"אם רצוננו להישאר בני אנוש, לפנינו דרך אחת בלבד, הדרך אל החברה הפתוחה. עלינו להמשיך ולבוא אל הנעלם, המסופק והמסוכן, תוך שימוש במעט התבונה אשר לנו כדי לתכנן כמיטב יכולתנו כיצד לזכות בביטחון ובחירות" (קרל פופר, מתוך ספרו החברה הפתוחה ואויביה)
חברה פתוחה ומשתנה
בפסקה זו מצוטט משפט מתוך ספרו המפורסם של הפילוסוף קרל פופר, 'החברה הפתוחה ואויביה', דברים אלו מבטים את תפיסת עולמי לגבי ההתמודדות הראויה עם העתיד. במילים שלי אומר זאת כך: הדרך היחידה להמשיך ולחיות בחברה הישראלית התוססת, הצומחת, המתפתחת, המחפשת את הזהות שלה, המגששת את דרכה בחייה הקשים, הדרך היחידה היא להתמודד עם הדברים הבלתי מוכרים, ללמוד את תפישות העולם החדשות המתפתחות בארץ ובעולם, להתבונן כיצד החברה רואה את דרכה וחייה, לבחון את רצונותיהם של ילדים ונערים, לחקור את התשוקות שלהם, ללמוד את דרכם, ללמוד את גווניה של הפעילות והסיכונים הרבים בתוכה. זהו הסיפוק הגדול שאנו יכולים לאחל לעצמנו. לעיתים כדי להגיע לתוצאה חינוכית גדולה אנו נדרשים לבצע מאמצים מיוחדים. לכל אלו אנו נדרשים להשתמש במעט התבונה שלנו כדי להתבונן ולתכנן את המהלכים והאתגרים החדשים כדי לזכות בבטיחות הראויה מחד, ומאידך לזכות בחירות האנושית שאנו כל כך זקוקים לה. הביטוי של חברה פתוחה מדגיש את השינוי הבלתי פוסק והמתפתח של חטיבת אנשים החיה ביחד, את התפיסות המתפתחות בה, את התודעה לחיים ולתחושת ביטחון ובטיחות שהולכת ומשתנה בה ואת הצורך שלנו להבין ולהתאים עצמנו לשינוי מתמיד זה.
תנועות הנוער הם ראי החברה הישראלית, אין היום דומה לאתמול, והמחר תומן בתוכו שינויים גדולים. עלינו ללוות את החברה הפתוחה ולהתמודד מול אויביה. אנו צריכים להיות פתוחים וגמישים לשינויים שעוברת החברה, לצמוח ולהתפתח יחד איתה.
תודעת תחושת הסיכון
הכותרת "תחושת סכנה" אומרת על עצמה מעט מאוד ברגע הראשון. המילה "תחושה" אמורה לרמוז על תהליך אישי, אינדבידואלי, שיכול להתפרש שונה ואחר אצל בני אדם. התחושה היא תוצאה של קליטת גירוי מסוים באחד החושים המביא להכרה מסוימת ולענייננו, הכרה ותודעה בדבר איזו סכנה. ננסה להיעזר בפרויד כדי לנסות ולהסביר מה היא התודעה וממנה ננסה להגיע לתחושת הסיכון. לטענתו של פרויד התודעה היא אחד מהתפקודים המיוחדים הנקראים אירועים נפשיים. זהו הישג של המערכת האישית המעלה כלפי מעלה תפיסות וגירויים הבאים מן העולם החיצון, תפיסות של עונג של צער ושל סכנה. שורשן של תפיסות אלו הוא בתוך המנגנון הנפשי של האדם. עוד מוסיף פרויד, תפיסת המודע של האדם יש לה יכולת מסוימת, קיבולת מוגבלת, לפיכך חלק ממנה נמצא בתת מודע עם עקבות במודע. עקבות אילו באמצעות הגירוי עולים ונחשפים במערכת המודע. אילו היו נשארים במודע, היו מצמצמים את מידת כושרה של המערכת לקלוט גירויים חדשים . ניקח כדוגמה את תחושת הסכנה של אנשים ההולכים במדבר לאורך מצוק גבוהה, ככל שהם רוכשים ניסיון גדלים ומתבגרים, קל להם ללכת ללא חשש ולהרגיש בטוחים. נניח ששמעו יום לפני הטיול על נער שנפל ממצוק במהלך טיול נפגע קשה ונהרג, התוצאה הישירה של ידיעה זו תעלה את תחושת הסכנה מהתת-מודע למודע באופן כזה שההליכה לאורך המצוק תהיה זהירה יותר ועם חששות כבדים. במילים אחרות, "תחושת הסכנה" היא תהליך אישי ונפשי שבו כל אחד יכול לחוש באופן שונה את הסכנה סביבו ולהעריך אותה לפי אמת מידה אינדבדואלית, כאשר גירוי חיצוני כמו ידיעה על אסון או תאונה מגיחים להם, הדבר מעלה ומחדד את תפיסת הסיכון של האדם.
ננסה להוסיף פן נוסף או צורה אחרת להסבר על התודעה של תחושת הסיכון, יש כאן יחס גומלין בין העולם הפסיכי, הנפשי, העולם הפנימי של האדם, לבין העולם הפיזי, העולם החיצוני. למשל, שפת המצוק היא העולם הפיזי ואילו תחושת הסכנה היא העולם הפסיכי. "…בני הולך לאורך המצוק ואני מרגיש לפתע תחושת סכנה גדולה…", כלומר, יש כאן מצב המתאר קשר בין העולם הפיזי לעולם הפסיכי, הנפשי. למרות שאין לכאורה קשר מחייב, אנו מוצאים שקיים בכל זאת קשר כלשהו. ניתן לקרא לבעיה זו הבעיה הפסיכו-פיזית. ניתן לתאר בעיה זו במספר היגדים :
1. תחושת סכנה היא התרחשות שאינה ניתנת לתצפית או למדידה כמותית, היא מוכרת ישירות רק לאדם שחש אותה, ואי אפשר שיכיר אותה(באותו דיוק) אדם אחר לבד מאותו אדם בלבד.
2. אין קשר לוגי מחייב בין תחושת הסכנה לבין המציאות הפיזית. אפשר לתאר עולם פיזי כמו למשל גשרים גבוהים, מצוקים הרים וגבעות בלי מציאות פסיכית כלומר בלי תחושת סכנה. ובאופן דומה עולם המציאות הפסיכית, התחושות הרציות והשאיפות, אינו מותנה במציאות הפיזית, במילים אחרות, כדי לחוש את הסכנה, איני חייב לעמוד על שפת המצוק.
3. תחושות, רציות ומחשבות של בני האדם, יכולות להשפיע על תנועת גופם אך לא על תנועת גופם של בני אדם אחרים . ניקח למשל גלישה זוויתית : "בזמן שגלשתי בחבל חשתי סכנה וגופי רועד, חברי שראה אותי גולש, לא חש את אותו רעד."
ניתן אם כן לומר כי התחושה היא אישית ואינדבדואלית, משתנה מאדם לאדם, קשה למדוד אותה ולתת לה ערכים. נוכל גם לומר כי ההכרעה בעקבות התחושה היא פנימית ובנויה מגורמים רבים שאינם יוצאים אל החוץ, אינם נראים, הם נמצאים בתפיסת התת-מודע והמודע ומשמשים כחומר מזין לתחושותיו של האדם. הם בנויים מהחומר התודעתי שנמצא באחסון, שנצבר עם השנים בחוויותיו של האדם, בטראומות שעבר בתהליך הגדילה שלו.
בעקבות הכרעות הדין
לשאלה מהי תחושת הסכנה? ניתן להשיב גם כך. הכרעות הדין העוסקות בתאונות בהם נהרגו תלמידים במוסדות חינוך, יצרו תחושת סכנה חדשה. תחושה של סדר חדש, של מציאות שונה המערערת את תחושת הביטחון הקודמת שאיתה חיו כל השנים. הכרעות אילו קבעו, בין השאר, כי בתאונות מסוימות קיימת הייתה אחריות ישירה לבעלי תפקידים שהביאה לגרימת מוות ברשלנות של ילדים ושל נוער וחניכים בתנועות נוער. הרשעתם של בעלי תפקידים ברשלנות ובגרימת מוות, יצרה תקדים והביאה את הציבור הרחב לתודעת בטיחות ותחושת סכנה גבוהה יותר. הכרעות הדין יצרו תקדימים וקבעו כי לא ניתן לחיות בסלחנות לגבי מציאות מסוכנת זו. בעקבות הכרעות דין אילו נוצרה בציבור ההורים, בחברה, בתקשורת, ובתנועות הנוער, רגישות גבוהה לסיכונים הקיימים בפעילויות השונות. ניתן לזקוף זאת, בין היתר, לעיסוקה של התקשורת בנושאים אילו והעלאת רף המודעות הציבורית בפרשנויות השונות, זאת באמצעות של תמונות סיפורים ופרשנויות המביאים את המציאות בשטח ואת סיכום דבריהם של השופטים לאזרח הפשוט. כל אילו מובילים לתחושה כי במוסד החינוך קיימים סיכונים שלא היו גלויים לציבור עד התאונות עצמן.
שדות שיח חדשים
תאונות קשות שבהם נהרגו חניכים בתנועות נוער במהלך פעילות, ואירועים דרמטיים שבהם מעורבים פסקי דין , יצרו שיח ציבורי אודות הבטיחות בתנועות הנוער. אירועים אלו יצרו לפי מישל פוקו (Michel Foucault) "שדות שיח", כלומר תחומים מעשיים חדשים בעלי גבולות חדשים. כתוצאה מתאונות אילו נוצר שדה אפיסטמולוגי, כלומר, מערך של קודים תרבותיים שמכתיבים נורמות ואתיקה שבה ניתן להכיר ולארגן את העולם של העשייה שבו אנו עוסקים בו היום. כל זאת על ידי מתן צורה מסוימת לשפה, לתפיסה, לערכים, למסורת ולמנהגים של התנועות. מושגים כמו 'ניהול סיכונים', 'ניהול בטיחות', 'הערכת סיכונים', 'מנהל בטיחות', כל אלו לא היו נשמעים במחוזותינו לפני 12 שנה. נוצרה ללא ספק "תצורת שיח" שיצרה שכבות של הבנה סדרי ידע שהולכו ונבנו צעד אחר צעד. תצורת השיח החדשה מעוגנת היטב ומצדיקה זאת באמצעות תהליכי תכנון, הנחיות ברורות ונהלים שתובעים התייחסות לכל פעילות של תנועת נוער. "תצורת השיח" מגדירה מומחיות באמצעות כללים המכתיבים מי רשאי לדבר או לכתוב את האמת המקצועית, ולבסוף היא מבססת באמצעות כללים הקובעים את הצורה שעל רעיונות ותיאוריות ללבוש כדי להתקבל כאמת .
לא תודעת האנשים קובעת את הווייתם, אלא להפך, הווייתם החברתית, האירועים, החוויות, הטראומות, הם אלו שקובעים את התודעה." קבענו כי נוצרה תודעה חדשה בתנועות הנוער בישראל, תודעה לניהול נכון יותר של הפעילות ובעקבותיה נוצרה תחושה, הוויה, תודעה, תפיסה אחרת.
מהי מנהיגות לבטיחות בתנועות נוער?
מנהיגות לבטיחות בתנועות נוער היא הרגע שבו רכז המפעלים מחליט כי הוא רוצה לתרום את תרומתו ואינו רוצה להשאיר אותה לעצמו. הוא פועל במנהיגות באופן שהוא בוחר להתמודד עם האתגר. הוא פועל מתוך הבנה שיש צורך אמיתי והוא מוכן לקחת את הסיכון, הסיכון שלא להצליח, הסיכון לראות את התוצאות בטווח הרחוק. פעולת המנהיגות יש בה סיכונים רבים, ויש בה אתגרים עצומים. לא כל אחד יכול להתמודד עם שינויים, בוודאי כשהם הולכים והופכים להיות בעלי השפעה גדולה על בני אדם, על התרבות, ההרגלים ועל שיגרת יומם.
מנהיגות ובטיחות
עיסוקו של רכז המפעלים ומנהל הבטיחות בתנועה מחויב להיות ברובד העמוק והקשה של הבטיחות, האתגר העומד מולו הוא לשנות הרגלים של ארגון הפועל באופן מסוכן לארגון שפועל בטוח. השינוי מטרתו לשמור על עובדיו כדי לא לאבד משאבים אנשים ורכוש בתאונות מיותרות. זהו האתגר העומד בפני רכז המפעלים ומנהל הבטיחות בתנועה, אתגר השינוי, אתגר המנהיגות. איש הביצוע בא עם יוזמות לאקלים בטוח יותר בתנועה, הוא נוקט יוזמות ולעיתים מפריע ומעיק על הנהלת התנועה. פעילותו אינה פופולארית והוא בוחן את הפער בין הערכים לבין ההתנהגות בפועל, הוא דורש להתמודד עם המציאות הקשה ולעיתים גם מסכן עצמו לאחר שעורר את זעמם של כמה מחברי התנועה. להנהיג בבטיחות פירושו לסכן את עצמך, מפני שמדובר במנהיגות המובילה בני אדם בדרך הקשה. אתה קורא תגר על החלטות פשוטות וממליץ על פעולה מסובכת ולעיתים כמעט בלתי אפשרית. לעיתים איש הבטיחות קורא תגר על הדברים היקרים ביותר ללבם של המנהיגות בתנועה – הרגלי היום-יום שלהם, כלי העבודה שלהם, נאמנויותיהם, דרכי החשיבה שלהם, ובתמורה הוא מציע להם הוצאות גדולות וחוסר וודאות לגבי התוצאות.
ארגונים בכלל מתקוממים על כך שאנשים העוסקים בבטיחות מפרים את שיווי המשקל האישי והארגוני שהם מכירים, ולכן הם עלולים לנקוט מיני דרכים יצירתיות ובלתי צפויות העלולות להוציא את האיש המכולל שינוי מהמשחק, לדחוק אותו הצידה, לחבל בעבודתו או לפגוע בו אישית, אנו מכירים מספר חברים שיצאו ממעגל העבודה מתוך שלא ידעו לכלכל את צעדיהם.
לכן, אין זה מפליא שבדרך כלל כשמנסים להנהיג שינוי באחד ממגוון האפשרויות בתנועת נוער, קיים היסוס. רבים רכזי המפעלים שקראתי להם להתגייס לשינוי והם חזרו אלי בקול ענות חלושה. קשה מאוד להוביל שינוי ארגוני שלם או חלקי. נתקלתי באנשים שנפגעו אישית בהיבט המקצועי לאחר שקמו וניסו לשנות. גם אם אתה נוקט בסגנון מתון והאסטרטגיה שלך זהירה, גם אם אתה משוכנע שאתה במסלול הראוי – מנהיגות ובוודאי בבטיחות היא עסק מסוכן.
למרות זאת, אני מבקש להראות במאמר זה כיצד ניתן לקחת לידינו הזדמנות, להוביל שינוי ולהישאר בחיים.
אני שואל את עצמי את השאלות הבסיסיות הבאות: מדוע מנהיגות בבטיחות היא מסוכנת ובמה זה מתבטא? איך אפשר להגיב לסכנות האלה? איך ניתן לשמור על מצב הרוח כשהמצב קשה? אנחנו מדברים בגלוי על הסיכונים הטמונים במנהיגות, ועם זאת אנחנו נשארים אידיאליסטיים בכל הקשור לחשיבות השינוי התרבותי, החברתי והתודעתי שאנו לוקחים על עצמנו. אנו עושים זאת מתוך שליחות ציבורית, מתוך תחושה של צדק מוסרי, למען עתיד טוב יותר, למען חברה ראויה ולמען בטיחותם ושלומם של ילדים, תלמידים וחניכים. אנו יודעים עד כמה קשה היא עבודת השינוי. זו עבודת פרך שיש בה מאמצים רבים. אנחנו מכירים יותר מידי אנשים שיכולים להציג את הצלקות שהותירו בהם המאמצים. גם אני נושא צלקות כאלו, לכן אינני רוצה לטפח אשליות.
עם זאת, אני מאמין במנהיגות החותרת ונאבקת לחברה בטוחה יותר, גם אם מנהיגות זו מסוכנת, זו השקעה השווה את המחיר. החברה הישראלית, מערכת החינוך, תנועות הנוער, זקוקים לאנשים שיקבלו עליהם את האתגר הנמצא תחת ידיהם ולא יתלוננו על חסך במנהיגות מלמעלה. אנשים פשוטים שלוקחים אחריות ומובילים שינוי, לא ממתינים שיקראו להם לפעול, וגם לא ממתינים לאסון או תאונה מחרידה שתזעזע את הציבור כולו.
כדאי להסתכן ולהנהיג, כדאי לשנות ולהוביל לתפיסות מקצועיות ובטוחות יותר בפעילות, מפני שהמטרות הן מעבר לרווח חומרי או לקידום אישי. המנהיגות, שבאמצעותה אנחנו הופכים את חייהם של אחרים לטובים יותר, מעניקה לנו משמעות בחיים. היא יוצרת תכלית. אני מאמין כי בכל אדם יש משהו ייחודי שהוא יכול להציע, ושתחושה רחבה יותר של תכלית נובעת מהשימוש במתת זה כדי לעזור לחברה הישראלית, לאנשים שלה, לעובדים, לחניכי תנועות הנוער, למשפחות ולקהילות שלנו לשגשג. זה הייחוד, זה הידע המקצועי, זה ניסיון החיים שצברו בתנועות הנוער, אלו הערכים שלהם, זו הנוכחות, זה הלב והחוכמה, זו גם הסקרנות והנכונות להעלות שאלות קשות ומטרידות.
אתגרי המנהיגות
אתגרי המנהיגות בתנועות הנוער הם מורכבים מאוד. זו תקופה היסטורית שנטילת סיכונים בעולמנו היא חשובה אך סבוכה יותר מאי-פעם. הרגישות של החברה לחיי אדם גבוה, החינוך לפעילות שדאות ושטח הוא קשה יותר לאור החיים המפנקים המערביים, הנגישות המלאה למידע ולתקשורת באמצעות האינטרנט הופכות את ההורים והחניכים ליודעים הכול ודורשים מהתנועות מידע ושקיפות. תנועות נוער מסורתיות שהיו בעבר עם מבנים היררכיים המתאפיינים בתפקידים המוגדרים בבירור, משתנים ומפנים את מקומם לתנועה בעלת ארגון אופקי יותר וגמיש יותר, המציע מקום רב יותר ליוזמות, ולכן גם מתאפיינים בחוסר וודאות גדולה יותר. המגמות האלו יוצרות הזדמנויות חדשות בשבילנו להשפיע, אנו רק צריכים להבין אותם ולהתאים עצמנו לסוג זה של מנהיגות.
הסכנה שבמנהיגות
באופן כללי בני אדם אינם מתנגדים לשינוי עצמו, הם מתנגדים למחיר שהם אמורים לשלם עבור שינוי זה. בני אדם רואים בסכנה את מי שמטיל ספק בערכים, באמונות או בהרגלים המלווים אותם כל חייהם. כך גם בתנועות הנוער, תנועת הנוער מוכנה לשינוי עד שזה מגיע לאמונות ולהרגלים שנבנו במהלך עשרות שנים. אנחנו, אנשי הבטיחות, מעמידים את עצמנו בסכנה כאשר אנו אומרים לאחרים את מה שהם צריכים לשמוע, ולא את מה שהם רוצים לשמוע. גם כאשר אנו רואים בבהירות ובלהט עתיד טוב יותר ומבטיח של התקדמות והישגים, יהיו כאלו שיראו בלא פחות בהירות ולהט את האובדן שאנו דורשים מהם להשלים אתו. כמה פעמים רציתי לומר משהו חשוב אבל חזרתי בי, כמה פעמים ניסיתי להעביר מסר ונכשלתי, או שהצלחתי להעביר את המסר אבל פגעו בי בדרך?
התקווה והאתגר במנהיגות
התקווה והאתגר במנהיגות של תנועות הנוער טמונים ביכולת להעביר רעיונות חדשים ולהעלות שאלות קשות באופן שאותם אלו שאתה עובד אתם יהיו מסוגלים לעכל תפיסות חדשות אלו, שתוכל להניע אותם לפעולה ושהם יפנימו את המסר ולא יתעלמו ממנו, או במקרים קיצוניים "לא יהרגו את הרעיון".
דוגמה: נביא למשל את הרעיון שהבשיל לפני 8 שנים בו הוגדרה הבחנה חדשה בפעילות מחנאית. לאחר מספר תאונות במהלך בנייה בסנאדות וחבלים (בנייה מחנאית), הוחלט לעשות הבחנה ברורה בין סוגי הבנייה המחנאית. בין בנייה מחנאית עד 2 מטר, ובין בנייה של 2 מטר ומעלה. קראנו לכך בנייה מחנאית (עד 2 מ') ובנייה הנדסית (מ-2 מ' ומעלה). ההצעה להחיל הבחנה זו לוותה בהתנגדות גדולה, בעיקר מצד התנועות שהבנייה המחנאית הייתה לב ליבה של המסורת התנועתית, התנועות טענו כי אנו מאיימים על המסורת רבת שנים של התנועה. המשמעות המעשית הייתה שבכל אישור תכניות למבנה מחנאי גדול, ישב מהנדס אזרחי קונסטרוקטור אשר יבדוק את ההיתכנות המעשית של המבנה, בנוסף הוגדר כי מעל 2 מ' כל עבודה מחנאית תבוצע ברתמה מאובטחת כפי שנדרש לעבוד בגובה. פעילות זו דרשה תקציבים והיערכות מערכתית כללית.
את עם השנים, לאט ובשיתוף עם התנועות, החלה הבנה כי ההבחנה הזו מציבה אתגרים חדשים, איכות הבנייה והתוצרים הפכו טובים ובטוחים יותר, שותפו מהנדסים בתהליכי תכנון והתוצרים המוגמרים היו שופרו ללא הכר. כולם היו מרוצים, התנועה, החניכים, ההורים ומשרד החינוך כרגולאטור – כמסדיר הלאומי. זו דוגמה אחת לשינוי מערכתי שהביא מהפך בתפיסת הבטיחות של התנועות ובעיקר באותם תנועות שבהם הבנייה המחנאית היא בליבת הפעילות.
האתגר הוא בהסתגלות, בכל תהליך של שינוי, בני אדם חייבים להתמודד עם אתגר ההסתגלות, להתאים עצמם למציאות הקשה. אלא שההתאמה מחייבת ויתורים על דברים יקרים או על אורח חייהם הנוכחי. כך מנהיגות, נעשית מסוכנת כשהיא מחייבת את המנהיג לעמת את הזולת עם האובדן.
המחיר בלהפוך לארגון בטוח ומקצועי
בתנועת נוער שמחליטים לפעול בשקיפות, לדווח על תאונות, לתחקר וללמוד מהם, להפיק מהם לקחים, המחיר שאנשי התנועה משלמים על שינוי ההרגלים הישנים שלהם הוא גבוה מאוד. הם נדרשים לדווח על טעויות שעשו, הם מתגלים בחולשותיהם, הם נדרשים להשקיע זמן יקר בבדיקה וסיכומים, הם נדרשים להפיק מסקנות ולקחים. תהליך זה דורש אומץ רב ומחיר לא פשוט.
בין שינוי טכני לשינוי הסתגלותי: המנהיגות התנועתית הפשוטה מתמודדת עם בעיות יומיומיות כאשר בדרך כלל המנהיג, המוביל, הרכז לוקח על עצמו התחייבות נטולת סיכון, הוא מתמודד עם בעיות שפתרונן ידוע מראש, יש לו את הידע והדרך לפתור אותם, בעיות אלו אנו מגדירים כבעיות טכניות. אבל בעיות רבות אינן נפתרות בעזרת מומחים מוסמכים או בתהליכים טכניים שגרתיים. הם אינן ניתנות לפתרון על ידי מישהו שמספק תשובות מלמעלה. מצבים אלו אנו מגדירים אתגרי הסתגלות (adaptive challenges), מאחר והם דורשים התנסויות חדשות, גילויים חדשים, התאמות מחדש של גורמים מגוונים שחלקם אינם יכולים להיכלל בתשובה טכנית הנדסית. הן החניך והן הרכז צריכים ללמוד דרכים חדשות הכוללות שינויים בהתייחסות, בערכים ובהתנהגות, כדי לבצע את ההסתגלות הנדרשת, לשגשג, להגיע לפתרון מוסכם שיביא לסביבה חדשה. יכולת ההישרדות של תהליך כזה תלויה אם אלו המתמודדים עם הבעיה יפנימו את השינוי עצמו. מנהיגות היא פעילות של הנעת אנשים לקדם רעיון ותפיסה חדשה קדימה. קדימה היא הנעת יכולת והסתגלות של בני אדם להתמודד עם בעיות קשות.
דוגמה: תנועות רבות החלו בשנים האחרונות לעסוק בבטיחות בקן, בשבט, בסניף. העיסוק נבע כי ישנם בעיות בטיחות סביבתיות קשות והזנחה שגרמה לפציעות ונפגעים במהלך הפעילות במקומות אלו. מהלך זה הוביל להיחשפותם לבעיות טכניות בטיחותיות הקיימות במקומות אלו כמו מגינים לדלתות כנגד פגיעה באצבעות, מערכות בטיחות אש כנגד שריפות, מערכות חשמל בטיחות וכדומה. לאלו אנו קוראים בעיות טכניות. אבל האתגר הגדול היה לדווח על המפגעים, לעקוב אחת הטיפול בהם, לבצע סיור ובקרה כל שבוע, להכניס את השינוי ולסגל הרגלים חדשים של בקרה ופיקוח על הבטיחות הפיסית. את המצב הזה אנו מגדירים כאתגר הסתגלותי, מאחר והוא דורש קיום פעולות חדשות, התנסויות חדשות ושיגרה אחרת.
מבחן המנהיגות התנועתי הוא כאשר אנו מובילים שינוי הקשור במהלך חדש הקשור בהסתגלות, עלינו לגרום לאחרים להתאים את ציפיותיהם למציאות המשתנה, ולא לנסות לרצות אותם ולהרגיש שהבעיה ניתנת לפתרון באמצעים טכניים. אנו חייבים להילחם בתלות המופרזת שלהם ולעודד אותם לגלות תושייה מול האתגר המשותף. מצב זה דורש נוכחות, זמן ותקשורת יצירתית ברמות יוצאות דופן, ויתכן אפילו יותר מכפי שאנו מעריכים. בשינויים הכרוכים בהסתגלות אתה עלול לקבל שריקות בוז ועלולים לזרוק עליך עגבניות במקום תשואות. אך מנהיגות אמיתית מחייבת יכולת לספוג עוינות בלי לאבד את הקשר עם הרכזים והחניכים, שכן התנתקות כזאת רק תגביר את הסכנה.
בין בעיות טכניות לאתגרי הסתגלות של רכז בתנועה
סגנון: הקפד על סגנון לא מתלהם, צנוע, ללא יוהרה, לא מאיים.
הישגי העבר: על תבטל את הישגי העבר, השתדל לתת מקום של כבוד לעבר ולהישגיו. הצג עצמך כגמד היושב על כתפיהם של ענקים, ובזכות ישיבה זו אתה יכול לצפות למרחק. דבריו של ברל כצלנסון ראויים להישמע כאן: " דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות, הוא בוחן ובודק, מרחיב ומקרב."
בשלות: ודא כי ישנה בשלות בארגון כדי לדון בנושא. דאג שלא יופתעו מהצגת הנושא ודאג כי החומר יוצג להם טרם הדיון. כך תכבד אותם ותוכל גם להתאים אותו ככל האפשר לשאיפותיהם.
מעמד: תן לאנשים בעלי הסמכות להציג את הרעיון, לאלו יקשיבו ויאזינו, לאלו ייתנו תשומת לב.
איך אפשר לדעת אם האתגר הוא טכני או הסתגלותי?
א. כאשר מדובר בשינוי מהותי בליבם ובמחשבתם של הנוגעים בדבר, כאשר הוא מחייב ללמוד דרכים חדשות ובחירה בין מה שנראה כערכים מנוגדים, דע לך כי זהו אתגר הסתגלותי.
ב. כאשר בדרך האלימינציה כל הפתרונות הטכניים לא עבדו, סימן שזהו אתגר הסתגלותי.
ג. כאשר ישנו עימות הולך ונמשך בין חברי הארגון, סימן שהקבוצה לא הסתגלה למצב החדש ומולה עמד אתגר הסתגלותי ולא טכני.
ד. משבר הוא סימן ברור להיווצרותה של מורסה הכוללת סוגיות הסתגלות. המשברים מצביעים ומייצגים הזדמנויות למיקוד תשומת לב לבעיות הסתגלות בלתי פתורות.
מנהיגות היא אומנות האלתור. במנהיגות צריך לתכנן מראש, צריך לתת פתרונות ולהגיב מהר למצבים משתנים. לצורך פעילות והאפקטיביות שלה בזמן אמת יש צורך לעבור ללא הרף "מהיציע לרחבת הריקודים" שוב ושוב בכל יום, במשך כל היום. זו היכולת להבחין ולהתבונן במציאות המשתנה.
להתמודד עם הקונפליקט
כאשר אנו מטפלים בסוגיה קשה וסבוכה הקשורה בבטיחות בתנועת נוער, תמיד יתעורר קונפליקט גלוי או סמוי, זה הדבר אשר הופך את הבעיה לבעיה קשה. אנו נמנעים להתמודד עם הבעיות הסבוכות ובאופן טבעי אנו משתדלים לצמצם את הקונפליקט במידת האפשר. קונפליקטים מסכנים את התנועות ועלולים לגרום נפגעים. אבל קונפליקטים נובעים בבסיסם בהבדלים באמונות שאוחזים בהם בלהט, והבדלים אלו בנקודות ההשקפה השונות, במידה ומתגברים עליהם, אלו הם המנוע לקידום האנושי. לפיכך האתגר האמיתי במנהיגות שמנסה ליצור שינוי הסתגלותי הוא לפעול בסביבה הנתונה בחילוקי דעות, בלהט ובקונפליקט בדרך שתצמצם את הפוטנציאל ההרסני ותרתום את האנרגיה שלהם המתנגדים ליצרניות ויעילות. קל יותר להתגבר על קונפליקט כשאנו נמצאים בעמדת סמכות, מפני שהסובבים אותנו מצפים מבעלי הסמכות לנהל את התהליך. לאלו אשר אינם נמצאים בעמדת סמכות עליונה, ורובנו כאלו. אבל האתגר הוא לשתף את הכפופים ולגייס אותם לתהליך כאילו יצרו ובראו אותו בעצמם.
סיכום
תנועות הנוער בישראל מחויבות להעניק לחניכים תחושת ביטחון ולהחזירם בשלום הביתה בתום הפעילות. תנועת נוער בטוחה יותר זקוקה לזיכרון אסונותיה, מהם היא צומחת, מהם הוא גדלה ומתפתחת. היא לומדת כיצד לזכור ולא לשכוח, אך היא יודעת היטב כיצד גם להכווין את מעשיה נכון יותר, כיצד להימנע מטעויות. זוהי תנועת נוער המודעת לחולשותיה כארגון, מודעת להרס שהיא עלולה להביא על עצמה, והוא נאבקת כמיטב יכולתה בליקויי העולם התנועתי הקיים הזה.
אין טעם ואין צידוק למאמצים של שינוי ומהפכות גדולות, יש ללכת צעד אחר צעד בשיקול דעת של תבונה אנושית לעבר תנועות נוער מתוקנות ובטוחות יותר. ערך השינוי לא נמדד רק בירידת התאונות בלבד, אלא בגודל התודעה של התנועה אשר לוקחת על עצמה את החשיבה החדשה, את האחריות לחיים אחרים, תפיסת עולם מלאה של האחריות לבטיחות. זהו מאמץ תנועתי משותף, הוא אמור להקיף את החברה הישראלית כולה ולהטביע את חותמו על דרכנו העתידיים בחיים בארץ.
רותם זהבי, ממונה בטיחות ארצי במשרד החינוך