שליחת כתבה






    אייקון המקום שלי לשנות
    המקום שלי לשנות

    אחרי כמעט שלוש שנים בהן לא עודכן שכר המינימום יזכו בני הנוער העובדים לתוספת שכר- החל מיום ו' הקרוב, ה- 1.4.2011 יהיו זכאים העובדים הצעירים להנות משכר גבוה יותר:
    בני נוער עד גיל 16 יקבלו לפחות 15.74 ₪ לשעת עבודה (במקום 15.58 ₪)
    בני נוער בגילאי 16 עד 17 יקבלו לא פחות מ- 16.87 ₪ לשעת עבודה (במקום 16.69 ₪).
    בני נוער בגילאי 17 עד 18 יקבלו שכר בסך 18.66 ₪ לכל שעת עבודה (במקום 18.74 ₪).
    בני נוער מעל גיל 18, כמו כל מבוגר אחר בישראל חייבים יהיו לקבל לפחות 20.92 ₪ לכל שעת עבודה (במקום 20.70 ₪ כפי שהיה עד עתה)

    הסתדרות הנוער העובד והלומד פרסמה את תעריפי השכר החדשים, לרבות התשלום עבור עבודה בשעות נוספות ובימי שבת:

    לצד השמחה על העלאת שכר המינימום הביעו בהסתדרות הנוער העובד והלומד חשש כי נערים ונערות רבים יקבלו שכר נמוך מהקבוע בחוק: "אין די בהגדלת שכר המינימום, מה שחשוב הוא לאכוף את חוק שכר המינימום", כך אומרים בהסתדרות הנוער העובד והלומד "יש מספר עצום של ילדים ובני נוער וגם מבוגרים המוכנים לעבוד בשכר נמוך משכר המינימום. על המדינה לאכוף את חוקי העבודה ולהעניש בחומרה את מי שלא מכבדים את החוק".
    בהסתדרות הנוער העובד והלומד ממשיכים בהפעלת מוקד הפניות הטלפוני אליו ניתן להתקשר מכל טלפון (כוכבית 1121* ) וכן בהפעלת אתר האינטרנט "שכר מינימום" (minimum.org.il ) באמצעותו ניתן להגיש תלונות נגד מעסיקים שניצלו.
     

    דבריו של פסח האוספטר בטקס:

    "נקָל לשער כמה גדולים וְחֲזָקִים היינו, כמה עשירים יותר במעש וברוח," אמר יגאל אלון ביום הזכרון לשואה ולגבורה, בשנת 1969, "לוּ עמדו לימיננו ששת מיליוני היהודים, השורשיים, היפים, על חלוציהם ועל רבניהם, על תלמידי החכמים ועל פשוטי העם שבהם. הם אינם, ובהיעדרם נגזר עלינו, על הנותרים, לעמוד במלחמת החיים והתקווה, שציווה עלינו העם היהודי שנהרג באירופה."
     

    תווי פניהם עולים לנגד עינינו הערב: זכריה ומרק, חַנְצֶ'ה וּפְרוּמְקָה, לוֹנְקָה וּפְרָנְיה, תָמָה וסוּיִקַה וּמאות ואלפים מחברי וחברות תנועות הנוער הציוניות-חלוציות, ובתוכן חברי וחברות תנועת "דרור". דומה שאנחנו מזהים בתוככי נשמותינו את צפונות לבם. שם, בדז'לנה 34, במאות חוות ההכשרה, בבתי הספר שבמחתרת, בסמינרים התנועתיים – הם והן חולמים, יוקדים בְּכִיסופיהם לארץ ישראל של צדק, שוויון ואהבת הזולת – שהם, הם יבנוהּ.
    "הם כאילו קמים מול עיני," סיפרה חווקה פולמן רבן למשלחת הנוער העובד לְפּוֹלין, "צעירים ויפים וּפְשוטים, בנים ובנות כמוכם… אני רואה בכם את ההמשך שלהם", אמרה.
     

     

    לא ראינו לעצמנו זכות לרשת את השם "דרור" שלהם, מבלי להשבע כי ניתן במעשינו משמעות לקורבנם, כאן בישראל שלנו.
    הן נרצחו, אך חלומן חי ונושם, נושב וחוצב לעצמו נתיבה בתנועת "דרור-ישראל", שייסדנו למען יעודם הגדול, שלא תם ולא נשלם. אנו יורשים בגאווה את צַוַואת חייהם הצעירים שנקטלו, בפוגשנו את הנער והנערה היהודים, הערבים, הדרוזים, העובדים והלומדים. בזֹרענו בליבותיהם את התקווה לעולם יפה, צודק, שוויוני, הוגן ואנושי יותר. בנֹטענו בנשמותיהם הרכות את ה"אף על פי כן ולמרות הכל". בפֹתחנו בפני ליבותיהם הצעירים את הצֹהר לגרעין האוטופי שלא נס ליחו – מרד בלתי מתפשר בִּמְציאות של עוני, ניוול, ניצול, גזענות, פערים כלכליים פִראיִים, פאשיזם, הדרת הזר ועושק הַחלש וְהַנִדְכָא.
    בעֹז רוחם, ציוו לנו להקדיש עצמנו לחנך למעשיהם וחלומותיהם, שטרם נשלמו, בארץ הבחירה – כי כל המחנך לאמונה בעולם צודק וטוב יותר ילד וילדה ישראליים, חייב לראות את עצמו כאילו הוא הנציח את תקוותם ומשאת-נפשם והביס בנפשו את הייאוש. אנו מקבלים על עצמנו ביראה את צו קורבנם – להלחם על קיומו וּדְמותו של העם היהודי בכל תנאים שהם. אנו יורשים מהם את האמונה – להאמין, להאמין באמונה שלמה בְחֲזונם – ישראל של גבישים אנושיים, המוארים בחסד, אהבה ואמונה – אמונה בארץ של שוויון לכל, ללא הבדל דת, גזע, צבע ומין. ארץ ישראל של חירות ושלום.

    אנו נוחלים בתקווה אין קץ את מורשתכם שלכם, לוחמי ולוחמות הפלמ"ח. למול קורבנכם במלחמת העצמאות, שאין לו שיעור, תנועתנו – תנועת "דרור-ישראל", המתחדשת – משתחווה ובוכה.
    כמה נשמות צמחו וגאו ברוחו של יגאל: הצבר הגזעי – מפקד הפלמ"ח, הקיבוצניק, הארץ-ישראלי והיהודי הלוחם, החלוץ, המורד הנכסף לגאולת עמו, מתהומות הגולה.
    אנו גאים, עד בלי די, לקבל הערב את הפרס על שמו. מי יתן ונהיה ראויים לַתִקְווה וְלַחַלוֹם, שהוא, הם וְאַתם נְטָעָתם בנו.
    לו יהי.

     

    מדריכי וחניכי התנועה מזועזעים מהרצח הנפשע ומודאגים מהשלכותיו. חיי כל אדם קדושים הם ואין לפגוע בהם בשום צורה. אין אף צידוק או הסבר לפגיעה בחיי אדם ואנו מגנים כל שימוש באלימות.

    עלינו לזכור שמטרת הטרור היא הפחדה והגברת השנאה והייאוש. אנו רואים במעשי נקם אלימים כניעה לטרור וכמו כן, מוכנות לתת לו להכתיב לנו את סדר היום הערכי שאנו מציבים לעצמינו כחברה.

    מתוך כאבנו העמוק על חיי האדם שנפגעו, מתוך כעסנו העמוק על הטבח הנפשע שאין לו שום לגיטימציה בחברת בני האדם, מתוך סלידתנו העמוקה משימוש באלימות כצעדים פוליטיים, אנו קוראים לכל בני האדם החיים בארץ, לנהוג באיפוק ולא ליפול למעגל הטרור וההסלמה. שפיכת דמים נוספת לא תועיל לאיש פרט למבקשי הטרור והמלחמה. עלינו לחתור למצב המאפשר חיים הוגנים וראויים לכל בני האדם החיים בארץ.
     

    בגליל בתל חי
    מילים: אבא חושי
    לחן: עממי

    בגליל, בתל חי,
    טרומפלדור נפל.
    בעד עמנו בעד ארצנו
    גיבור יוסף נפל.

    דרך הרים, דרך גבעות
    רץ לגאול את שם תל חי
    לאמור, לאחים שם:
    "לכו בעקבותיי".

    "בכל מקום ובכל רגע
    תזכרו אותי,
    כי נלחמתי וגם נפלתי
    בעד מולדתי.

    כל היום אני חרשתי
    ובלילה קנה רובה
    בידי אחזתי
    עד הרגע האחרון.

    קישור לביצוע:  http://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=304

     

    עלי גבעה
    מילים: אברהם ברוידס
    לחן: נחום נרדי

    עלי גבעה שם בגליל
    יושב שומר ובפיו חליל.

    הוא מחלל שירת רועה
    לשה, לגדי, לסייח טועה.

    לכל שובב רודף פרפר,
    להלך בא מעיר וכפר.

    הוא מחלל, קורא: שלום!
    אלי, אלי, גשו הלום!

    יש מנגינות בפי חליל,
    יש אגדות פה בגליל.

    היה היה גיבור עתיק
    צורים בקע, סלעים העתיק.

    בנתיב חורבן תוך מערות
    רעם קולו, הדליק אורות.

    בשיר חיים יצא לקרב
    מול אספסוף גדול ורב.

    'טוב למות על המשמר
    בעד ארצנו!' כה אמר.

    היה היה גיבור חידה,
    לו זרוע יחידה.
     

     

    קישור לביצוע:  http://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=303

    המיוחד בדבריו של אהרון שר הוא שהדרך לדעתו להגן על תל חי היא בהגעת עוד עובדי אדמה לאיזור, כך יוכל חבר אחד לעבוד את האדמה וחבר שני להגן.

    לדבריו גל מקום בנוי, בו החלו לרקום ולהצמיח חים, לא מוותרים כל כך מהר….

    למשמר

    אנו מוכרחים להושיט יד-עזר לנקודות הצפון הרחוק כי בליבות אנשי המקומות הכי "מבוצרים" : תל חי וכפר גלעדי, למרות ההכרה הברורה כי את המקום אין עוזבים, כי על הבנוי אין מוותרים, אינה פוסקת ההרגשה כי הננו אך קומץ, קומץ, קומץ. כי באותה מידה במספר האנשים גדל, מתחזק גם רוחם בהם, כי צריכים אנו להרחיב את גבולי שמירתנו להוציאה מארבעת קירות הבית שעל פני כל השדה מסביב. לא צבא כובש החי על חרבו דרוש לנו לשמירת עמדותינו עד תום הימים הרעים – כי אם מחנה עובדים, שידעו אמנם, להחזיק גם בשלח. דרוש לנו עובד שידע גם להגן על מחרשתו ולא לחרוש בה בלבד; שיזכור, שלא רק על עצמו הוא מגן, ולא על קירות הבית, כי אם על אדמתו בעבודה, בשדה. ולמעשה, למצב הקשה והמסוכן של הגליל יש רק תשובה אחת: להגדיל תיכף ומיד את הישוב בצפון בעבודה ובשמירה. ובמצבן הגיאוגרפי המיוחד של כל נקודותינו בצפון קשורה עבודת השנה הבאה. המקום – רחוק מכל ישוב, ואם יחסר מספוא ואם יחסר תבן מוכרחים להוביל אותם ממרחקים של שעות וימים לנסיעה, ואת הפלחה מוכרחים לשמור, ואם יצטרכו יעבדו גם אנשים אחרים בזוג בהמות אחת – על עבודת השדה אין מוותרים. לפי זה ולפי השמירה הדרושה כעת, זקוקים המקומות תל-חי וכפר גלעדי לעשרים איש נוספים, שיכולים לעלות בלי הכנות יתרות, במקום אלה הנמצאים שם – אנשי קבוצות הגליל התחתון, הנתבעים בתוקף לשוב אל מקומות עבודתם. (חמישה-עשר איש מן הגליל התחתון עולים עכשיו, אחרי המאורעות האחרונים, בהחלטה לבלי לזוז עד שלא יתחיל הסידור הקבוע).

    מלבד עבודת הפלחה הדורשת עשרה אנשים נוספים בכל מקום, ישנה בתל-חי האפשרות והצורך הגדול של נטיעת איקליפטוס היכולה להעסיק עשרים איש במשך רוב השנה. נטיעה זו נחוצה וחשובה למטרת הבראת המקום, אושרה כבר פעם ודחו אותה מחוסר אמצעים. נוסף לזה: הכרחי להקיף את תל-חי קיר-אבן, מצפון הבית, מקום הדלתות והחלונות המפריעים כל כך להגנה. לכפר גלעדי ישנה תכנית של נטיעה שדוחים ודוחים אותה ועכשיו צריך למלא אותה בקשר ענייני ההגנה ולהוציאנה לפועל. כל העבודות האלה ניתנות להיעשות בחבורות גדולות ביחד. והמשא ומתן על אודות העבודות האלה במוסדות הציוניים צריך להתנהל במהירות האפשרית ואין לדחותן אף לרגע, מפני שהמאורעות אף הם משתלשלים במהירות ואין איש יודע מה יביא היום הבא. אנחנו המוכנים להבהיל את כל הרופאים בשעת מחלתו של קרובנו, המוכנים בשבילו לייסורים וגם לקרבנות נוהגים להתרשל באמצעים השומרים על בריאותו. כעת בא צבא, מחר הוא הולך, ורע ומר לנו כל הזמן שאנו סומכים על כוחות אחרים. מפני שעוד מעט ועוד מעט ואיחרנו את המועד כמו שאיחרנו את חמרה, ומה שיכולנו לעשות אתמול בנקל, יעלה לנו מחר בייסורים ואולי גם בקרבנות. אל תתנו לגליל העליון לנפול!

    אהרון שר
    י"ה טבת תר"פ

     

    אנשי תל-חי
    סיפור חייהם של נופלי תל-חי

    שניאור שפושניק – ראשון לנופלים בתל-חי
    נולד ב – 1889 בן שלושים היה בנפלו.
    בן חמש היה שניאור שפטשניק (כך היה חותם את שמו) כשעלה עם הוריו מאוקראינה ב- 1894. המשפחה התיישבה בפתח תקווה.
    סוף אוגוסט 1919 התיישב שניאור עם חבריו בתלחה שבצפון. כשלושה חודשים לפני פרוץ המאורעות בגליל הצרפתי. הוא התאהב בנוף ובחייו החדשים. במכתבו האחרון לאחיו התפעל שפטשניק מן השקט והשלוה שבחייו החדשים: "שבע רצון אני ממצב כזה שאין בו שום זעזועים התרגשות וכדומה. הכל מסביבך ובך שקט, ב -אתה תמיד בריא מוחך בריא ונורמלי. אני בריא ועובד ושבע רצון ממצבי".
    ב – 12 לדצמבר 1919, בתל-חי התכנסו החברים למסיבת ליל שבת, היה לילה חשוך וערפילי. חבורה של בדואים, שחזרה שכורת ניצחון מביזת הנוצרים בכפר אבל אל-קמח הסמוך, המטירה יריות "פנטזיה" לעבר חצר תלחה.
    אחד הכדורים פגע בשפטשניק בבטנו. חבר הקבוצה קלמן כהן דהר למטולה, להזעיק את הרופא. כאשר הגיע כעבור שעתיים היה שפוטשניק מת.
    כארבעה חודשים הספיק שניאור שפטשניק, פועל חקלאי, לעבוד את אדמת הגליל העליון, עליה כתב ביום החריש הראשון שלו "וכבר הרגשתי שאני חורש את אדמתי, מתכוון שיהיה טוב".

    אהרון שר – "…את המקום אין עוזבים ועל הבנוי אין מותרים…"
    נולד ב – 1898 בן עשרים ושניים בנפלו.
    נולד באוקרינה בן בכור להוריו.
    כשהיה בן 15 עלה לארץ והתמסר ללימוד העברית כמידת התמסרותו לעבודה.
    הצטרף לקבוצת כנרת ובראשית מאורעות תר"פ עלה לגליל העליון.
    חידוש העבודה בשדות תל-חי בתחילת חודש פברואר, עם ההפסקה בגשמים גירה את הערבים לפעולות שוד. ב – 6 בפברואר ניסו כמה ערבים לשדוד את בהמות העבודה של חורשי תל-חי, במרחק של קילומטר, בערך, צפונית מזרחית לחצר, כמה מחברי תל-חי התארגנו כדי לצאת לעזרתם של החורשים אהרון שר, שחזר זה עתה משמירה, התפרץ ראשון, הוא נפגע בחזהו ונפל. הרופא, שהיה אותם ימים בתל-חי, לא היה מסוגל להועיל ושר מת כעבור חצי שעה.
    אהרון שר היה בן עשרים ושתיים, ישר דרך, מתלהב ואמיץ בלי גבול.
    מאורעות הגליל העליון מצאו אותו בתקופה של דיכאון וייאוש. העבודה והשמירה בתל-חי כאילו נוצרו במיוחד בשבילו.
    כמה שבועות לפני מותו סר אהרון שר לדרום לשם סידור ענינים אישיים. כשסיים את ענייניו בכינרת נסע ליפו. נכנס למערכת "קונטרס" וחיפש את ברל כצנלסון. את ברל לא מצא לכן הניח כתב יד על שולחנו והלך. עלה לירושלים ומשם נסע לבן שמן לקחת פר גזעי שהיה מיועד לקבוצת כינרת. שלושה ימים ושני לילות הוליך אהרון את הפר מבן שמן לכינרת ומשם חזר ב – 30 בינואר למשמרתו בתל-חי.
    אחרי מותו נתפרסמה "בקונטרס" הרשימה שהניח על שולחנו של ברל:
    "…עוד מעט ואיחרנו את המועד. כאשר איחרנו את חמרה. ואת אשר יכולנו לעשות אתמול בנקל, יעלה לנו מחר בייסורים. ואולי גם בקורבנות. אל תתנו את הגליל העליון לנפול".

    בנימין מונטר – "אנו לא נצא מפה חיים, אבל נראה להם!"
    נולד ב – 1894 בן 26 בנפלו
    בנימין מונטר היה בן 26 כשהגיע לגליל . הוא היה צמחוני אדוק, סלד מכל מה שריח של צבאיות נודף ממנו. לאחר הכיבוש הבריטי, כשרוב חבריו בקבוצת חולדה קמו והתגייסו לגדוד העברי, נשאר מונטר לטפל בכוורות ובדבורים שלו.
    מונטר היה חבר בקבוצת הפועלים השיתופית שקיבלה מיק"א, בשנת 1919, נחלאות שלא עובדו בידי איכרי מטולה. כשנטשו רוב האיכרים והפועלים את המושבה, נשאר מונטר להגן על רכושה המועט של הקבוצה גם מפני השודדים וגם מפני החיילים הצרפתים.
    ביום ב' י"א אדר יצא מונטר בבוקר השכם, כשבכוונתו להגיע לתל-חי ולהביא משם פרה וכמה תרנגולות לחברים שישבו עמו במטולה. בדרכו התעכב בכפר גלעדי וכשהוזעק טרומפלדור לתל-חי, הצטרף אליו. מונטר נשלח מיד אל החדר העליון. הוא קיבל פקודה להחליף את זלמן בלחובסקי המופקד על רובה המדוכה הצרפתי. מונטר היה מתוח. הוא אמר לקנייבסקי, שהיה גם הוא בחדר העליון: "אנו לא נצא מפה חיים אבל נראה להם!". בחדר זה מצא את מותו

    זאב שרף
    שרף בא לארץ עם הגדוד ה – 39, הגדוד ה"אמריקאי". גם הוא עלה לגליל העליון בחבורתו של הרצפלד במסע רגלי מאיילת השחר דרך הרי נפתלי.
    שרף חש זר בנוף ונוכרי. בחבורה של תל-חי כמעט אינו מכיר איש ואין איש הקורא לו בשמו הפרטי.
    בבוקר י"א אדר השכים שרף לקום. רק שבועיים קודם לכן השתחרר מן הגדוד. מכוח ההרגל, גם בבוקר התגלח למשעי ואח"כ הרתיח תה וקיפל את שמכותיו בקפדנות. הוא הוצב בחדר העליון שם מצא את מותו.
    ארבעה עשרה שנה יעברו, עד שהתגלה מה היה שמו הפרטי של החייל המשוחרר זאב וולף שרף, שנפל בתל-חי. תמונתו לא נמצאה עד היום הזה.

    יעקב טוקר
    נולד ב – 1896 בן 24 בנופלו.
    עוד "כמעט אלמוני". שנפל באותו יום בתל-חי היה יעקב ג'ייק טוקר. גם הוא מן החיילים המשוחררים.
    הוא עלה לגליל העליון כדי להגיע אל המנוחה והנחלה אך מצא שם מלחמה. פצוע מחמישה כדורים, אחד מהם בראשו, היה טוקר מוטל שעות ארוכות בחצר תל-חי, מול השער, עד שאפשר היה להכניסו פנימה. גסיסתו נמשכה עוד כחצי שעה.
    תמונתו לא נמצאה עד היום הזה.
    שרה צ'יזיק – "נדמה לי כי לא יהיה כבר כלום…"
    נולדה בשנת 1898 בת עשרים ושתיים בנפלה.
    הצפיפות והדוחק בחדרי המגורים בכפר גלעדי ובתל-חי היו גדולים. קשה להבין איך הצליחה שרה צי'זיק למצוא פינה שקטה כדי לכתוב מכתב לאחותה רבקה. היא כתבה בעפרון, משני צדדיו של דף ניר קטן: "החברים" כתבה שרה "עושים רושם טוב, כאילו המצב הנוכחי אינו משאיר עליהם רושם. הם שמחים ושרים, מתהלכים מזוינים בנשק, אבל המקום צר הוא מאוד, בכלל, נדמה לי כי לא יהיה כבר כלום. כל כך שקט…".
    שרה הייתה בת איכרים ועבדה משחר ילדותה, תחילה במשק של הוריה בכינרת, ואח"כ במלחמיה. לפני מלחמת העולם, הלכה ברגל ממלמחיה לפתח תקווה להצטרף לאחותה בקבוצת פועלים במושבה. אחרי שהאנגלים כבשו את דרום הארץ. נתקפה שרה דאגה להוריה, יחידה הסתננה דרך קווי הבריטים והתורכים וחזרה למלחמיה.
    טיפוס מתלבט וחסר מנוחה הייתה שרה צי'זיק. במלאת לה 21 שנה התוודתה בדפי יומנה: "בת עשרים ואחת אני היום… כמה לא טוב להמשיך כך את החיים, בלי כל תוכן ועניין, חיים סתם… ובייחוד של אי פעולה וזה הכל".
    כשנודע לה על המתרחש בגליל העליון מיד הגיעה לראש פינה, שם המתינה לקבוצת תגבורת כדי לעלות עמה לנקודות המנותקות. אז הגיעה מטבריה הקבוצה הגדולה של אברהם הרצפלד. היא החלה לשדל אותו שיצרפה ולמרות התנגדותו הוא השתכנע לבסוף, שרה צעדה עם החבורה מראש פנה לאיילת השחר. משם, בחצות הלילה, צעדו בהרי נפתלי במסע שנמשך 13 שעות עד כפר גלעדי.
    בכפר גלעדי, לשם הגיעה התגבורת, חולקו האנשים. בתחילה יועדה שרה להישלח למטולה היא התמרדה והצליחה שוב. היא לקחה את צרור חפציה והלכה ל תל-חי.
    זה היה לילה הראשון בתל-חי וגם האחרון. ביום שני י"א באדר הייתה שרה בחדר העליון, זה שנחשב לבטוח ביותר בחצר, מפה נפתחה הרעה. כאן נלכדה שרה ונהרגה
    עם ארבעה מתוך השישה, שנפלו בתל-חי ביום זה.

    דבורה דרכלר – "טרומפלדור, טרומפלדור לוקחים לי את האקדוח"
    נולדה בשנת 1896 בת עשרים וארבע בנפלה.
    דבורה דרכלר עלתה בשנת 1913, ומיד דבקה באנשי ה"שומר".
    אחותה חיה הייתה אשתו של השומר אליעזר קרול. ביחד עם עטרה שטורמן ויהודית רוזיצ'נסקי (הורוביץ) – חוללה "מרד נשים" נגד החברים,
    שהיו מוכנים לשתף את החברות בענייני המשק, ובעיקר בעבודות המטבח והבית אך הרחיקו אותן מכל דבר שעינינו הגנה ובטחון. בסופו של דבר התקבלה דבורה
    כחברה "בשומר". דבורה הייתה בלונדינית תכולת עיניים, חזקה ואיתנה כבת איכרים אוקראינית. שבורת לב הייתה, והכל ידעו זאת. היא אהבה אהבת נפש את שמואל הפטר, איש מרכזי בארגון ה"שומר" אך הוא מאס בה ודחה אותה מפניו. כשאסרו את אנשי ה"שומר" וכלאו אותם בדמשק, באה לשם בקרון של רכבת צבאית מלאה חיילים תורכים להביא לו ולחבריו מזון ולבוש.
    לתל-חי הגיעה דבורה ביום ובשעה שאספו את גוויתו של אהרון שר מן השדה, כלומר ב – 6 לפברואר 1920, דבורה הייתה זו ששכנעה את טרומפלדור לשלוח את שרה ציזי'ק לתל-חי ולא למטולה, כדי שתהיה לה לעזר.
    ביום שני י"א באדר הייתה דבורה בחדר העליון, זה שנחשב לבטוח ביותר בחצר, מפה נפתחה הרעה. כאן נלכדה ונהרגה עם ארבעה מתוך השישה, שנפלו בתל-חי ביום זה.
    עוד באותו הלילה הובלה עם הנופלים האחרים בעגלה לכפר גלעדי. צפורה זייד טיפלה בקבורתן של דבורה ושרה. שתיהן נקברו בקבר אחד בסמוך נחפר קברם של ארבעת הגברים, "צפונית מערבית" לכפר גלעדי.

     

    תולדות החצר

    ניסיונות ראשונים
    1907 חיים מרגליות קלווריסקי, פקיד יק"א בגליל, בונה חצר מוגנת משודדים עבור איכרי מטולה שעיבדו את אדמת טלחה המרוחקות .
    1912 נטשו האיכרים את החצר והיא נמכרה לקבוצת משפחות מקרמנצ'וג שהתכוונו לעלות ולהתיישב.
    1914 נשלח משה ויינשטיין כחלוץ מטעם המשפחות. הוא מכין משתלות למטעים, אבל מלחמת העולם פורצת ומשבשת הכל. האיקליפטוסים הגדולים ליד המעין הם זכר לאפיזודה הקרמנצ'וגית.
    1916 נאחזת זמנית בחצר 'קבוצת הרועים' שרצתה להקים בחמרה ישוב רועים.
    1917 תופס את טלחה הצבא הטורקי ועושה כאן מרכז מזון לשיירותיו, הבדואים בעמק מצטווים לקצור ירק בעמק ולהוביל אותו הנה.

    קיבוץ תל-חי
    בקיץ 1918 דוד באום וקלמן כהן משכנעים את המפקד הטורקי להרשות לקבוצת פועלים בראשותם לגור בחצר והם מתחילים בעיבוד השדות. .
    בסתיו 1918 עם נסיגת הטורקים הם מקימים קיבוץ וקוראים לו תל-חי.
    בסתיו 1919 פורצים מאורעות תל-חי.
    ב – 1.3.1920 י"א באדר תר"פ בלילה, לאחר התנגשות הדמים ופינוי החללים והפצועים, החצר מועלית באש ונעזבת ברביעית.
    בסוכות 1920 חברי תל חי חוזרים. הם מפרקים את שורת החדרים הצפונית, מכפילים את שטח החצר ובהמשך בונים בנייני מגורים במעלה הגבעה.
    ב – 1926 מתאחדים הקיבוצים תל חי וכפר גלעדי, תל חי נותרת כחצר חקלאית בלבד.
    בשנים -1926 – 1934 יהודה אפרתי, מחברי תל חי שעברו לכפר גלעדי, יורד מדי ערב לתל-חי העזובה מדליק בה אור ושוכב לישון.

    הנוער גואל את תל-חי
    ב – 1935 מוקמת חברת הנוער המשקמת את תל חי. מאז היא מקום הכשרה ל"קיבוצים בדרך'.
    ב – 1948 בסיס פלמ"ח.
    מ – 1949 בשימוש צה"ל, מפקדת גדוד נח"ל 907.

    מרכז מורשת
    ב- 1953 נחום הורביץ, חבר כפר גלעדי ואיש "השומר", יוזם את השחזור. הוא מחפש תוכניות ישנות, אוסף עדויות מותיקי תל-חי ובונה מחדש את החצר.
    מ- 1960 המבנה ההיסטורי הוא מוזיאון לראשית ההתיישבות ומרכז חינוכי.
    מ- 1997 נבנות תוכניות לעיצוב מחודש של החצר שיתמקד בסיפור תל חי על שורשיו ומורשתו.
    ב- 2005 מתחילות העבודות לשימור המבנה.
     

    21 בנובמבר 1880 נולד יוסף טרומפלדור.
    אביו, וולף (זאב) טרומפלדור היה חייל קאונטוניסט, ששירת בצבא עשרים וחמש שנים. אביו היה חריג – רק מעטים מן הילדים שגויסו בעל כורחם שמרו על זיקתם ליהדות, בנאמנות ובגאווה כזו כמו וולף טרומפלדור.

    1887 (בן 7) נשלח ללמוד בחדר. לימודיו בחדר גילו בפני אוסיה הצעיר את זיקתו לעם ישראל העתיק, לספר הספרים וזיקתו לארץ משלו – ארץ ישראל.

    1891 (בן 11) עבר ללמוד בביה"ס העירוני ברוסטוב וסיימו לאחר חמש שנים. כבן ארבע עשרה היה כשנעשה צמחוני. היה מחשל את גופו ביושנו על הרצפה ובעיסוק רב בספורט. אז הוא ניגש לבחינות לביה"ס הריאלי, ועמד בהן בהצלחה, אך נדחה בשל חוקי הנומרוס קלאוזוס, לפיהם מתקבלים יהודים לבתי ספר ממשלתיים באחוז מסוים ביחס לתלמידים הנוצריים. אמו הציעה שימיר את דתו אך הוא סירב ואביו תמך בו.
    בנעוריו נתפס לטולסטויאניות, שהסתייגה מאלימות. נעשה צמחוני ונמנע ממלבושי עור. הוא הרבה לבקר בקומונות טולסטויאניות ודבק ברעיון הקומונה כבדרך חיים.

    1902 עובר בהצלחה את הבחינות הממשלתיות לקבלת דיפלומה של מרפא שיניים, תורה אשר למד אצל אחיו גרמן בשל ההכרח ללמוד מקצוע כלשהו.
    הוא מחליט לא להתחמק מן השרות הצבאי (אף שזה מה שהיה נהוג בקרב היהודים) כדי שלא יפרשו זאת כפחדנות יהודית.

    1902 הוא מתגייס לצבא הצאר.

    מדבריו: "לפי השקפתי, אינני איש צבא ולקחת נשק ביד מוכן אני רק בשעה, שאינני רואה דרך אחרת".

    פברואר 1904פרצה המלחמה בין רוסיה ליפן. עם הצטרפותה של יחידתו למערכה מתבלט טרומפלדור בקור רוחו ובכוח עמידתו וזוכה באות הצטיינות ובדרגת סמל.
    היו לו זכויות של בעל השכלה, ולכן היה פטור מן העבודות השחורות ומאכילה בקלחת הכללית אלא שהוא ויתר עליהן ועורר בכך תמיהה כללית.

    הוא מתנדב לקומנדו הציידים, יחידה מובחרת שיש בכל גדוד ונתקל שם ביתר שאת באנטישמיות.
    במראהו לא היה בטרומפלדור מאומה מן היהודי – גבוה, חסון, בהיר עיניים ובהיר שיער. לכן עוד ביתר תוקף נפגע מן היחס האנטישמי.

    אוגוסט 1904 המלחמה נמשכת ושמו של טרומפלדור יוצא לתהילה כחייל הנלחם בהקרבה עצומה. כאילו בדמו שישפך למען רוסיה ימחה נגע האנטישמיות במחי יד.
    כותב חברו: "נופלות בחלקו חוויות חדשות ועזות, הסתכנויות חדשות, אבל הסכנה איננה נחשבת בעיניו… מן המוות איננו ירא, הוא פאטאליסט מאמין בגורל". תשובתו לאנטישמיות היא שבשדה הקרב יוכיח מה הוא יהודי ולמה הוא מסוגל.
    היה זה רק עניין של זמן והוא נפצע. ידו נקטעה והוא שכב בבית החולים כמאה ימים. והוא האמין, שיוכל לחזור לשרות פעיל ופתח במערכה נמרצת ועיקשת להשגת מבוקשו.
    עתה התגלעה תכונה אופיינית, שאפשרה לו להשיג את מטרותיו; אין הוא נרתע מן הפורענות. כשאיבד את ידו היה הוא המנחם, ולמקורביו כתב:
    "אין להצטער על כך, ראשית, גם אם תצטערו לא תועילו בזה מאומה ושנית רבים האנשים שגם ידם הימנית וגם השמאלית אבדו להם – והם חיים. ומצד שני אני מקווה, כי גם ידי הימנית האחת, שבה אני כותב את מכתבי זה, תעמוד לי בחיים במידה שגם בעלי שתי הידיים יקנאו בי".

    ינואר 1905פורט ארתור נכנעת לפני הצבא היפני וחייליה נפלו בשבי והובאו ליפן.
    טרומפלדור שמאמציו הבלתי נלאים לחזור לשרות, חרף נכותו, נשאו פרי, נמצא גם הוא בין השבויים.

    השנה בה חי בכלא ביפן, חיזקה וגיבשה את השקפתו האידיאולוגית. לאורך כל תקופת שירותו הצבאי נתקל טרומפלדור שוב ושוב בגילויים אנטישמיים עזים, המגבירים אצלו את הנכונות להקרבה ולהצטיינות מצד אחד אך גם מחזקים בו יותר ויותר, מאידך גיסא, את הכרתו הציונית; אין ליהודי מה לחפש ברוסיה אם חפץ הוא לחיות לפי הכרתו וזהותו הלאומית.
    שעות הפנאי הרבות והמשמימות של חיי הכלא נוצלו ע"י טרומפלדור לפעילות ענפה בקרב השבויים היהודיים והגויים כאחד להרחבת השכלתם.
    כותב חברו: "… הוא הגיע ללאומיות היהודית לא מכוח החינוך, הסביבה, או המסורת, אלא בכוחה של נהייה אידיאליסטית, בכוחם של געגועים לחיים לאומיים מלאים".
    הוא מקים בקרב השבויים היהודיים אגודה ציונית, שבשמה הוא מוציא עיתון ומקים חוג אוהדים ציוניים. כאן הוא מתחיל לפתח את רעיונותיו על הקמת מושבות יהודיות שיתופיות בא"י שמושפעות מהשקפותיו הטולסטויאניות ומרוחו הצבאית.

    1912 רעיון הקבוצה קרם עור וגידים ובא לידי מימוש רק עם עלייתו של טרומפלדור ארצה יחד עם עוד שישה חברים והתיישבותם במגדל.
    כדרכו אין טרומפלדור מתייאש מן העובדה, שרק שישה מכל העם היהודי נהרו אחר רעיונותיו להקמת מושבה שיתופית בא"י.
    הוא כותב: "בכלל איני יודע מהי התייאשות. לגבי, מי שרוצה לתקן מה בחייו אין התייאשות".

    טרומפלדור וחבריו באו למגדל כדי ללמוד עבודה חקלאית ואח"כ להתיישב על אדמה משלהם בחיי שיתוף. הניסיון הזה לא עלה יפה וכעבור כחצי שנה התפרקה הקבוצה.

    1913 לאחר פירוקה של הקבוצה במגדל עבר טרומפלדור לגור בדגניה שם חי כשנה.
    כאן היה חבר מן השורה והפליא את הכל בכושר עבודתו, כאן מצא את שהגה וחלם; איחוד הציונות והשיתופיות.
    כשלון הקבוצה האינטימית במגדל מביאו לידי הכרה, שיש לחתור אל הקבוצה הגדולה ולמערכת של קבוצות בקנה מידה ארצי. גם כאן חוברים יחד ההתעסקות בקטנות עם רעיונות חובקי זרועות עולם.

    יולי 1914מלחמת העולם פורצת והמשטר העותומאני בא"י מכתיב לאזרחים הזרים לקבל את האזרחות העותומאנית או לעזוב את הארץ.
    טרומפלדור בשל היותו קצין בדימוס בצבא הצאר מחליט לעזוב את הארץ ומגיע עם עוד פליטים יהודים רבים לאלכסנדריה שבמצרים
    . באלכסנדריה נפגש טרומפלדור עם פירה – אסתר רוזוב. עד מהרה נתהדקו יחסיהם והתקרבו. במשך הזמן התארסו.

    דצמבר 1914טרומפלדור נפגש עם זאב ז'בוטינסקי באלכסנדריה. מפגש שיצר את הנסיבות להקמת גדוד עברי בצבא הבריטי. שניהם פונים אל שלטונות הצבא הבריטי במצרים ע"מ לשכנעם להקים יחידה יהודית, שתהיה מורכבת מפליטים חייבי גיוס ותלחם לשחרור א"י מעול התורכים.
    בסופו של דבר יצא שהיחידה היהודית המתוכננת לא הייתה של לוחמים אלא של נהגי פרידות. רבים הסירו ידם מהרעיון אך לא טרומפלדור שכהרגלו דרש בקטנות כבגדולות- גם נהגי פרידות טובים לשם השגת המטרה; גורל העם תלוי בשחרור א"י מעול השלטון התורכי. ובשחרור הזה צריך לקחת חלק בתור יחידה צבאית עברית.
    מה הייתה מטרתם של האנגלים, שנתנו את ידם להקמת הגדוד? כותב איאן המילטון מפקד הכוח בגליפולי: "בדרכי אל הנמל ביקרתי אצל גדוד נהגי פרידות מפליטי היהודים… הם עשויים למעשה לשמש לנו כפיתיון לעורר את התלהבות העיתונאים והבנקים היהודיים לטובת עניינינו: הראשונים יעניקו לנו את הצבע והאחרונים את המטבע. על כל פנים ככל שהעניין תלוי בי, בדעתי לתת הזדמנות לעם הנבחר".

    אפריל 1915 טרומפלדור נתמנה לסגנו של מפקד הגדוד האנגלי בדרגת סרן. כמי שדרש מעצמו הקרבה מוחלטת ומשמעת צבאית טהורה כך נהג גם כלפי אנשיו בגדוד, כדי להוכיח שיהודי אינו פחדן. זו הייתה דרישה שלא עלתה בקנה אחד עם הקשיים שנתקלו בהם.
    הגדוד נשלח לגליפולי, מן הקשות בחזיתות של מלחמת העולם הראשונה. טרומפלדור אילץ את אנשיו להתאמן תוך כדי הפגזות, והיה נוהג לצאת באישון לילה, רכוב על סוסתו הלבנה, לטפל בפרידות.
    זה הפך לשם דבר ללעג ואפילו לגנאי. ראו בכך גבורה פזיזה ולא אומץ לב יהודי.
    טרומפלדור במכתב לפירה ארוסתו משדה הקרב: "כציפורני מכשפות אגדיות נתקעו חיצי השרפנלים בגופים בריאים, שריריים – המוות ריחף מסביב ככלה המחפשת חתנים והיה נעים עד לאימה להביט בפניה".

    אוקטובר 1916טרומפלדור נוסע ללונדון, לאחר שנואש ממאבקו לחדש את קיומו של הגדוד. שם נפגש עם ז'בוטינסקי שגם הוא טרח למען אותה מטרה. מאמציהם לא נשאו פרי אלא רק כעבור שנה אבל אז כבר היה טרומפלדור ברוסיה מתאמץ למען הקמת "חבורה סוציאליסטית ציונית למען ארץ ישראל, בה יוקם משטר חדש של קומונות קבוצות".

    תמיד פגעו עיסוקיו הציבוריים בקשרים האינטימיים. מארוסתו שבמצרים הלך והתרחק ככל שהרחיק נדוד להגשמת תכניותיו המפליגות ולבסוף ניתק את קשריו איתה. אהבתו למטרותיו ניצחה תמיד את האהבות האחרות. וכך נשכחו הנשים שאהב, אולי, לא במודע, משום החשש מן החולין שבמסגרת המשפחתית. הוא לא יכול היה לחיות ללא אישה לידו , אך ניראה שלא היה מסוגל להתקשר קשר של קבע עם אישה אחת.

    יוני 1917 טרומפלדור מגיע לרוסיה "לעשות למען הרעיון הארצישראלי בכלל ולמען הציונות הלוחמת בפרט" לפעות בקרב הנוער היהודי, אשר טולטל ונפגע מהשפעותיה של המהפכה ברוסיה. כשנואש מרעיון הקמת גוף עברי צבאי הוא מתמסר כל כולו, כהרגלו, לפעילות בהסתדרות "החלוץ", והפך עד מהרה לאחד העסקנים הראשיים שלה;
    מארגן צעירים לקבוצות הכשרה ונשלח לארץ כדי לארגן את קליטתם שם.

    אוקטובר 1919 הוא חוזר לארץ כשלפניו שתי משימות; לפעול למען המשך קיומם של הגדודים העבריים, ולחתור לקראת הקמת מסגרת פועלית מקצועית על מפלגתית (הוא היה אחד הדוחפים החשובים להקמתה של הסתדרות העובדים שנוסדה רק לאחר מותו, כשנה מאוחר יותר).

    סוף דצמבר 1919 טרומפלדור נפגש עם ישראל שוחט בת"א ונתבקש לעלות לצפון הארץ לכמה ימים כדי לעמוד על המתרחש בקבוצות כפר גלעדי ותל חי, במושב חמארה ובמטולה. לטרומפלדור היה זה אך טבעי לקבל את המשימה ללא היסוס ומשך הזמן הקצר, שהיה אמור לשהות בתל חי התארך והלך כי רגש האחריות כמפקד (והוא נתקבל כמפקד הצפון ע"י רוב האנשים שם) לא הניחו לו לזנוח את האנשים בצפון בשעת משבר.

    האנשים בתל חי שישבו עמו תחת קורת גג אחת למדו להכיר את הסתפקותו במועט, את נכונותו להיות תמיד ראשון לכל עשייה, את אי רצונו לנצל את מעמדו כדי להשתמט מן החובות המוטלות על החברים, את כושר עבודתו בשדה ואת עצם העובדה,שמכל המנהיגים, וראש "השומר" בכלל זה, היה הוא היחיד, שבא אליהם ונשאר לשבת איתם.

    1 במרס 1920 – י"א באדר תר"פ. בהתרחשויות בתל חי ביום זה לא הייתה לטרומפלדור שליטה חוץ מאשר מתחילת האירועים. עד היום לא ברור כיצד התלקח האירוע לקרב יריות, שבו נהרגו חמישה יהודים והוא נפצע פצעי מות.
    יתכן שגרם לכך טרומפלדור עצמו , כאשר ירה באקדחו לאות, כי על החברים לפתוח באש בעוד חמישה ערבים חמושים, ממפקדי הערבים שהקיפו את החצר נמצאים "בעמדה" האסטרטגית ביותר בתוך החצר- בחדר העלייה.
    בערב מחליטים לנטוש את תל חי. טרומפלדור מובל עם שאר הפצועים לכפר גלעדי, ובדרך הוא מת מפצעיו.
    הרופא ד"ר גרי, יחד עם א. הרצפלד וחמישה עשר איש אחרים, הגיע עם ערב לתל חי וכשטיפל בו ושאל לשלומו ענה לו טרומפלדור:
    "אין דבר , טוב למות בעד הארץ."

    נוסח פשוט למדי למרוממי שמו, אשר הפכהו במהרה ל"טוב למות בעד ארצנו".
    הספקנים מנגד, תהו האם סביר שאדם, רגעים מעטים לפני מותו, יעלה על דל שפתיו משפט פטריוטי כל כך.
    אולם את המילים המרוממות האלה שמע גם א.הרצפלד ורשמם עוד באותו לילה בדוח לחבריו במפלגה. והרי על פי שני עדים יקום דבר. זאת ועוד, לאדם כמו טרומפלדור אשר כל חייו היו מסכת של מעשים, להם התמסר בכל נימי נפשו, ומוקדשים להגשמת חזונותיו הציונים והסוציאליסטים בארץ ישראל, לא היו המילים הללו אלא ההופעה האחרונה – לה התכונן, חזור והלוך, כל ימי חייו.

    "אם הייתי מתבקש לנקוב בשמו של אדם אחד, גיבור אמיתי, אחד משכמו ומעלה בכל ההיסטוריה הציונית והיישובית שלנו לא הייתי מהסס – טרומפלדור. המיתולוגיה שלנו לא טעתה בזיהוי, היא בחרה באיש הנכון." יגאל עילם.
     

    ארבע ישובים עבריים בין המיצרים
    למן תום מלחמת העולם הראשונה ועד לשנת 1923 נותרה שאלת הגבול הצפוני של ארץ ישראל בלתי פתורה.
    בנובמבר 1919 פינו הבריטים את הגליל העליון צפונה מן החולה, בתוקף הסכם עם הצרפתים עד שיקבע סופית גבולה הצפוני של ארץ-ישראל המנדטורית. כתוצאה מכך נשארו ארבע נקודות התיישבות יהודיות – מטולה, כפר גלעדי, תל חי וחמרה – בשטח הפקר, שהפך עד מהרה לזירת מאבק בין הצבא הצרפתי לבין כוחות מקומיים שהזדהו כאנשי פייצל.
    מנובמבר 1919 היו איזורי צפון הגליל העליון ודרום לבנון נתונים להלכה לשליטת הצבא הצרפתי, אך למעשה היו הם שטחים, שהלאומיים הערבים בסוריה רצו לכלול במדינה ערבית עצמאית . הצרפתים לא הזדרזו להיכנס לשטח, הם היו עסוקים בהתבססות במרכז לבנון וסביב בירות. בסוריה העסיק אותם המאבק עם פייצל ועם ממשלתו. וגם שאלת המנדטים ותיחומם טרם נתיישבה סופית באותה תקופה. בדמשק, שהייתה מיועדת אף היא לצרפתים, שלט האמיר פייצל, בנו של השריף, בתמיכת הצבא הבריטי.
    כך אירע, שהנקודות העבריות בפינת הצפון נקלעו אל בין המיצרים. הישוב היהודי כולו (כולל 'הישוב הישן') מנה בתום המלחמה לא יותר מ-63,000 נפש – פחות מ-10 אחוזים מאוכלוסיית הארץ. בארבעת יישובי הצפון ישבו 263 איש ואישה מהם כ-200 במטולה . הם היו תלויים באספקה מבחוץ, ביצוריהם דלים ונשקם מועט. למגבלות כוחו של העורף היישובי נוספו הססנותם של המוסדות, חוסר הבנה למצבן האמיתי של הנקודות, וכן פילוגים וסכסוכים בין הגורמים אליהם היפנו המגינים את בקשותיהם לעזרה – 'השומר', ועדי ההגנה, מפלגות הפועלים והסתדרות הפועלים החקלאים .
    את ה'ואקום' שנוצר לאחר נסיגת הבריטים מילאו עד מהרה תומכי ממשל פייצל, שנאבקו באותה עת כדי למנוע את נפילת סוריה לידי הצרפתים, והבדוויים, שניצלו את המצב לשוד האוכלוסייה באזור. היישובים העבריים היו מטרה לאלה וגם לאלה – ולפעמים לשניהם גם יחד. אנשי פייצל יזמו פעולות לחיפוש חיילים צרפתים, ודרשו מכל הישובים להזדהות עם המאבק בצרפתים ולהעיף את דגלי ממשלת פייצל. הישובים הערבים-נוצריים באזור, שנחשדו בשיתוף פעולה עם הצרפתים היו למשיסה. היושבים העבריים דלי הכוח סירבו אומנם להניף את דגלו של פייצל אך עשו ככל שניתן על מנת להימנע מעימותים ואפשרו לערבים לערוך חיפוש אחר חיילים צרפתים בתחומיהם (ויחד עם זאת הרשו לקצינים צרפתים, שסיירו באזור להתארח במטולה ובכפר גלעדי).

    מבחנה של ניטראליות בלתי אפשרית
    עמידתן של הנקודות בפינת הצפון במשך חורף תר"פ היה בעצם מבחנה של ניטראליות בלתי-אפשרית. כי איך יכלו להיות ניטראליים בין הצבא הצרפתי – השלטון הלגיטימי באזור – לבין הגורם המתמרד בשלטון זה ?
    במשך כל ימי המאורעות הייתה הדברות בין שליחי המתיישבים לבין ראשי המנהיגות הערבית באזור. פנחס שניאורסון, גד אביגדורוב, קלווריסקי ויגאל ביקרו בדמשק ובקונטרה ובאו בדברים עם ראשי המרד בצרפתים. קלווריסקי קיבל הבטחות מרגיעות מהאמיר מחמוד אל פאע'ור, ראש שבט ערב על פדל, ונאמנו של פייצל בגולן. כאמל אל חוסיין מחלסה, ראש הבדויים של עמק החולה, וסעד אל דין שאטילה, נציג המרד באזור, שידלו את שכניהם היהודיים לפנות את הנקודות או לפחות שיפקידו בידם את בהמותיהם ואת רכושם עד יעבור זעם. המגינים נעזרו במודיעים ובבלדרים ערביים, קנו הספקה וטחנו חיטים בחלסה. ואולם דחו את חסותם שכניהם הערביים וסרבו להיענות לתביעותיהם לשיתוף פעולה כנגד כוחות הצבא הצרפתי, למעט עניין החיפושים.

    עמידה או נסיגה
    הערכת המצב לפיה לא נשקפת סכנה לישובים כל עוד האיום הוא מצד שודדים, שמצאו שעת כושר בתקופה של חוסר בהירות מדינית, הלכה והתפוגגה עם ההסלמה במאורעות. דרישותיהם של המתיישבים וקריאותיהם לעזרה הלכו והתרבו. מבחינתם, היה עניין העמידה על יישובם בבחינת מבחן לכוח הדבקות בקרקע והרצון להגן על הנפש והרכוש הלאומי ועל כן המשיכו לעבוד ולקיים חיי קבוצה ומשק ושימרו בחצרם את בהמותיהם. על פי הכרתם ואמונתם היה לשאלת העמידה גם היבט מדיני: לא רק 'הכבוד היהודי' היה מונח על הכף אלא גם יכולתם להגן ולשמור על הגליל העליון בכלל. שהרי ברקע ריחף החשש שאם יישאר הגבול במקומו הנוכחי, הם יישארו מחוץ לאזור ההשפעה הבריטי ואולי מחוץ לגבולות הבית הלאומי המובטח. ללא ספק ראו עצמם אנשי הישובים כשליחים הממלאים חובה לאומית .

    110 ימי העמידה
    הגורמים העיקרים לכישלון ההגנה על ארבעת הישובים העבריים בגליל היו מיעוט מספרם של המגינים ונזילות כוח האדם, דלות אימונם, נשקם, ציודם, ולבושם, תנאי החיים הקשים בחורף הגשום והשלגי, המחוסר המתמיד במזון, וביותר – הניתוק מן הגוף העיקרי של היישוב וממקורות תגבורת והספקה. מתנדבים רבים נתקעו בגליל התחתון לא רק בגלל הסיכון שבתנועה בחולה, אלא גם מתוך כך שלא היה אפשר לשכנם בנקודות הזעירות (בית אבן אחד בכפר גלעדי, חדרי מגורים ספורים בחצר תל חי), להלבישם ולהאכילם. ניתן היה בקלות לנתק את הספקת המים, והמזון העיקרי היה לחם. אחרי מנוסת מטולה השנייה (12 לפברואר) הייתה הערכת המצב של טרומפלדור כי דרושים לפחות 200 איש לעמידה בנקודות : 50 בכ"ג , 50 בתל חי ו100 במטולה שהייתה בעיניו שטח חיוני למקרה של נסיגה. ערב י"א באדר הגיע מספר המגינים בכל הנקודות ל100 בערך, רובם 'בלתי מסוגלים' וחסרי אימון צבאי.
    אליהו גולומב היטיב להגדיר את מצבן הפרדוקסאלי של הנקודות: 'מספר המגנים הגיע לעשרות רבות, לגבי צרכי ההגנה היה מספר זה מועט, אך לגבי היכולת להחזיק את האנשים, לציידם ולכלכלם, היה המספר הזה רב מדי' .

    סדר המאורעות
    בשבת 15 בנובמבר 19, פרצו ערבים מחופשים לאנשי צבא לכפר גלעדי ושדדו פרידות נשק וכסף, מועד זה מסמן את תחילת אירועי תל-חי. שיירות אספקה שניסו להגיע מהדרום, בדרך העגלות הבוצית בין הביצה להר, היו חשופות למעשי שוד. נדרשו עורמה רבה, תושייה והעזה כדי להצליח להעביר ציוד, נשק ואנשים לעזרה.
    ב – 12 לדצמבר 19 פשטו אנשי האמיר פאעור על כפרי הנוצרים באזור וכן תקפו את הכפר המרוני אבל אל קמח שבין כפר גלעדי למטולה. עם ערב, לאחר שבזזו אותו, חזרו חוגגים לעמק ובדרכם ירו לעבר החצר. מן היריות נהרג שניאור שפושניק, החלל הראשון של תל חי.
    בעקבות זאת הוחלט לפנות את הילדים מכפר גלעדי, בינתיים הורידו אותם לתל חי שהייתה מוגנת יותר.
    ב-17 בדצמבר, בשליחותו של ישראל שוחט, עלו מטבריה חמישה מאנשי "השומר", לבושי במדי משטרת הרוכבים הבריטית, כדי לבדוק את מצב העניינים ולדווח לו. בעוברם בחלסה הותקפו, הם דהרו לחצר והמון בדואים הסתערו בעקבותיהם ביריות. הבדואים היו בטוחים שאלה צרפתים ודרשו מאנשים תל חי להסגירם. רק לאחר מו"מ ממושך השתכנעו ועזבו את המקום . למחרת, כשחזרו הרוכבים לטבריה, פינו איתם את הילדים והאמהות. בדרכם, ליד המגדל, פגשו את טרומפלדור שהלך צפונה, ונתנו לו סוס לרכיבה.
    תחילת ינואר 20 הותקפה חמרה, צעיר היישובים. לא הייתה כל אפשרות להגן עליה, היא ננטשה, נשדדה והועלתה באש.
    באותם ימים הגיע טרומפלדור לתל חי. כדי לבדוק מה המצב ולארגן את המגינים . לבואו הייתה חשיבות מוראלית וביטחונית, הוא חיזק את רוח האנשים, אימן אותם והיה למפקדם הטבעי. מאותו רגע הפכו דמותו ומעשיו לדומיננטיים בהגנת הצפון.
    אנשי תל חי שראו את טעם חייהם בעבודת האדמה החליטו להמשיך בעיבודה למרות הסיכונים. אהרון שר שבא לעזרה מכנרת, כתב : "את המקום אין עוזבים ועל הבנוי אין מוותרים" .
    ב6 לפברואר התנפלו שודדים על החורשים, החברים נזעקו לעזרה ואהרון שר שרץ ראשון נהרג. למחרת התנפלו השודדים על מטולה והיא ננטשה.
    החשש מפני התערבות צבא ערבי התעורר לראשונה ב-8 לינואר, אך בעיקר גברה החרדה מ-9 לפברואר והלאה . החשש היה מפני צבא ערבי סדיר, "מסודר" בלשון הימים ההם, מצויד בתותחים, שירצה לפרוק את נשקם של המגינים, לשבות אותם, או להשמיד את הנקודות. הויכוח בשאלת העמידה גבר, שוב אין מדובר בהתנפלות שודדים אלא בסכנת התקפה של צבא סדיר. כמחצית מאנשי תל-חי עזבוה, בין העוזבים גם הרופא ביחיד בצפון. התגבורות הדלילות שהגיענו אפשרו להחליף רק מקצת האנשים.
    בליל ה25 בפברואר עלה טרומפלדור עם בחורים אחדים למטולה ותפס אותה מחדש. הוא ראה בה בסיס חיוני למרד למקרה של נסיגה מתל חי וכפר גלעדי וגם נקודה אסטרטגית, המבטיחה את הקשר לכפרים הידידותיים בלבנון. ככל שגבר המתח, גדלה שחיקת האנשים והתחזקו התביעות לתגבורת.
    בימים 23-25 בפברואר כונסו הוועד הזמני ליהודי א"י (המוסד העליון של הישוב באותה עת) וועד הצירים (המוסד המייצג של ההסתדרות הציונית בפני השלטון הבריטים) לדיון על העזרה לצפון. ניטש ויכוח בין הטוענים כי "אין סיכוי צבאי ואין ערך פוליטי" לאחיזה בנקודות לבין המתנגדים ל"בריחה מפני שודדים" וסבורים כי נסיגה משם תגרום לאובדן הגליל העליון.
    הסיכום היה לחזק את הנקודות בצפון, להטיל מס מרצון ביישוב, להגדיל את הכוחות ולסייע באספקה .
    ב- 28 לפברואר הגיעה תגבורת גדולה שמנתה 45 איש, ביניהם גם הכירורג ד"ר גרי שהיה רופא בגדוד העברי. הם פוזרו ע"י טרומפלדור בין 3 העמדות; כ"ג, תל חי ומטולה.

    יום הקרב
    בוקר ה-1 למרץ, הוא י"א באדר תר"פ, היה יום חורף צח ונעים. יום גלילי נאה בעיצומו של חורף גשום ומושלג, שנסך בכל אופטימיות ושלווה. אותו בוקר הבחין הצופה בתל חי בכמה מאות ערבים, רוכבים ורגליים, עולים מחלסה לכוון תל חי. הוא ירה באוויר. הערבים נערכו מסביב לחצר, קבוצות קבוצות, במרחקים שונים מן הקירות. כל אנשי תל חי ניצבו בעמדותיהם ליד החלונות, ורוביהם היו מכוונים לירי.
    אז הגיע למקום גם כאמל אלחסין, הוא ושבעת מלוויו. כבעבר, דרשו לבדוק אם אין צרפתים בחצר. כאמל וקצינים אחדים הורשו להיכנס . שלושה מאנשיו נשארו בחדר האוכל ואילו הוא עצמו ועוד ארבעה מלווים עלו עם טרומפלדור לכיוון החדר העליון להמשיך בחיפוש.
    במהלך החיפוש פרץ הקרב .
    עם המטחים הראשונים, נמלטו הערבים לתפוס מחסה ולהשיב אש. בחילופי היריות האלה, שנמשכו עוד שעות ארוכות, לא היו כמעט נפגעים מצד המגינים. אחר לגמרי היה מצב בתוך החצר – כאמל ואנשיו, שהיו באותה שעה במעלה המדרגות של חדר העלייה, השתלטו תכף ומיד על החדר העליון (שנחשב ל'עמדה' המוגנת ביותר בחצר) ובו במקום נהרגו שם: דבורה דרכלר, שרה צ'יזיק, בנימין מונטר וזאב שרף. יצחק קנייבסקי, החמישי, נפגע קשה והיה היחיד שנשאר שם בחיים.
    שלוש שעות נמשך השלב הראשון של הקרב. הערבים ביקשו הפסקת אש כדי לפנות חלליהם. במהלך ההפוגה, שנמשכה כשעה, טופלו הנפגעים משני הצדדים. אז פינו את טוקר הפצוע ששכב למרגלות עמדת התצפית הדרומית.
    זמן קצר אחר כך נפטר.
    היריות התחדשו, הערבים ניסו להבעיר את האורווה ונהדפו. ועם החשיכה התפזרו.
    כוח תגבורת ורופא הגיעו מכפר גלעדי. מ-30 מגיני תל חי נהרגו 5 ונפצעו 6. טרומפלדור היה במצב אנוש והרופא קיווה לנתח אותו במטולה. בשלב ראשון פונו הנפגעים לכפר גלעדי. האנשים אספו כל מה שניתן לקחת מהחצר ואז העלו אותה באש.
    טרומפלדור נפטר במעלה השביל, מותו הגביר את ההלם.
    בשתיים בלילה נקברו ההרוגים, ומיד נערכו לאסיפה משותפת. לאחר מכן, פינו את הפצועים למטולה והתארגנו מתוך חשש כבד לקראת הבאות. ביום י"ג באדר, מחשש להתקפה גדולה, נטשו את כפר גלעדי ומטולה.
    אחדים פנו ללבנון, ואחרים בסיוע שכנים מתואלים, הגיעו דרך ההרים לאיילת השחר. שם פגשו את אליהו גולומב. היו עימו עשרים חיילים מהגדוד הארצישראלי, מצוידים וחמושים כהלכה. הם איחרו את המועד.

    השיבה
    באוקטובר 1920 שבו אנשי כפר גלעדי ותל-חי והקימו מחדש את יישוביהם.
    ימים אחדים לאחר מכן חזרו גם אנשי מטולה. כאשר נקבע קו הגבול בדצמבר אותה שנה הוא סומן מצפון למטולה. והויכוח נמשך… האם הגבול נקבע במקום שנקבע בזכות עמידת הגבורה או למרות נפילת נקודות.
    ב22 לספטמבר 1921 הצטרפו אליהם חברי 'גדוד העבודה'.
    בשנים 1921-1926 התרחב קיבוץ תל חי. על הגבעה שמצפון נבנו בתי מגורים וחדר אוכל. החצר הפכה לחצר חקלאית בעיקר, שורת החדרים הצפונית נהרסה. שטח החצר הוכפל צפונה. (מבנה הקומתיים נראה כשובך בלב החצר).
    הוקמו רפת מדרום לקיר הדרומי ונבנתה בריכת אגירה (בריכת זייג) על אמת המים שהוליכה מעין רוחינה לאדמות תל-חי.
    ב-1926 התאחדו הקיבוצים תל חי וכפר גלעדי והחצר נותרה לשימוש משקי בלבד.
    מ1935 שהו בתל חי חברות נוער של כפר גלעד ו'קיבוצים בדרך' כבסיס הכשרה זמני לקראת עלייתן לקרקע; חולתה, דפנה ודן, עמיר ומנרה.
    ב – 1948 נמסרה החצר לצה"ל שהחזיק בה עד ראשית שנות ה-50. באותן שנים יזם נחום הורביץ את שיחזור החצר ובנייתה מחדש בצורה בה הייתה בי"א אדר תר"פ. תיעוד השחזור של החצר הוא מועט, ולא ברור מה מידת השינויים שנעשו בה הן מסיבות אסתטיות והן לצורך התאמתה לפונקציות החדשות שיועד לה כאתר זיכרון.
     

    יום ראשון ה-6.3 בשעה 18:00 הגיעו כולם לרחבת הקניון בלוד.
    ראו הופעות ענק : ברייקדאננס ,היפ הופ,ראפ , המון ילדים מוכשרים שבאו ושרו.
    כל ההופעות היו בסימן למאבק בהעלאת מחירים למוצרי הייסוד !

    רוצים להישאר מעודכנים בכל מה שקורה? הירשמו לניוזלטר של התנועה!