יום חילופי השלטון עם ההסתדרות נערך בחסות יו"ר המרחב, משה ארבלי, ובמסגרתו של היום החליפו פעילי הסניף את בעלי התפקידים במרחב למשך מספר שעות בהן למדו על העבודה של ההסתדרות בקרב ציבור העובדים במרחב.

היום סוכם בהצלחה גדולה וסוכם על המשך שיתוף פעולה בין מרחב ההסתדרות לבין סניף הנוער העובד והלומד בעיר.

 טעימה קטנה מהמחזה המצורף – 

תמונה א:
<כיתה>
הכתה סואנת מרעש תלמידים מדברים וצוחקים. חלקם עומדים וחלקם יושבים על הכסאות והשולחנות. המורה נכנסת לכיתה, בלתי נראית לתלמידים הרוחשים. על פניה ניכרת השנאה לרעש וההמולה. המורה נגשת אל הלוח וכותבת בגדול את המילה "שלום".
מורה: בוקר טוב תלמידים אני מבקשת שקט ואני לא מתכוונת לצעוק. אוי באמת, תרים את זה בבקשה ושים בפח. שקט בבקשה. אני לא מתכוונת לצעוק ואני דורשת שקט-עכשיו. (המורה ממתינה מספר שניות ומתפרצת בדפיקות עזות על השולחן) כולם סותמים ת'פה! ניב קח את הדברים שלך ועוף החוצה! (הכיתה משתתקת)
ניב: חשבתי שאמרת שאת נגד אלימות.
מורה: נכון, אמרתי את זה, ובמיוחד עכשיו כשאני חושבת על זה, אחרי ההערה השנונה שלך, אני מבינה ומתכוונת למלא את תפקידי ההסטורי והחברתי כמורה ולעזור לך לפרוס את כנפיך הקטנות ולהמריא מחוף לחלון הפרספקט היוקרתי שלנו. (הכיתה צוחקת וניב המום מהתשובה של המורה, בוהה בה בפה חצי פעור). ועוד טיפ טוב לחיים, אל תבהה. הפנים שלך עלולות להתקע ככה. (ניב מסתובב לצאת מהכיתה) חלאס, שב. אנחנו הולכים לדבר היום על משהו שלדעתי כולם כולל אותך צריכים לדבר עליו לפחות פעם אחת בחיים שלהם. (משנה פאזה) שלום! היום אנחנו עומדים לדבר על מילה שלרובנו כבר נשמעת לעוסה, מאוסה ושחוקה. מה זה אומר לכם? זרקו אסוציאציות – מה זה שלום?
תשובות שונות מהתלמידים: "הסכם", "לא לרצוח אחד את השני" "הסכם לרצוח משהו אחר ביחד" "יונים!" "צביעות" "הרמוניה" "עתיד"
עדי: הגיון
מורה: הגיון? תשובה מעניינת. למה הגיון עדי?
עדי: בגלל שלטווח הארוך זאת התשובה הכי טובה. אין מלחמות והמשאבים הולכים למקומות אחרים. (לאורך הדברים שלה אלון בוהה בה, היא שמה לב, מסמיקה ומסמנת לו בחצי חיוך להפסיק)
מורה: (מכוונת את השאלה במבטה לרועי) אז אם כך הדברים, כמו שעדי אומרת, אז למה אין להקות יונים סביבנו? (מעיפה מבט לחלון) למרות שמבט מעמיק על הלשלשת בחלון מעידה שלא חסרות פה יונים…
רועי: אממ… אולי אנשים לא כל כך רוצים שלום?
מיקה: ואולי אנשים פשוט סתומים.
מורה:(מרצינה אך לא כועסת) תשובה אמיצה מיקה, אני מעריכה את זה. אני אשאל אותך משהו ותעני לי ברצינות בבקשה, השאלה מופנית לכולם. את כועסת על הדור שלי, של ההורים שלך שאין שלום? או אם תרשי לי לצטט אותך – את חושבת שאנחנו סתומים?
מיקה: כאילו.. אולי, לא, כאילו זה לא ממש אשמתכם נכון? זה לא כאילו היה לכם עם מי לעשות שלום…
רועי: תכלס נכון. מה, "שלום" זה משהו שאומרים כשרוצים להיבחר או משהו כזה. זה עושה נעים באוזן
אלון: איך ככה? (מנסה לתת לרועי לק באוזן)
מורה:אלון! אני מניחה זו הייתה הזדהות עמוקה עם הדברים של רועי?
אלון: (נבוך מהשאלה שכן לא ממש הקשיב לדיון אלא עסק בפלירטוט ממושך עם עדי). לא יודע, מה אני אגיד לך? אני לא חושב על זה. אבל תכלס אף אחד פה לא באמת חשב על כלום, כולם סתם אומרים את מה שההורים שלהם אומרים.
עדי: אני לא!
רועי: (לעדי) אז את אשכרה חושבת שאפשר לעשות שלום עם ערבים? מה אין קסאמים עשר שנים? מה הם לא בונים פצצת אטום באירן? בגלל החארות האלו הפיקסיז לא באו לארץ!
מורה: תודה רועי. בוא נראה מה עוד אנשים חושבים. נעשה את זה קצת היתולי – מי שחושב ששלום זה דבר חיובי שישרוק. יפה, כל מי שהיה מוכן לעבוד קשה כדי שיהיה שלום שיעשה מסאז' לחברו לשולחן. יפה, כל מי שמאמין שיכול להיות שלום במזרח התיכון – שיעמוד. (רק עדי נעמדת, אלון מהסס לרגע אם לעמוד איתה ונתקע במצב מוזר של בין עמידה לישיבה). תודה לכולם. עדי את יכולה לשבת ואלון אתה רשאי לחלץ את עצמך מהפוזיציה המאוד לא ברורה שקפאת בה… (הכיתה צוחקת) אתם יודעים שזה לא תמיד היה ככה? לפני 15 שנהכשאני הייתי צעירה, בגילכם– שלום היה משהו שניתן היה לתפוס, קשה להבין את זה היום. זה לא היה ציני! אתם מבינים מה אני אומרת לכם? למשל,מתי היום הכותרות בעיתון כחולות?
רועי: כשלוקחים אליפות ובחגים.
מורה: יפה, אז אני מדברת אתכם על תקופה שבה יש כותרות כחולות כי קורה משהו טוב. כי יש תקווה. שהשלום ממשי כמו שהיום… כמו שהיום…
מיקה: פסדר, אבל אמא שלי אמרה שלפני 15 שנה היו לכם כל יומיים פיגועים או משהו כזה.
ניב: לי עדין קשה לתפוס את זה שהיית צעירה… (הכיתה צוחקת, המורה מביטה בעיניים ארסיות אל ניב שמסתיר את פיו בשתי ידיו – הוא באמת לא חשב לפני שדיבר…)
מורה: (בטון רגוע) בסדר ניב (מסובבת אליו את הגב ונותנת לו שתי שניות להירגע ואז מסתובבת חזרה בהתקפה) באיזה שנה נחתם ההסכם עם ירדן?!
ניב: 1994!
מורה: מי חתם עליו?!
ניב: יצחק רבין והמלך חוסיין!
מורה: מתי אוסלו א'?
ניב: 1993!
מורה: מתי אוסלו ב'?
ניב: 1995
מורה: בין מי למי?!
ניב: רבין ועראפת!
מורה: תודה לך ניב. תתחיל לפלוט קצת מהידע העצום שיש לך במקום השטויות שאתה מברבר.
מורה: איפה הייתי… אני מבינה שקשה לכם לדמיין את זה עכשיו. ודרך אגב אמא שלך אמרה נכון מיקה, היו גם הרבה פיגועים של מתנגדי שלום אז, זה בא ביחד… הבאתי לכם כמה קסטות לראות… (מוציאה קלטת וידאו ישנה וכל הכיתה משתנקת)
מיקה: (נעמדת) וואו. אני לא ידעתי שהן היו כל כך גדולות, לאח שלי בבית יש אותו דבר רק קטנות כאלו! (לוקחת את הקלטת) כאילו שמים את זה על העיניים? (שמה את הקלטת על העיניים כמו משקפיים והכיתה צוחקת) זה כאילו בתלת-מימד?
מורה: לא.. פשוט שבי… אלוהים.. פשוט תראו את זה…
על המרקע מופיעים לקט של סרטונים מהסכמי השלום וכותרות מהעיתונים.
 

בסיום פעילות אחה"צ כמעט תמיד אני או חבריי לצוות ליווינו את החניכים הביתה.
יום אחד, אחרי מפגש בישול כיפי ליוויתי חניכים הביתה, ואֵריק, שהיה אז בכתה ה', נסע עם הקורקינט שלו על הכביש בשובבות.
אני הרמתי את הקול וכעסתי עליו מאוד. ביקשתי שירד מהכביש מיד וילך יחד איתנו.
אריק נעלב ממני ולא דיבר איתי 8 דקות שלמות בעודו משתרך מאחור. אחרי שקצת נרגע ניגשתי אליו ואמרתי לו: "אריק, אני מתנצלת שהרמתי את הקול, אבל אני צריכה שתבין משהו. אני אוהבת אותך מאוד." סיפרתי לו שסבתא שלי חצתה יום אחד במעבר חצייה ונפגעה בתאונת פגע וברח וכתוצאה מהפציעה נפטרה. אמרתי לו שהדבר האחרון שאני רוצה שיקרה לו זה שיפגע בכביש. ושההשתובבות עם הקורקינט בכביש מגבירה את הסיכויים שזה יקרה.
אריק שאל הרבה שאלות ובעיקר אמר לי שהוא לא כועס עליי ושהוא יודע שאני דואגת לו.

במרץ האחרון אריק, כבר בכתה ו',נפטר.
אריק ורומן (שניהם חניכים שמאוד מאוד קרובים אלי ולליבי..חברים הכי טובים.) חצו את הכביש במעבר חצייה באופקים, עם האופניים שלהם. רכב עצר לפני מעבר החצייה על מנת לתת להם לחצות, אבל נהג מונית שכנראה מיהר לאנשהו נסע במהירות של 90 קמ"ש, עקף את הרכב שעצר ופגע ברומן ואריק.
רומן נפגע קשה בלסתות וברגל. אריק נזרק על מכסה המנוע ומשם אל בין הגלגלים. פגיעת ראש חמורה. יומיים אריק מחוסר ההכרה עוד ניסה להילחם על חייו אבל לבסוף ליבו הקטן נדם.
…
לא אצליח וגם לא אנסה לתאר ולהסביר במייל הזה מה אני מרגישה בעקבות מותו ואיך זה משפיע על חיי והמדריכה שאני..רק אגיד שלאבד חניך זה קשה. קשה מנשוא…

אריק ורומן לא נפגעו בזמן פעילות תנועתית, גם לא בדרך "מ" או "ל", למדריכים הנוכחיים ובטח לא לי, שכבר לא מדריכה שם, אין ולו טיפת אחריות על שקרה. האשם 1 וברור- נהג המונית.

אבל אני חושבת הרבה ומתלבטת אם אני כמדריכה חינכתי את חניכיי לשמור על חייהם?
האם השקעתי זמן ומחשבה בלבנות פעילות, שיחות ומערכים על שמירה על החיים כמו שהיה לי חשוב שיעברו מערך "חברות" וילמדו להיות חברים טובים ? האם חיפשתי מספיק שיטפחו אחריות על חייהם כמו שחיפשתי רגעי יצירה מרגשים?
כמעט ולא נפגעו חניכים בפעילות שאני הדרכתי או הייתי אחראית עליה בכל השנים.. אני מנסה להקפיד על נהלים ותדריכים. תמיד אחפש את החלון השבור או השקע החשוף. ולא אקיים פעילות לא בטוחה.
כל זה טוב, יפה וחשוב. אבל האם זה מספיק? האם חניך שמגיע לפורימון בטיחותי ומדליק, או יוצא לטיול בשלום וחוזר בשלום עוצר לחשוב "וואו, כמה שומרים על חיי..וכמה זה חשוב שאעשה זאת בעצמי?"
האם לא ראוי שאעבוד ואטפח בחניכיי את היכולת לשמור על חייהם כמו שאטפח את היכולת שלהם להיות מודרכים ולהידרש לשינוי בעצמם..?…
מי יודע- יכול להיות שאם אריק היה חובש קסדה על ראשו- אז לא הייתי צריכה להיפרד ממנו…

אני חושבת שלא עשיתי מספיק כמדריכה ושיש עוד רבים אחרים כמוני שלא עושים מספיק כדי לחנך את חניכינו לשמירה על החיים. אני חושבת שצריכה להיות דרישה שלנו מעצמנו (ובמיוחד בקרב מדריכי השכבה הצעירה) לחנך לשמירה על החיים באמצעות פעולות, משחקים,פרויקטים ועוד…

אני מצרפת קישור לאחת הכתבות על מותו של אריק – news.walla.co.il/
וקישור לקליפ שרומן ווובה הכינו לזכרו של אריק- את השיר כתבו וביצעו חבריו של אריק מהכיתה – www.youtube.com/user/roman200895

איה אלברט, מדריכה בוגרת.

בקושי גדול במיוחד אני שרוייה ביום הזכרון לחללי מערכות ישראל. כמי שאביה נהרג בשירותו הצבאי 4 ימים קודם ללידתי קשה לי בשנים האחרונות לשמוע את האמירות הנבובות וההשתתפות בצער המשפחות שנעשית למראית עין בלבד. הרעות, האמונה בשילטון החוק, בעתיד העם היהודי בארצו, בהיותי שייכת לעם שחרת על לוחותיו ערכי מוסר אוניברסליים-אבדה. אני מתקיימת במדינה אך איני חייה בה ממש. איני מסוגלת להיות שותפה לדיעות והחלטות שמייצרת ההנהגה הפועלת מתוך שיקולים פוליטיים קטנוניים וקצרי טווח. (בתקווה להגיע לסוף הקדנציה/להגיע לפנסיה מכובדת מהמדינה). לצערי הרב בתי בת 39 שמחזיקה בערכי מוסר מקובלים בעולם ומה שמכונה "שמאלנית" או "אוהבת ערבים", לא הצליחה לפתח עור עבה, ולא ראתה הצלחה בנסיונותיה לשנות-אינה מסוגלת לחיות כאן ובוחרת לברוח למקום יותר שפוי.
בהחזיקי באמונות אלה קשה לגדל ולחנך ילדים לערכי דמוקרטיה, בעיקר כשבכל מהדורת חדשות או כותרות עיתון מכבדים ומתגמלים אנשים שהדמוקרטיה וזכויות המיעוטים אינם נר לרגליהם.
לשמחתי שניים מילדי התחנכו בתנועת הנוער העובד והלומד שם החדירו בהם את התקווה והאמונה כי ניתן עדיין להציל את החברה. והם בוחרים לחיות את האידאלים האלה ולעשות בפועל לטובת החברה במקום לקדם את עצמם במישורים המקובלים בחברתנו המסואבת.
אני גאה בבוגרי תנועת הנוער הבוחרים להמשיך לפעול למען חברה צודקת יותר, לחנך, לקדם חלשים ומוחלשים, ללמד וללחום למען הזכויות שבעלי ההון והשלטון מעדיפים לשכוח לממשם.
הם אומנם רק טיפה בים…
אבל אולי אם תנתן במה הולמת לפעולתם ואולי אף תיגמול זעום שיאפשר את קיומם הצנוע נזכה לראות צעירים נוספים מצטרפים למאבק למען חברה טובה יותר.

ואולי… "עוד לא אבדה תקוותינו"

נילי

אני, יער אור מגרעין רועם, משרת בגדוד 50 בימים אלה ואחי יותם מגרעין יסוד מרכז את קן גן יבנה במחוז דרום

 "חוק הנאמנות- סכנה לציונות" ו-"אין דמוקרטיה בלי שוויון זכויות". כך קיבלו אתמול פעילי תנועת הנוער העובד והלומד את שרי ממשלת ישראל הצפויים להצביע על "חוק הנאמנות".

כ- 50 ממדריכי התנועה הפגינו אתמול בבוקר בכניסה לישיבה הממשלה וזאת במחאה על הכוונה להכשיר את "חוק הנאמנות" אותו הם מכנים "גזעני".

"איננו שוללים הצהרת נאמנות, בוודאי שמדובר במדינה יהודית ודמוקרטית, אך החוק הזה מיועד רק למי שאינו יהודי ואינו כולל את שוויון הזכויות, כפי שנקבע במגילת העצמאות, ואנו שואלים – מדוע?" כך אומר רועי יסוד, רכז הנוער העובד והלומד, "זה חוק המשרת את הקיצוניים משני הצדדים ומחזק את מי שמבקש להוכיח שמדינת ישראל אינה מעוניינת ביחסים תקינים עם המיעוט הערבי במדינה".

אתמול, יום ראשון ה 10.10, עברה בועדת השרים של הכנסת ההחלטה לביצוע שינוי בחוק האזרחות.
התיקון החדש לחוק האזרחות אומר כך: כל המבקש להתאזרח במדינת ישראל והוא אינו עולה חדש (זאת אומרת, יהודי) יידרש להוסיף להצהרה הנאמנות למדינת ישראל "מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית "בהשראה סלקטיבית מתוך מגילת העצמאות.
לטענתם של חברי שכבת החוות, השינוי שמעוניין לעשות ליברמן בחוק האזרחות יגרום להוקעת ציבור גדול בישראל ועלול לערער את מדינת ישראל כדמוקרטית, הרי שבמדינה דמוקרטית לכל אדם יש הזכות להביע את עמדתו ודעתו וכאשר מונעים ממנו זאת על ידי שלילת האפשרות שלו להתאזרח למעשה שוללים את עקרון הדמוקרטיה.

בזמן ההצבעה בועדת השרים של הכנסת על ביצוע השינוי בחוק האזרחות הפגינו עשרות מחברי שכבת החוות של התנועה כנגד החוק בטענה כי הוא גזעני ולא דמוקרטי.

המסרים שהעברנו בהפגנה:

חוק הנאמנות – סכנה לציונות. הרצל ראה את מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית ושוויונית, ב"אטלנוילנד" יש ערבים והם אזרחים שווי זכויות. אם אנחנו רוצים להמשיך ולשמור על חזונו של הרצל עלינו להתנגד לאי-הענקת אזרחות לאדם רק בשל רעיונותיו ודעותיו, בין אם הוא יהודי או לאו.
ישראל יהודית ודמוקרטית. השאלה האם היא עדיין דמוקרטית אם אנו מתנים את קבלת האזרחות בהסכמה פוליטית על זהותה של המדינה? מה יקרה למשל למפלגות ערביות אשר מייצגות ציבור גדול ומאמינות כי מדינת ישראל צריכה להיות מדינה דו לאומית/כלל אזרחיה? האין חוק זה זה פותח פתח לשלילת אזרחות בעתיד למי שלא יהיה 'נאמן' למדינה היהודית? ולאיזה מדינה יהודית אני מחוייב להיות נאמן? יהודית רפורמית/אורתודוכסית/מסורתית?
אין דמוקרטיה בלי שוויון זכויות. התיקון בחוק מחייב מתאזרחים לא-יהודים בלבד להביע נאמנות למדינה ובכך חושף את המניעים הגזענים והמפלים שמאחוריו שנועדו למנוע בין היתר גם בעקרון השוויון.
אסור לנו גם לשכוח מי מוביל את המהלך הזה ומהן עמדותיו.ביבי, שמוביל את המהלך הלא דמוקרטי היום ממשיך בקו אותו הוביל כשעמד על המרפסת בכיכר ציון וכשמתחתיו אספסוף אלים המסית לפגיעה בחיי אדם.
ליברמן, הוגה החוק, נבחר על רקע מצע וחזון גזעני– לא בכדי זנח ליברמן סיסמאות של חינוך ורווחה ואימץ סיסמאות של שנאת הזר ושלילת האחר ("רק ליברמן מבין ערבית!").
צריך לאפשר גם לאנשים שאנחנו חולקים על דעתם להיות אזרחים פה, כי זו זכותם המלאה במדינה דמוקרטית. מדינת ישראל כמובן צריכה להיות מדינה יהודית ודמוקרטית, ואם היא רוצה להשאר דמוקרטית היא צריכה לאפשר לכל האנשים להשאר אזרחים בה – ללא קשר לדעתם האישית על זהות המדינה.

סיכום האירוע ע"פ עומר שכטר, גרעין פורה:
"מדינת ישראל תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה, בלי הבדל דת,גזע ומין;תבטיח חופש דת,מצפון,לשון,חינוך ותרבות"

מתוך מגילת העצמאות

"היום בשעה 9:30 בבוקר, טרם התכנסות ועדת השרים להצבעה על חוק הנאמנות, עמדנו, חברי שכבת חוות של הנוער העובד והלומד אל מול משרד ראש הממשלה ומחינו כנגד החוק הגזעני והאומלל הזה.

הקראנו לשרים שהתכנסו קטעים ממגילת העצמאות על מנת להזכיר להם את הערכים שהמדינה הזו קמה עליהם, ערכים שלמרבה הצער נראה ושכחו.

זעקנו זעקה גדולה למען הדמוקרטיה. זעקנו זעקה גדולה על מנת להזכיר לשרים כי במדינה בה רק מי שלא-יהודי נאלץ להצהיר על נאמנותו לא מתקיים שוויון זכויות, ובטח לא כאשר שוללים ממנו את האפשרות להיות אזרח במידה והשקפותיו האישיות לא עולות בקנה אחד עם עמדותיו של ליברמן.

אנחנו היינו שם, כי לא יכולנו לעמוד מנגד."

הידיעות בעיתונות ובמהדורות החדשות:

http://www.thepulse.co.il/index.php/201010094631/q-q.html

חברי הנוער העובד והלומד יקיימו מחר (יום א', 10.10) הפגנה אל מול ישיבת הממשלה, במחאה על הכוונה לקדם את "חוק הנאמנות", שידרוש מתושבי המדינה לחתום על הצהרת נאמנות כתנאי לאזרחות "חוק הנאמנות- סכנה לציונות" ו-"אין דמוקרטיה בלי שוויון זכויות". כך יקבלו מחר פעילי תנועת הנוער העובד והלומד את שרי ממשלת ישראל הצפויים להצביע על "חוק הנאמנות".

כ- 50 ממדריכי התנועה יפגינו מחר בשעה 9:45 בכניסה לישיבה הממשלה וזאת במחאה על הכוונה להכשיר את "חוק הנאמנות" אותו הם מכנים "גזעני".

"איננו שוללים הצהרת נאמנות, בוודאי שמדובר במדינה יהודית ודמוקרטית, אך החוק הזה מיועד רק למי שאינו יהודי ואינו כולל את שוויון הזכויות, כפי שנקבע במגילת העצמאות, ואנו שואלים – מדוע?" כך אומר רועי יסוד, רכז הנוער העובד והלומד, "זה חוק המשרת את הקיצוניים משני הצדדים ומחזק את מי שמבקש להוכיח שמדינת ישראל אינה מעוניינת ביחסים תקינים עם המיעוט הערבי במדינה".

http://news.walla.co.il/?w=%2F22%2F1741395

הנוער העובד והלומד: התיקון לחוק האזרחות – גזעני

מהדורה מרכזית – ערוץ 10
מהדורה מרכזית – ערוץ 2