבינו פתאום מי אתה באמת, אולי לא יבינו כלל. כך או כך, אתה חשוף לשיפוט, ביקורת, מדידה וקטלוג. אתה מתכונן ומתרכז, מגבש את כל-כולך למאמץ איתנים. מה אתה רוצה בעצם? ולמה זה קשה כל כך? למה דווקא עם הראש בקיר? לנסות ולהתאמץ כל יום מחדש ליצור את הבלתי מובן מאליו, את המפגש האנושי הנקי והאותנטי, דווקא בתוך סביבה תכליתית ומוגבלת – הכיתה.
אתה מזיע ומנסה להפוך את הכיתה לאחרת ושונה, לגרום לה להיראות כבית וכסביבה של יצירה. אתה מבקש לחוש את תחושת הבית המיוחלת, אבל החמקמקות הממסדית האפורה מחכה מאחורי כל פינת שולחן שבור, בין מנורות הניאון שמשרד החינוך מחייב להתקין, בתיקים המקומטים של הילדים, בכלי הכתיבה השנואים. הכול זועק מחוסר אישיות ומחוסר ייחוד. למה דווקא שולחנות סיבית מצופי פורמייקה אפורה עם פס שחור בצד בייצור סדרתי זול? למה דווקא הכיסאות האומללים האלה, תמיד באותו צבע? ואיך תמיד אחרי יומיים נראים הקלסרים של הילדים כאילו עברו התעללות מכוונת? אתה נושם כדי להירגע. רק לפני שבוע ניקינו וצבענו, קרצפנו את השולחנות ושוב הם מקושקשים בשלל צורות הנדסיות מוזרות וצורות של איברי מין. איך כבר שוב מתקלף הצבע מהקיר שם? ומה יהיה עם הלוח המחיק הזה שמשום-מה איננו מחיק לגמרי לעולם? רק לפני שבוע הייתה כאן תחושה של ניקיון וביתיות, של בלגן מאורגן וחיים, של צבע וחיוך, והנה פתאום היום הכול שוב אפור וכיתתי, ממוסד ומדכא. מה גרם לכך? מה שינה הכול? גם פניהם של הילדים אפרפרים משהו הבוקר.
כן, זוהי הכיתה. גם הייחודי מקבל כאן לעתים צבע אפור. לעתים אין זה באמת בית, אין זה מחסה אמיתי. לעתים זוהי זירה של זרמים ושל כוחות. זרמים גלויים וזרמים סמויים המועברים בין בני אדם ש"בית הספר" לימד אותם במהלך שנות ילדותם את השיעור הנורא: כיצד להימצא במקום בגופם ולהיעדר ממנו בנפשם, לנכוח בכפייה מוסתרת או גלויה, להיות אורחים בחייהם שלהם עצמם.
הגיהינום נשקף במלוא חדגוניותו בחדרי הכיתות בבתי הספר הגדולים. הזולת הופך בהם לזר ולצל, המורה עומד שם וצווארו חשוף לתלייה יום אחר יום. אך גם אצלנו, מקום בו הכיתות אינן כאלו והן מלאות בצבע ובתוכן, עדיין מרגישים לפעמים באותה חדגוניות משרדית היררכית ואפורה המאיימת להשתלט על החלל ולהפוך שוב את החדר לכיתה, את חדר הצוות לחדר המנהל.
הכניסה לכיתה מביאה איתה תמיד מערבולת של שאלות חייתיות, על ניצחון והפסד, על חזקים וחלשים, על שליטה. מורה אחד, ארבעים ילדים. המאמץ של המורה המודע למצבו הוא לשבור את כל מה שניתן, כי נקודת הפתיחה אומללה כל כך.
ואנחנו? גם אנחנו שואפים לשבור את המובן מאליו, את מה שהילדים התרגלו אליו במשך שנים ארוכות של טמטמת חושים. אנו מבקשים לשבור את יסודות הכיתה כי הכיתה מצטיינת יותר מכול בשמירה על הקיים, בהקפאה של כל תהליך.
ילדים חדשים הגיעו אלינו, אך הם נגועים במחלות קשות. נצרב בהם דחף מותנה שייקח להם חודשים להיפטר ממנו, וחלקם לא ייפטרו ממנו כלל. עבור כמעט כולם, הכניסה אל מקום שבעיניהם הוא כיתה מייצר בן-רגע תגובת-נגד עזה בדמות האכזרית של הלא כלום. הם משאירים את נפשותיהם, שכלם, סקרנותם ודמיונם מחוץ לדלת, ונכנסים אל חלל שבו פועל חוק הניתוק העצמי, בתוכו התלמיד המנותק ביותר זכה בעבר לתשבחות הגדולות ביותר מהמערכת הבית ספרית.
וכאן, אנו רוצים להפוך את הקערה על פיה, להבקיע את חומת האכזבות הצרובים, להפוך את הילדים לקבוצה, את הכיתה לחדר משחקים ויצירה, את בית הספר לבית. והדרך ארוכה וקשה מאוד. אתה מנסה להביא להתפרצות של אש אותנטית ממוחות ולבבות צעירים, ודימוי הכיתה הצרוב בראשם של הילדים ובראשך אתה, מקים עוד ועוד רשתות ביטחון וקירות חוסמי ייחודיות וביטוי.
הכיתה ואתה, אתה והילדים. הכול נדמה לעתים כנמצא במאבק. יום אחד אתם מנצחים, יום אחר מוקדש להפסדים לא צפויים. פצועים – יש ויש. כשהכיתה מנצחת כולם נפצעים. הפצע הכואב ביותר והסוחף ביותר, השיעמום, מצליח למוטט ברגעים ספורים את הכוונות הטובות ביותר. אחריו בשורה פציעות נוספות: החדגוניות, ההאחדה, השבלוניות, האלימות, העייפות. לפעמים כולם עייפים והכיתה חוגגת את ניצחונה על הנפשות בתוכה. היא הצליחה לכלוא את כולם, להביס את הסיבה הראשית להמשיך בחיים – הגילוי.
ויש ימים שהכיתה מובסת, מצטנפת בצד לנוכח העוצמות העולות – הקירות כאילו נעלמים והכול הופך שדה לצמיחה. קשה להאמין, זה באמת קורה כמו בדרך קסם. מדי החום הפנימיים עולים והעיניים מתחילות לקבל צבע של עניין וחיים. המגבלות שהטיל משרד החינוך, המבנה הישן והכיעור הפיסי נעלמים לחלוטין והמשותף יוצא. נקשרים כוחות בלתי נראים והמפלס של האנושי עולה לרגע.
ניצחון גדול, תמיד גדול. תמיד מיוחד ומפתיע ומרגש, תמיד חד-פעמי ובלתי מאופיין בסיבה, זמן או מקום, תמיד אחר ומוזר, ואין יכולת אמיתית להסבירו ולמצוא לו נוסחאות, ותמיד יש בו את אותה נקודה היודעת לנצח כל צורה וכל מבנה, כל מזג.
לרגע יש פה אנשים, ורק אנשים, והאנושיות חיה ומידבקת. בשעה הבאה, או מחר, זה אולי ייעלם ויברח, אולי ייפול שוב אל תוך מבני מחשבה והתנהלות של פורמליות סתמית, יתברג חזרה אל מה שהיה הרגיל והמוכר, אבל לרגע אחד יש פריצת מעיינות, ובתוך היחד הזה יש השראה הנותנת כוח לימים וניסיונות רבים אחרים.
היום למשל, היה טוב. לא מסובך, לא מורכב מדי ובטח שלא חזק עד כדי כך שצריך ואפשר לעצור את הכול ולומר: כאן הייתה נקודה ששינתה את הכול, אבל היה פשוט טוב. ועל הטוב הזה צריך להודות, ולא לשכוח לרגע עד כמה הוא בלתי מובן מאליו, ועד כמה הוא משמעותי במאבקים הבלתי פוסקים כנגד הלא כלום.
טוב פשוט כזה, שמסיט את העיניים מהשולחנות ומהעיתונים הפזורים וממסכי הטלפונים המרצדים, וקובע אותן אי-שם בחלל החדר ואחד בשני, נגיעה רפה אך מורגשת וחיה, שהחזיקה שעתיים שלמות.
זה התחיל בשאלה פשוטה כל כך: "על מה אתם רוצים לדבר היום?" שאלה קטנה, קצרה, נדמה שכל כך פשוט לשאול אותה. עשרה ילדים יושבים, ואתה שואל אותם מה הם רוצים. עד כמה זה נורא וכואב לשאול היום אדם מה הוא רוצה, להישיר אליו מבט ולומר לו בעיניך שאתה מבקש ממנו שיניח לרגע הכול בצד ויתבונן פנימה, לא על הרצונות המידיים, הרגעיים והחומריים, אלא על עצמו: מה הוא רוצה לחשוב, מה הוא רוצה להיות, ולו לשעה קטנה – מדען, יוצר, ממציא, פילוסוף… במה הוא רוצה לשחק היום? השאלה הזו ממיתה, היא דורסת ערימות ופלגים של השכחות וחולשות, של מבוכות ושיעמום. הילדים מביטים זה בזה ושותקים.
והשניות עוברות, כמו ששניות יודעות לעבור, לאט ובקושי. צריך הרבה מאוד כוח להימנע עכשיו מדיבור, להימנע משימוש ביציאות החירום העומדות מוכנות. הרי אפשר פשוט "ללמד" משהו, לפצוח בזימרה חגיגית וקומית על עוד אירוע אמיתי או בדוי מה"חיים", שהילדים יקשיבו לה, אחר כך תהיה שיחה, העיניים ידלקו לאשליה של רגע, והופ, חזרה אל שגרת הפסיביות. זוהי שגרה ערמומית ושקטה שבמיטבה היא לא יותר ממסך מפוצל הקולט בכל רגע מה ציבור הצופים רוצים לראות, פנס קסם של קשקוש וברבור, של בידור חולף ונשכח רגע אחרי.
באמת קשה כל כך לא ליפול לשם, לא להיכנע למוכר ולידוע, אל הסימום החווייתי הזה שכל כך נעים לטבוע בו. המורה מרוצה, התלמידים מרוצים, הסביבה מרוצה. הכול כשורה והכול כ ר ג י ל. נכון, אסור לטעות – יכול לקרות שם משהו חשוב ומשמעותי, ואפילו נוגע ויפה. אבל ה ם, הילדים, הם לא יקרו שם. הם לא יתפתחו ויבקעו שם כאנשים אמיתיים, כיוצרים של צבע וצליל ועניין מתוך האפור הכללי. שם לא יזנק הניצוץ הכול כך נדיר הזה, שבו אדם מכוח עצמו בורא את עצמו ואת הצעד הבא שלבו מושך אליו, שם הנפש מתרחבת. שם מקורה של העצמאות האמיתית.
אבל עכשיו מה? עכשיו הם שותקים. והשניות עוברות, והקושי מתגבר. עולה הפיתוי, עולה הפחד. עולות כל הנחות המוצא החורקות שעליהן גדלנו במשך שנים: נו קדימה לעשות כבר משהו… צריך לומר משהו… צריך למלא את החלל במשהו… לא להשאיר ריק, כי מריק באות כל הצרות…
ואז, כשכבר כמעט אי אפשר עוד, פתאום ליאור מדבר. פתאום. וזה כל כך פתאום שזה אפילו קצת מבהיל. הוא בדרך כלל פסיבי ומחאתי, על ראשו אוזניות והוא שומע מוזיקה, שקוע בתוך עצמו, תמיד בצד ותמיד נכון לאיזו גסיסה אטית כזו של שיעמום וסתמיות. הוא הילד הסרבן, מפגין עד כמה קשה לו ככה, בחיים האלו שלו, בדרך כלל מסרב לשתף פעולה עם המקומות היפים בתוכו, מסרב לכל סוג של קשב פנימי, של קריאות עידוד מבחוץ. שנים קשות עברו עליו, חיים קשים. הרבה סמים והרבה בריחה, והרבה שכחה והרבה היגררות אחרי אחרים אל עבר התהום. היה כאן, היה שם, התגלגל בסוף לגמילה ואיכשהו הצליח, ואז נפל שוב והגיע אלינו, וגם כאן הכול תמיד לאט ובמאמץ כביר ובצעד אחד קדימה ושניים אחורנית.
ודווקא הוא, דווקא הוא מדבר עכשיו, והעיניים שלו חולמניות קצת, ויש בהן סקרנות של אמת, ומשהו בהן מעיד שהוא לרגע באמת כאן, במקום הזה ולא בשום מקום אחר. כך, פתאום, הוא פשוט נוכח.
והוא אומר באיזו תמימות של ילדים: "בואו נדבר על היקום. מאיפה זה התחיל?" ולרגע יש שתיקה. הילדים מביטים בו ואז זה בזה. זהו רגע אדיר, קריטי. הכול יכול לקרות עכשיו, הכול. מה הם יבחרו לעשות? וכאילו ניתן איזה אות סמוי שנהיר רק להם, וכולם מתחילים לדבר בבת אחת.
"יאללה, ואוו, איזה מעניין. מה זה יקום? יענתו הכוונה לעולם? מה כוכבים? זה אלוהים עשה הכול! שתוק שתוק, מה אלוהים?! למה אם היה אלוהים הוא לא היה עושה ככה! אתה ערבי, זה אלוהים אחר, אבל שמעתי היה איזה פיצוץ בחלל…" והנה אנחנו מתחילים לצאת למסע של גילוי. פתאום מתחילות לרוץ שאלות שלמות יותר, וכיוון מתחיל לעלות מתוך התוהו.
הילדים מקדימים זה את זה בצעדי ענק. אחד אומר: "אני מאמין שהיה פעם כוכב אחד ענק שהתפוצץ לו". שנייה לוחשת פתאום וכולם משתתקים: "המפץ הגדול… לא שמעתם על זה? זה כמו פצצת אטום, זה מה שעשה את הכוכבים". ומפל האמירות והשאלות מתחיל שוב להתגבר בקצב, שיחה של גאות ושפל, ערנית ומתנדנדת, ממש כמו ים באביב.
הם לא מחכים עכשיו לשיעור, וכבר ברור להם ששיעור לא יהיה כאן, ועדיין הם כולם בוחרים להישאר, אף אחד מהם לא מתרעם על חוסר התכליתיות שבמפגש הזה. הם מחכים לתשובות, למחקר, להבנה. יש כאן דיאלוג אמיתי עכשיו, ואין כאן באמת מורה ותלמידים אלא יותר חבורה של חוקרים, של ממציאים. זה יפה ואמיתי ומאוד, ברור לכולנו במעגל הזה, ואין עוד רעש או צורך להלהיב בכוח מוחות רדומים, אלא צריך פשוט לגייס את כל הכוחות וללמוד עכשיו ביחד.
מישהו מהילדים מבקש שאגיד להם את האמת לאמיתה על הבריאה והיקום ואשפוט ביניהם מי צודק בעסק הזה – אלוהים או המדע. הם רוצים עכשיו כיוונים ברורים, מעין גלישה קטנה חזרה אל פסיביות שקטה: "בוא תגיד לנו אתה מי צודק". אבל איך אפשר לדעת? פשוט אי אפשר. צריך לנסות להניח הנחות, לדבר על מה חושבים, על מה מרגישים, על מה השאלה כאן. אנחנו מתחילים להיכנס אל תוך ההבנות המשמעותיות, אלו שאינן מעמידות תפיסות שונות בסתירה, אלא מנסות להעמיד חלופה שלישית, שבה יש כוחות גלויים וסמויים. עולם חדש נפרש, מלא יותר, מורכב.
הזמן גולש ואינו שם לב למחוגי השעון. אין כאן הפסקות, ואין צורך לתרץ התפזרויות – כולם כאן במלואם. הילדים נדהמים לגלות שהכוכבים שהם רואים בשמים רחוק רחוק, מוארים על ידי שמשות רחוקות או שהם אפילו שמשות בעצמם, ושיש גלקסיות רחוקות עד כדי כך שלאור לוקח אלפי שנים להגיע מהן אלינו, ושאם מישהו היה מדליק שם פנס גדול ברגע זה ממש, היה לוקח לאור עשרות אלפי שנים להגיע לכאן, והם לא מאמינים שהיקום הוא אינסופי. זה באמת חומר קצת מטורף, אין מה לעשות עם כל הגודל העצום והבלתי נתפש הזה, אלא רק לדמיין ולשאול.
כולם שקועים עכשיו באיזה ניסיון מעניין להסביר איך בדיוק אפשר להבין "אינסוף" ואז כמובן מגיע תורו של אלוהים להיכנס לזירה. מי זה בכלל אלוהים, ואם הוא עשה וברא את כל הכוכבים, ואיפה הוא בכלל, ומה המדע מספר עליו, ולמה הוא לא מגיע ועושה משהו לתקן קצת את בית הספר הזה שצריך שיפוץ, או לטפל בזקנים של בת גלים, או לסדר לאחד הילדים את השיניים העקומות שלו, וכולם צוחקים עכשיו.
כל כך הרבה שאלות נפלאות. נפלאות משום שאין עליהן תשובה, וסוף סוף אנחנו יחד בדיוק באותו מקום – בני אדם בגילים שונים ששואלים את השאלות המעניינות ביותר של החיים – אלו שאין עליהן הסכמה או ידיעה, ושבני אדם מתחבטים בהן מאות ואלפי שנים. והילדים יודעים עכשיו שהם כאן מרצונם, ולא בגלל שום מורה או שיעור או חובה כלפי משהו מחוצה להם, והשעה זורמת ומתעופפת לה במהירות מסחררת והופכת לשעה ורבע ושעה וחצי ולא סופרים יותר. ולאט לאט אנחנו מתחילים להתעייף, וקצת חנוק פה ושם… ומתחיל להיות קצת קשה. הראש עמוס מאוד וצריך קצת שקט.
ממש לא פשוט עם כל הסחרחרת המדעית-פילוסופית הזו שאין בתוכה כיוונים ברורים, אלא רק ניווטים באפלה, והשיחה מסתיימת לאטה, ומעט לפני שאנחנו יוצאים ליאור שואל אם אין איזו עבודה לבית, מן שאלה מתמיהה שכזו.
הם כולם מסתכלים עליו, וברגע אחד חוזרים להיות התלמידים מן העבר, מבית הספר הקודם. הם צועקים בקול גדול: "מה השתגעת?! מה קרה לך?! מה עבודה?!" והוא מתגונן: "מה, זה מעניין דווקא. רגע רגע, אם אני עושה עבודה זה ייחשב לי בתור עזרה לציון בתעודה?" והוא יודע כבר שאין כאן באמת ציונים ואין כאן באמת תעודות, בניגוד לנהוג בבתי הספר הקודמים שלו, אבל משהו עמוק בתוכו רוצה מאוד לדעת שהעבודה הזאת תיחשב כמשמעותית, כרצינית, כשלו.
כמה נוגעות ללב הדרכים שבהן מביעים הילדים את רצונם לעתים, את הצורך הפנימי שלהם בהכרה ובשיקוף. החיים לימדו אותם שרק עבודה קרה ומשוכללת, שעליה מופיע באדום מספר שממדר ומקטלג אותם באחד מסרגלי המדידה, נחשבת באמת בעולם הזה. מה ליאור מבקש בסך הכול? לעשות משהו, ליצור משהו שמעניין אותו, שנוגע בו.
וכך, אנחנו מסכמים, שרק מי שרוצה יכתוב על מסע לחלל שהוא אולי יעשה בעוד מאות שנים, ועל מה שיגלה שם, למעלה. הילדים מהנהנים בראשם ויוצאים החוצה לעשן ולשבת בצל, ובדרך עוד נשמעים קולות מתרחקים של ויכוח על אדון אלוהים הזה ומה הוא חושב לעצמו בכלל.
יום אחד עבר מאז אותה פגישה, רק יום אחד, והנה ליאור מגיע לבית כשחיוך גדול על פניו, ומספר בגאווה שהכין את העבודה, או כפי שהוא קרה לזה: "עשיתי את העבודה עלי ועל הכוכבים", כך קראנו לה כולנו: "ליאור והכוכבים".
היה בעבודה הזו הכול: שמות של גלקסיות וכוכבים רחוקים, ספינות חלל דמיוניות שליאור המציא וגזע מוזר של יצורים בכוכב רחוק שניסו לתפוס אותו, והוא, כמובן, הצליח לברוח. היו שם קפיצות עצומות בזמן ושינויים דרמטיים במרחב, כוכב של ענקים וכוכב של ננסים. ממש מסעות גוליבר בחלל. על הכוכב האחרון כתב ליאור כך:
"…אז כשבאתי לכוכב הזה הייתי כבר ממש עייף מכל ההסתובבויות שלי בחלל ואמרתי לעצמי, ליאור אולי תנוח קצת מהכל. אז כשהגעתי לשם עם החללית לא ידעתי מה יש שם. בהתחלה קצת פחדתי בגלל כל הכוכבים האחרים, שהיו שם כל מני חיות כאלו חייזריות ועניינים כאלו לא נעימים כמו ההם שרבתי איתם בכוכב האדום לפני כמה דפים.
אבל הייתי עייף. הכוכב היה ירוק ירוק ולא היה בו אף אחד, ממש ריק, אז ככה קראתי לו הכוכב הירוק הריק. והיו לו בשמים אולי איזה שבע כוכבים בכל מני צבעים אדום וירוק וכוכב אחד בצבע כסף נוצץ נוצץ ועם מלא אור.
אז כשירדתי מהחללית הייתי בהלם. איזה יופי כאן אמרתי לעצמי וחייכתי, כאילו באה לי כל ההרגשה של השקט הכי טוב שיש בחיים, כאילו עישנתי איזה עשר שעות. אז הלכתי לגבעה ירוקה כזאת יענתו סבב כזה, ושכחתי בכלל את הכלב שלי והאוזניות של האמ.פי, אז חזרתי לחללית והבאתי אותם, הכלב שיהיה להגנה והמוזיקה בשביל שיהיה מה לשמוע, והלכתי לגבעה הזאת ומשם ראיתי ים גדול, אז הסתכלתי עליו ואמרתי: ליאור פה אתה תחיה כל החיים.
וישבתי שם והסתכלתי על הים הזה בכוכב אחר הכי רחוק מכדור הארץ המאעפן הזה וכל הכוכבים עשו שמה אור יפה כזה, ונשכבתי על הגב וזהו, זה היה המקום שלי, והרגשתי הכי טוב שיש. ככה חייתי שם. וזה באמת הכל קרה, זה מקום אמיתי, ואין איך להגיע אליו, כי רק אני יודע את הדרך. אז אם אני לא בא יותר אז שתדעו שאני שם. וסבבה לי הכי שיש".
