שלום לכולם,
רצינו לפתוח בסיפור אישי.
בבית תמיד מספרים לנו על המסע לארץ ישראל, על החלום לגעת באדמת הארץ, והשאיפה להיות כמו כל יהודי אחר.
בדרך היו קשיים, היו הרוגים, שדידות, תקיפות ורצח. הרבה איבדו את יקיריהם, אבל עדיין לא איבדו את התקווה. הם תמיד האמינו שארץ ישראל היא ארץ זבת חלב ודבש, ארץ שכולם בה שווים, שנוכל לחיות בה בכבוד.
אך לפעמים אנו נתקלים בגזענות כלפי אתיופים, רוסים, מרוקאים, ועוד הרבה עדות שונות.
כאשר בן-אדם פוגש את הגזענות הוא נפגע, נעלב, מרגיש מושפל. בדרך כלל הוא בוחר להגיב על זה בקללות ואלימות.
אנשים שלא חוו את הגזענות, אינם יכולים להבין כל-כך איך זה מרגיש להיות שונה. הגזענות היא דבר שהיה ותמיד יהיה, ומתפקידנו בני האדם להפחית ולהעלים את הגזענות.
אז התחלנו בדברים קטנים, כמו בסמינר, ויצרנו קבוצה שהפכה למשפחה. נפתחנו וגילינו ששחורים ולבנים יכולים לחיות יחדיו, ובלי הערות גזעניות משני הצדדים.
ועכשיו אני יודעת שבנוער העובד והלומד יש מקום לכולם ללא הבדל דת, גזע, מין וצבע, ושכולם שווים.
לעבודה, להגנה ולשלום, עלו והגשימו!
תרצה ואביטל-קן נצרת עילית- סמינר מובילים תש"ע