ד' אב, תשע"א
4 אוגוסט, 2011
אחיי ואחיותי, עובדים ועובדות.
"כה אמר ד' על שלושה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו," זעק הנביא עמוס, "על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים… כי ידעתי רבים פשעיכם ועצומים חטאיכם… צוררי צדיק, לוקחי כופר ואביונים, בשער היטו… האספו וראו מהומות רבות בתוכה ועשוקים בקרבה."
אחי ואחיותי,
עם ישראל קיבל תורה בהר-סיני. לא ממילטון פרידמן ולא מעובדי הכוכבים והמזלות של השוק החופשי.
באנו לכאן היום מכל הארץ, מכל המאהלים, מכל המחאות ובפינו בשורה: סוף סוף, מחסום הפחד הפסיכולוגי של החברה הישראלית, מפני עבודת האלילים של הכלכלה החופשית, נשבר. נפל, נותץ ואיננו עוד.
משך שנים הם הסבירו לנו שרק מילטון פרידמן צודק. עכשיו אנחנו אומרים להם בקול ברור וצלול: כל עושי דברו בממשלות ישראל לדורותיהם, טעו והטעו והמיטו עלינו אסון.
לא נסכים, אחרי אלפיים שנות גולה, אחרי כל מלחמות ישראל בהן נפלו על אדמת המולדת אלפים, ועשרות אלפים נותרו נכים יתומים ואלמנות –
לא נסכים שלאחר כל הקורבנות הללו, בארץ ישראל שלנו ימותו אנשים מחוסר טיפול רפואי.
לא נסכים יותר שלאנשים לא יהיה בית.
לא נסכים יותר שניצולי שואה יחיו חיי עוני וניוול.
לא נסכים יותר שנכים יקבלו קצבת רעב.
לא נסכים יותר להשרף חיים בשל קיצוצים תקציביים.
לא נסכים שתהיה פגיעה בזכות ההתאגדות והעבודה המאורגנת.
לא נסכים שימכרו את אדמות ישראל לטייקונים מרחבי העולם.
לא נסכים שיחסלו את החקלאות.
לא נסכים יותר שחוקי העבודה לא יאכפו.
לא נסכים יותר שבני נוער ינוצלו ניצול ציני ומחפיר בעבודה
לעולם, לעולם, לעולם, לא נסכים שילדים יעבדו למחייתם, שילדים יקבצו נדבות בצמתים.
נכון, רשימת התביעות שלנו היא ארוכה, ארוכה מאד. אך בראשה עומדת התביעה, שעליה לא נתפשר לעולם, חברה ישראלית טובה, שוויונית וצודקת יותר. ליהודים, לערבים – להם נאחל היום כאן רמאדאן כרים! – ודרוזים, נשים, גברים, קשישים, חרדים, מסורתיים, חילוניים, לכולם, לכולם!
באנו לכאן היום, לבית – ההסתדרות הכללית, הבית שלנו – לומר ולקבוע: הנסיון לחסל את החלום הישראלי של חברה שוויונית, טובה וצודקת לא יצלח.
החלטת ראש ממשלת ישראל מאתמול להעלות להצבעה את חוק הווד"לים בכנסת היא סטירת לחי למחאה ולעם. היא נסיון נואל להעצים את הזעם, להביא לכאוס. אנחנו לא ניתן לו את זה!
באנו לכאן היום, אליכם, עובדי ועובדות ישראל, אשר על כתפיכם נבנתה ועומדת המדינה הזו, לומר לכם בקול צלול וברור: אנחנו זקוקים לכם במאבק על הבית, על החלום הישראלי, על העתיד, על התקווה.
אנחנו זוכרים את דבריו של אבי הנוער העובד, דוד כהן, אשר אמר: "זכור את האיש העובד, הנושא בעול, הבונה, היוצר, המצוי ביסוד החברה כולה." אנו זקוקים לברית הזו, שבין המחאה העממית לבין האדם העובד, כאוויר לנשימה.
והם- החל משטרסלר, עבור בבנימין נתניהו וכלה באלו השוכבים על מיטות שן, כדברי הנביא, הטובלים בעושר עד סיאוב – כל אלה, כל אלה מפחדים. מפחדים מהברית הזו. הם חוששים ממנה, משום שהם יודעים שהברית הזו היא ברית של העַם, עִם המחאה. היא ברית שיש לה סיכוי להחיות את הפלא הישראלי. הם מבינים שזו ברית – ברית של כל הישראלים – שיכולה לשנות את השיטה הרעה, הלא יהודית והלא אנושית, שממשלות ישראל הנהיגו כאן. לכן, לכן הם משתגעים בנסיון להחריב את הברית הזו. ולכן הם משתוללים, מגדפים, מקללים ומאיימים.
אנו קובעים ומבטיחים כאן – מבוקשם לא ינתן להם! אף אחד לא יצליח לתקוע טריז ביננו. כולנו מאוחדים סביב הדרישה העתיקה של עמנו: צדק צדק תרדוף! ואנחנו, אנחנו נשיג את הצדק הזה.
לפני שישים ושלוש שנים נולדה כאן, בתל אביב, מדינת ישראל כשעל שפתיה ההבטחה והשבועה: "מדינת ישראל תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל ותקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה, בלי הבדל דת, גזע ומין."
אנו נשבעים כאן היום, לא לוותר בשום צורה פנים ואופן על החלום הזה!
העם, העם דורש צדק חברתי.
פסח האוספטר, נאום בעצרת ההסתדרות הכללית, 4.8.2011