בקושי גדול במיוחד אני שרוייה ביום הזכרון לחללי מערכות ישראל. כמי שאביה נהרג בשירותו הצבאי 4 ימים קודם ללידתי קשה לי בשנים האחרונות לשמוע את האמירות הנבובות וההשתתפות בצער המשפחות שנעשית למראית עין בלבד. הרעות, האמונה בשילטון החוק, בעתיד העם היהודי בארצו, בהיותי שייכת לעם שחרת על לוחותיו ערכי מוסר אוניברסליים-אבדה. אני מתקיימת במדינה אך איני חייה בה ממש. איני מסוגלת להיות שותפה לדיעות והחלטות שמייצרת ההנהגה הפועלת מתוך שיקולים פוליטיים קטנוניים וקצרי טווח. (בתקווה להגיע לסוף הקדנציה/להגיע לפנסיה מכובדת מהמדינה). לצערי הרב בתי בת 39 שמחזיקה בערכי מוסר מקובלים בעולם ומה שמכונה "שמאלנית" או "אוהבת ערבים", לא הצליחה לפתח עור עבה, ולא ראתה הצלחה בנסיונותיה לשנות-אינה מסוגלת לחיות כאן ובוחרת לברוח למקום יותר שפוי.
בהחזיקי באמונות אלה קשה לגדל ולחנך ילדים לערכי דמוקרטיה, בעיקר כשבכל מהדורת חדשות או כותרות עיתון מכבדים ומתגמלים אנשים שהדמוקרטיה וזכויות המיעוטים אינם נר לרגליהם.
לשמחתי שניים מילדי התחנכו בתנועת הנוער העובד והלומד שם החדירו בהם את התקווה והאמונה כי ניתן עדיין להציל את החברה. והם בוחרים לחיות את האידאלים האלה ולעשות בפועל לטובת החברה במקום לקדם את עצמם במישורים המקובלים בחברתנו המסואבת.
אני גאה בבוגרי תנועת הנוער הבוחרים להמשיך לפעול למען חברה צודקת יותר, לחנך, לקדם חלשים ומוחלשים, ללמד וללחום למען הזכויות שבעלי ההון והשלטון מעדיפים לשכוח לממשם.
הם אומנם רק טיפה בים…
אבל אולי אם תנתן במה הולמת לפעולתם ואולי אף תיגמול זעום שיאפשר את קיומם הצנוע נזכה לראות צעירים נוספים מצטרפים למאבק למען חברה טובה יותר.
ואולי… "עוד לא אבדה תקוותינו"
נילי
אני, יער אור מגרעין רועם, משרת בגדוד 50 בימים אלה ואחי יותם מגרעין יסוד מרכז את קן גן יבנה במחוז דרום