"יום האלכוהול", מחאה יזומה של בני נוער ברשת הפייסבוק, תוכנן ליום א' האחרון. יש חוסר הסכמה אם היום הוא מחאה על חוק העלאת גיל מכירת האלכוהול ל-21 או כנגד תופעות חברתיות יותר רחבות. בכל אופן, עפ"י חששות במשרד החינוך, אלפי בני נוער התכוונו להגיע שתויים לבתי הספר או להבריח לתוכו משקאות חריפים. בין הרעיונות המגוונים שעלו: בקבוקי וודקה ריקים עם מים, בקבוקי מים מלאים וודקה, שתיית אלכוהול לפני כניסה לביה"ס ואפילו סתם שתיית מיץ. בפועל, יום האלכוהול לא הצליח להפיק דבר פרט לבדיקת תיקים פולשנית על-ידי מנהלי ומנהלות בתי הספר.
במידה מסוימת חבל שדבר לא יצא מהיום הזה. הנוער באמת צריך למרוד, אבל לא בבית הספר, אלא בתרבות של עצמו, ובתרבות של החברה שלנו. בני נוער בימינו לא יוצאים לרחובות במחאה על עוולות חברתיים או עניינים פוליטיים. תלמידים סיפרו שהם בעיקר מוטרדים מיכולתם לעשן בבית הספר, להשיג אלכוהול או (ניתן להם את הקרדיט) לשחרר אדם אחד מהשבי. לעומת זאת, לפחות שליש מבני הנוער כיום שותים אלכוהול בקביעות, ויותר מחצי מהם התחילו לשתות כבר בגילאי 13-15.
לגיא, תלמיד י"ב ב"הרצוג", ברור שבני נוער פונים לאלכוהול מתוך שעמום, והוא מתקומם על הודעתה של הממשלה להשקיע 27 מיליון ש"ח במלחמה נגד אלכוהול. "אם במקום זאת, היו משקיעים במופעים, דוכני סטנד אפ, וסנוקר לנוער, בני הנוער לא היו צריכים את המפלט הזה." אומר גיא, אך כמו רבים אחרים לא יוצא למחות על זה. הוא גם לא חושב על האפשרות ליצור לעצמו תרבות, להכין עם חבריו ערב להקות צעירות לדוגמא, או לבקש מהמתנ"ס הקרוב חדר עם סנוקר.
מערכת החינוך וודאי תטפח לעצמה על השכם, בטענה שגדעה את ההתארגנות. אך באיזה מחיר? אמנם לא הגיעו תלמידים עם אלכוהול לבתי הספר ביום ראשון, אך לא בעקבות הפעולות ההסברתיות המרובות שנעשו בשבוע שעבר, אלא מחשש שיסלקו אותם. בבית הספר התיכון ע"ש י. גלילי, למשל, טוענים התלמידים כי כלל בתי הספר בכפר-סבא חברו יחד והסכימו לא לקבל לבית ספרם תלמיד שסולק באשמת הבאת אלכוהול. בביה"ס ע"ש ב. כצנלסון באותה העיר, שוטרים ומורים עמדו בשער הכניסה והריחו את בקבוקי המים בתיקי הילדים.
יו"ר מועצת התלמידים, הדר שומן אומרת כי "הנוער הוכיח היום שאפשר לסמוך עליו", אך האם הפרשה מוכיחה כי סומכים עליהם? דביר, מכיתה י"ב בתיכון "הרצוג" עונה: "אם ככה הם סומכים על התלמידים שלהם, השם ישמור…" הוא מבטא את האמת הלא נעימה: אם באמת היו סומכים עליהם, לא היו חוששים מהיום הזה מלכתחילה.
שיחה עם תלמידי ביה"ס הפריכה את חוסר האמון שניתן בהם. להבהרה, רוב התלמידים חושבים שרעיון "יום האלכוהול" הוא מטופש מעיקרו, וחסר תכלית. חלקם טוענים שאינם שותים אלכוהול, ואחרים סבורים שהבאת אלכוהול לביה"ס היא אינה חוקית ולכן לא דרך מחאה לגיטימית. בנוסף, אינה יעילה: "כאילו, כדי להראות שאתה נורא אחראי אתה תבוא שיכור לבית הספר? זו סיבה לא להעלות את גיל מכירת האלכוהול?" תמה תלמיד כיתה י"א מתיכון "הרצוג".
אך עדיין לא בטוח שזו הסיבה שהיום הזה לא התרחש. גם אלו המסכימים עם רעיון המחאה לא מאמינים שביכולתם להשפיע על המציאות. אחת מהתלמידות מתיכון "י. רבין" בכ"ס אמרה כי "אף אחד מהממשלה לא יגיד: 'היי, הם עשו מחאה, אז בואו נקשיב להם' ". המשפט הזה מעיד על ייאוש עמוק בקרב הרבה מהתלמידים. ענת, תלמידה ב"הרצוג" הסיקה שדווקא המחאה הזאת – הרצון להגיע שיכורים לבית הספר – נובע מכך ש"שום דרך אחרת לא עובדת. קשה למחות כי פשוט לא 'שמים עלינו'…"
אחד הכוחות המניעים של היום הזה הוא רומי גנות, בת 25, שייתכן שאינה יותר מדמות וירטואלית ברשת הפייסבוק. לטענתה ההתארגנות באה "כתגובה לצביעות הבלתי נסבלת של החברה והממשלה כלפי התלמידים והיחס אלינו". בנוסף, ביטאה דעות על התגייסות לצבא, הסכסוך היהודי-פלסטיני, ואפילו התעללות בבעלי חיים. אמנם רעיון המחאה כפי שהציגה אותו היה מסורבל, מבולבל ושנוי במחלוקת, אך אין ספק ששאלות חברתיות כגון אלו שוות בירור. ובדבר אחד היא בטוח צדקה – הנוער צריך למרוד.
עם זאת, רוב החברים ב"קבוצות הפייסבוק" שתמכו ביום הזה לא הסכימו עם אותן האמירות. הרבה מהם חושבים שזה כיף להגיע שיכורים לבית הספר, ולא מבינים שדובר כאן על מחאה. רובם של תלמידי ביה"ס בכלל לא הכירו את היום הזה עד שמוריהם הסבירו להם על כך בכיתות. המורים הציגו זאת כמחאה נגד הצעת החוק להעלאת גיל מכירת משקאות אלכוהוליים ל-21. התלמידים קיבלו את הדברים כפשוטם אף-על-פי שהיה יכול להיות לכל הסיפור הזה יותר עומק.
המסר הרדוד של "יום האלכוהול", הוביל את בני הנוער לפרשת דרכים מצערת. אם היו מבצעים את "יום האלכוהול" כפי שתוכנן, היו סופגים התלמידים סנקציות קשות ממערכת החינוך ומוכיחים את הטענה ההפוכה ממה שרצו. מצד שני זו אולי הפעם הראשונה בחמש שנים האחרונות שכל כך הרבה בני נוער רצו למחות על משהו. כיוון שלא עשו דבר, חשפו מציאות קשה של חוסר מעורבות חברתית-פוליטית וייאוש עמוק מהאמונה שניתן לחולל שינוי. נראה שלא משנה איך מסובבים את הפרשה, תלמידי בתי הספר התיכוניים יוצאים מופסדים. ואולי בעצם – כולנו.