שמי אילן מגרעין בורא, בחוות הכשרה בנוער העובד והלומד, בשנת שירות לפני הצבא, באזור ירושלים.
לפני כשבועיים, ביום שלישי, ה 8.11 ערכנו טקס בקן שבו אני פועלת במושב הסמוך לירושלים בשם שואבה.
הטקס היה לזכרו של יצחק רבין, אשר נרצח בידי מתנקש יהודי ב 4.11.95 .
בטקס השתתפו חניכי הקן, מכיתה ו' עד י"ב, שהתאמנו על הקראת קטעי הטקס ועל שירי הטקס, ועברו פעולות בקבוצת גילם בנושא רצח רבין, אלימות, הסתה וסובלנות.
לקטע האחרון בטקס קוראים "הרמזור" :
"האור האדום שברמזור אבן גבירול, מתחת לעריית ת"א, דולק 65 שניות.
מי שעומד שם עם מכוניתו ומפנה מבט ימינה רואה את המצבה שהוקמה לזכר יצחק רבין במקום שבו נורה. 65 שניות ואז האור מתחלף לירוק, נותנים גז, וממשיכים הלאה, שוכחים הכול."
כאשר בנינו את הטקס, וסידרנו את הקטעים ואת השירים בהתאם, לקטע זה ייחסנו חשיבות רב, כיוון שמטרתנו בהקראתו הייתה להדגיש את העובדה כי ברוב ימיות השנה, אנו לא זוכרים את רציחתה של הדמוקרטיה, את רציחתו של ראש ממשלה, של מנהיג ושל אדם.
אך כשהסתיים הטקס, לאחר קטע זה ושירת התקווה, הרגשתי כי הקראתו הייתה לשווא.
כאשר הקהל התפזר, חניכים החלו לדבר, לצחוק, ולאכול חמצוצים וההורים התקדמו לעבר הדלת בדיבור על החוג של מחר, ומבטאים את אותה השכחה ש"הרמזור" מדבר עליה.
כשזוכה טקסט כה מציאותי ומבקר ליחס שכזה בסיומו, קשה לי להפנים שבכל יום אשר אין אנו מתעסקים בנושאים הסובבים את רציחתו של יצחק רבין, אדישות החברה והנוער בה הולכת וגוברת.
עם הטכנולוגיה של היום, המציאות היא הדבר האחרון שקורץ לבני נוער.
הם מעדיפים "לקבור" את ראשיהם ומחשבותיהם במשחקי המחשב ובתוכניות טלוויזיה חסרי תכלית רובם מעדיפים להתעלם מהמציאות העוטפת אותם בכל מקום: בין אם זה לעבור בשער ליד מאבטח כדי להיכנס לבית הספר, או לראות חדשות בטלוויזיה המציגות להם את אירועי היום ולהעביר מהר את הערוץ כי "מה זה מעניין אותי".

לדעתי, אדישות בני הנוער מהווה סכנה להמשך החברה כחברה דמוקרטית המתחשבת בציבור שבה.
השאלה היא למה. למה תופעה זו הולכת וגוברת במשך השנים? כי האמת לא מעניינת אף אחד? כי אנשים עסוקים מדי בעצמם וברווחים שלהם כדי לשמוע ולרצות קצת מעבר?
קשה לנו לתפוס שאנחנו יכולים להשפיע. קשה לנו לתפוס שאנחנו לא סתם אחד בתוך עולם שלם. קשה לנו לתפוס כי גם אחד בתוך עולם שלם יכול לשנות את אותו עולם בעצמו.
אבל תראו את אלברט אינשטיין, את מרטין לוטר קינג ג'וניור, את חנה סנש.
כל אחד מהם הוא אדם, וכל מהם הוסיף, שינה ועיצב את אותו העולם שאנו חיים בו כיום.
עלינו לזכור כי עולמינו ועולם ילדינו הוא בידינו, והבחירות שלנו הן מה שישנו ויעצבו אותו, ועלינו תמיד לזכור שהבחירה החופשית היא אך ורק שלנו, והשאלה העיקרית היא מה אנו נבחר לעשות עם יכולת בחירה זו:
לתת לאדישות ולסחיפה אל תוך עולם הטכנולוגיה לגבור על עולם המציאות, או לשנות את העולם, ללכת נגד הזרם החזק ובעוותו הזמן להיות בעדו, ולהפיץ לעולם כי מאורעות העבר יכולות לרות גם עכשיו, אם כך יבחרו להמשיך לנהוג.
אז במה אתה בוחר?

 כמדי שנה בשנים האחרונות, עולה לפני יום הזיכרון לרצח יצחק רבין השאלה האם ישנו טעם להמשיך לקיים את העצרת המרכזית בכיכר רבין. מספר המשתתפים בעצרת, הקטן משנה לשנה, מעלה את השאלה מדוע להמשיך להתעקש לקיים את העצרת המרכזית, לא כל שכן לקיים עצרת נוספת, מצומצמת יותר. כראייה לכך ניתן לראות כי השנה, בפעם הראשונה, העצרת המרכזית לא אורגנה על ידי מרכז רבין, אלא על ידי עמותה שהוקמה לשם כך.

ניתן לשייך את מספר הנוכחים המידלדל לעובדה כי המסרים המרכזיים של העצרת, ההתנגדות לאלימות ולפנאטיות ותמיכה בשלום ובדמוקרטיה, פינו את מקומם לנאומים הנתפסים כריקים מתוכן אשר מתייחסים אך ורק ליצחק רבין עצמו, ללא התייחסות ממשית לתופעות ההקצנה בדמוקרטיה הישראלית המאיימות על עצם קיומה.

מתוך הכרה בתופעה זו, החליטה תנועת דרור ישראל, בשיתוף עם התנועות הכחולות האחרות וגורמים נוספים המזדהים עם עמדה זו, הוחלט השנה לקיים עצרת נוספת, בנוסף על העצרת המרכזית (ולא במקומה כפי שפורסם בכלי התקשורת).
בעצרת ה"כחולה" השתתפו מספרים בודדים של אלפים, והתכנים המרכזיים בה נגעו לפעילות "תג מחיר", תופעות הגזענות בחברה הישראלית, לצד עידוד, טיפוח והכרה בפעולות מקדמות שלום בתנועות הנוער ומחוצה לה.

כתב: עמרי גילת, גרעין רפיקי, מחניים

בסוף השבוע האחרון התקיים קונגרס הנוער הקיבוצי ה-7 של הנוער העובד והלומד בקיבוץ רביד. הקונגרס הוא סמינר מסורתי של הקן הקיבוצי בנוע"ל, המפגיש בני נוער קיבוצניקים מרחבי הארץ, לסוף שבוע של למידה, חוויות משותפות, כיף וקבלת החלטות. השנה השתתפו בקונגרס 120 חניכים בגילאי י'-י"ב.
אז מה זה אומר "העבודה והקיבוץ?"– למדנו על מקום העבודה בקיבוץ בראשית שנותיו, ושאלנו את עצמנו האם "ערך העבודה" עוד רלבנטי לימינו אנו? החלטנו לא לדבר אלא גם לבדוק – ביום השני של הקונגרס קמו כל החניכים לבוקר של עבודה חקלאית משותפת בקיבוץ רביד! החניכים עבדו במטע הזיתים, בנו טרסות וספסלים אקולוגיים, שיפצו את פינת החי ואף עסקו בגיזום, עישוב ונוי.
בטקס הסיום של הקונגרס, סיפרה טל שגב מקיבוץ נען: "מצאנו את עצמנו בשעת בוקר מוקדמת, עובדים ביחד, בדברים שאנחנו לא רגילים לעשות. פתאום הדברים נראו הרבה יותר קרובים מהשיחה שעשינו אתמול. אחרי העבודה ראינו שנהנינו לראות את היצירה שעשינו ביחד – הוכחנו לעצמנו שעבודה חקלאית איננה בזויה אלא מהנה וחשובה גם בימינו".
בהמשך הקונגרס עסקו החניכים בשאלות הנוגעות לכלל החברה הישראלית – נפגשנו במשבצת "פסטיבל אקטיביזם" עם אורחים שהגיעו אלינו לספר על תופעות ניצול בחברה הישראלית – שוחחנו על מאבק עובדי הקבלן, עובדים זרים, על זכויות בני נוער בעבודה, ועל התהליך אותו עברה תנובה מקואופרטיב יצרני לחברה תחת חרם ציבורי. אף ביקר אותנו יואל מרשק רכז אגף המשימות בתנועה הקיבוצית לשיחה על תפקיד בני הנוער בקיבוץ, היום ובעתיד.
בטקס הסיום סיכמה לילך פאל מקיבוץ ניצנים את השיחות: "ניצול קיים תמיד – גם אם עוד לא נפגעת ממנו. אנחנו צריכים להבין שתופעת הניצול נוגעת לכל אחד מאיתנו, ושאם אנחנו לא רוצים להיפגע ממנה, אנחנו צריכים לפעול כלפיה – גם לפקוח את העיניים ולהיות מודעים לכל מה שקורה סביבנו, וגם למצוא דרכים להיאבק בתופעות האלו".
לסיכום, נפגשנו עם פעילים מרכזיים בחזית הצפונית של מחאת האוהלים – מהמאהלים בקריית שמונה, עפולה וחיפה – לשיחה בנושא "ממחאה למאבק". בפאנל שערכנו איתם עלו שאלות לגבי המחאה – האם היא באמת הצליחה, ומה צריך להיות מקומם של בני הנוער בהמשך הדרך. השיחה הייתה מעניינת ומחדשת.
בסיומו של הקונגרס קיבלו משתתפי הקונגרס החלטות בקבוצות, הנוגעות לתכנים בהם עסקנו – החל מאירגון עבודות עצמאיות לבני נוער, דרך בדיקת תופעות מנצלות בקיבוץ וטיפול בהם וכלה בהעלאת המודעות מחדש לנושאים החברתיים שעלו במחאת האוהלים בקיץ.
אנו שמחים לסכם את הקונגרס כחוויה מוצלחת – ניפגש בשנה הבאה!
 

ההכנה הייתה מקיפה ומעניינת. אני אתחיל מהסיורים- התחלנו את הסיור בגן סיאטל בשכונה ד' שלא ממש הכרתי רק ידעתי שהיא לא מקום להיט לחיות בו.

סיום הסיור בגשר ההשכלה מחדד את הפער בין שכונת רמות המבוססת לבין שכונה ד', מאין סטירת לחי- אני תמיד יודעת שהמקומות האלה קיימים ואני נתקלת בהם מדי פעם

אבל בסופו של דבר אני וחניכיי לא נתקלים בהם ביום-יום. בסיור בערד למדנו אספקט נוסף של חלוציות והגשמה, לאו דווקא החלוץ האוטנתי הקיבוצניק.

הייתה מעניינת השאלה מהי חלוציות ואם ניתן למדוד אותה בכלל. חשבתי שאת החניכים שלי אני ארצה לשאול בנוגע לחיים האישיים שלהם, אם יש מקום לחלוציות היום לדעתם.

אחרי הסיור בערד, כשראינו את המצגת בקן הזדעזעתי מהתמונות והנתונים על רצח עם היום, דבר שנראה כל כך פרימיטיבי קשה לתפיסה

 ולמרות זאת עדיין מתרחש.

מהמסלול של היום הראשון בנחל קינה נהניתי מאוד, הוא היה מאתגר ויפה. הביום טיול השני המסלול עצמו היה נחמד, מה שעשה אותו טוב היו ההפעלות בדרך- בעיקר

ההפעלה של השתיקה. והכי חשוב- האוכל בלילה השני, בישולי שדה עושים כל ארוחה לשווה פי עשר!

היה מוצלח, מעניין אותי להעביר את המסע בעיקר כי אף פעם לא יצא לי להעביר מפעל בסגנון הזה אז אני מקווה שיהיה משמעותי לחניכים.

יום מעולה!

 שלום לכולם . . .

שמי אסף זוהר מראשון לציון (מחוז דרום) ורציתי לספר לכם על :
טיול חנוכה י' 2011 ! 😀 הטיול הכי מגניב בארץ !

הטיול הוא לכל שכבת י' מכל הארץ !
בטיול אנחנו עולים את מצדה, והולכים מסלול ליד נחל שנקרא
עין נמר ( בשני המסלולים האלה חברים שלכם ידריכו אותכם ) , ועוד שני מסלולים שכתוב עליהם בפלייר .
לכל אלה שלא אוהבים ללכת, אז כאן אתם תתחילו לאהוב את זה ! גם אני אמרתי : מה ללכת עכשיו .. מה לעלות..
אבל תאמינו לי, כשאתם כל הקבוצה ביחד, עם החברים,
ואתם צוחקים ונהנים… אתם לא תשימו לב ופתאום תהיו בקצה למעלה : ) ורק שתדעו, יש מפגש מרגש של החוגים במדצ"ים !
המסלולים זה לא מסלולים של בית ספר.. זה מסלולים שבאמת כיף ללכת אותם , ומי שמכיר אותי , יגיד לכם שאני ממש לא אוהב ללכת !
אז אם אני אומר לכם שכיף ללכת את זה.. אז מומלץ מאוד להקשיב לי ! אז תאמינו לי : לא יהיה אחד שלא יהיה לו כיף בטיול הזה !
אז אני יקצר ויגיע לסוף..
מי שלא בא.. באמת מרובע !
תאמינו לי , זה טיול כיף שאין דברים כאלה ! ! ! ! !
קחו ת'עצה שלי :

אל תפסידו את טיול חנוכה י' 2011 !!!!!

נתראה בטיול D;

"עלו והגשימו"

"התנועה היא של החניכים" – זהו משפט חשוב מאד שמסביר על אופיה של תנועת הנוער שלנו…

לכן, אתר התנועה מזמין אתכם לכתוב כתבות על כל העולה על רוחכם: חוויות מפעילות תנועתית, מחשבות על כיוונים אליה בהם 

התנועה צריכה לפעול, תובנות משמעותיות וכל דבר שנראה לכם שמספיק חשוב כדי שחניכי התנועה יקראו וידברו עליהם

כל מה שעליכם לעשות הוא להכין כתבה ולשלוח אותה אל המייל press@noal.org.il

מומלץ לצרף תמונות ע"מ שהכתבה תהיה מעניינת יותר ותעביר את המסר שלה באופן איכותי יותר. 

מחכים לכם..

צוות האתר 🙂

 

 התבשרנו באחרונה שרשת קפה קפה החלה לעשות שימוש נסיוני בשעוני רטט מיוחדים. כאשר לקוחות הקפה מעוניינים לקרוא למלצר, הם יכולים ללחוץ על כפתור בעקבותיו יחוש המלצר ברטט בזרועו. איתות פיזי קטן בין הלקוח לבינו.
מיד החלו רבים למחות כנגד הניסוי ואף החלו מאיימים על הרשת בחרמות. לא יישבו בבתי הקפה של הרשת עד שתפסק היוזמה. הטוקבקים גועשים, רועשים. חלקם אוטנטים, חלקם מטעם.
אבל מה בעצם מפריע לנו בזה? כלומר האינטואיציה שלנו אומרת שמשהו כאן מוזר, שונה, חשוד. אבל מה?
אני חושבת שהבעיה מתחילה בוויתור על השפה. השפה והמילים הם שמבחינים בינינו ליתר החיות. היכולת לדבר. כבני אדם ש לנו ציפייה לתקשורת הדדית במילים. שימוש בתקשורת בלתי מילולית גורמת לנו לאסוציאציה מיידית של עדרי בקר, או קריאה לחיית המחמד שלנו.
מלצרים הם אנשי מקצוע שאמורים, גם הם, לתקשר במילים. במקצוע זה המילוליות עומדת בשחיקה מתמדת. מחוות רבות החלו להחליף עם השנים את המילים: איור באויר הוא בקשת חשבון. הרמת יד היא קריאה לעובד. הרמת כוס היא איתות למילויה, ועוד מחוות שונות ומשונות.
דבר אחד קודש, המרחב הפיזי של המלצר. לא נוגעים במלצר.
מקובל על כולנו שכל אדם אדון לגופו, ואין ללקוחות זכות לגעת בגוף נותני השירות. הטכנולוגיה החדשה פורצת את הטאבו הזה והופכת את המגע לאמצעי תקשורת. מגע פולשני, לא רצוני, לא נוח ולא נעים. מגע שתכליתו להקל על הלקוח. בית הקפה יכול היה להתקין מנורה שנדלקת כשרוצים שרות, יכול היה לקבוע לוח אלקטרוני, או כל פתרון טכנולוגי אחר.
אבל הבחירה בהטרדה הגופנית הזו מעידה על מעמדו של נותן השירות בימים אלו. על זכויות האדם, או הכבוד שאנחנו רוכשים לבני אדם ובמיוחד לנותני השרות. מעמד העובדים נשחק בשנים האחרונות עם התחזקות חברות הקבלן. יכולת המיקוח מול המעסיקים פחתה ונחלשה והעובדים הפשוטים משתכרים שכר נמוך מאוד תוך רמיסת זכויותיהם. למעסיק, ולעיתים גם ללקוחות מסוימים, נדמה שהם הבעלים של העובדים. הפגיעה הפיזית החדשה רק ממחישה את המקום אליו הדרדרנו.
מחוות גופניות ושפת גוף הם דברים שלמדנו לקבל, והם חוסכים לנו צעקות וטרטורים. אבל הרטט בזרוע הוא שלב נוסף בשחיקת השפה ובשחיקת מעמד העובדים הזוטרים. לא עוד מחווה, אלא קשר גופני פיזי, סיבתי, בין הלקוח למלצר. הלקוח לוחץ, המלצר חש חוסר נוחות הנובע מרטט בידו. זוהי כפה בתיווך אל-חוטי. מגע גופני בו המלצר לא בוחר.
אני חושבת שכדאי לחשוב מחדש על השימוש במכשיר זה, לטובת כבודנו וכבוד השפה שלנו.

קישור לכתבה בדה-מרקר
http://www.themarker.com/opinion/%D7%9B%D7%9C%D7%9C%D7%99/1.1576852

(שיר ברניב אוהבת מילים, בעלת חברת Say it לייעוץ רטורי ובעברה הרחוק מלצרית.)

קונגרס הנוער הקיבוצי השביעי עוסק בנושא העבודה וצדק חברתי!
ביומיים האחרונים היה לנו שיחות על ערך העבודה בקיבוץ ובמושב בעבר ובהיום והשינויים שהיו
בנוסף קמנו מוקדם בבוקר ביום שישי ועבדנו ברביד בעבודות שונות: מסיק זיתים , בניית טרסות , עבודה בפינת חי , גיזום ועישוב ועוד ועוד.
בנוסף היה לנו שיחות על תופעות הניצול הרבות הקיימות היום בחברה עם אנשים שבאו לדבר איתנו – יואל מרשק על מקום הקיבוצים בחברה העובדת , על זכויות בני נוער בעבודה, עובדי קבלן, עובדים זרים ועוד
וכמובן הדבר הכי טוב של היום- טורניר הדוג'בול המסורתי שהמנצחים בו היו משמר ורביבים ואחריו מסיבה אל תוך הלילה
מחר יהיה לנו פאנל עם מספר חברים שהובילו את המחאה החברתית בקיץ ואחריו נדבר על הכוח של בני הנוער בשינוי המציאות ונחליט מה הפעולה שאנחנו רוצים לעשות בנושא זה בישוב שלנו ובמועצה