שמי אילן מגרעין בורא, בחוות הכשרה בנוער העובד והלומד, בשנת שירות לפני הצבא, באזור ירושלים.
לפני כשבועיים, ביום שלישי, ה 8.11 ערכנו טקס בקן שבו אני פועלת במושב הסמוך לירושלים בשם שואבה.
הטקס היה לזכרו של יצחק רבין, אשר נרצח בידי מתנקש יהודי ב 4.11.95 .
בטקס השתתפו חניכי הקן, מכיתה ו' עד י"ב, שהתאמנו על הקראת קטעי הטקס ועל שירי הטקס, ועברו פעולות בקבוצת גילם בנושא רצח רבין, אלימות, הסתה וסובלנות.
לקטע האחרון בטקס קוראים "הרמזור" :
"האור האדום שברמזור אבן גבירול, מתחת לעריית ת"א, דולק 65 שניות.
מי שעומד שם עם מכוניתו ומפנה מבט ימינה רואה את המצבה שהוקמה לזכר יצחק רבין במקום שבו נורה. 65 שניות ואז האור מתחלף לירוק, נותנים גז, וממשיכים הלאה, שוכחים הכול."
כאשר בנינו את הטקס, וסידרנו את הקטעים ואת השירים בהתאם, לקטע זה ייחסנו חשיבות רב, כיוון שמטרתנו בהקראתו הייתה להדגיש את העובדה כי ברוב ימיות השנה, אנו לא זוכרים את רציחתה של הדמוקרטיה, את רציחתו של ראש ממשלה, של מנהיג ושל אדם.
אך כשהסתיים הטקס, לאחר קטע זה ושירת התקווה, הרגשתי כי הקראתו הייתה לשווא.
כאשר הקהל התפזר, חניכים החלו לדבר, לצחוק, ולאכול חמצוצים וההורים התקדמו לעבר הדלת בדיבור על החוג של מחר, ומבטאים את אותה השכחה ש"הרמזור" מדבר עליה.
כשזוכה טקסט כה מציאותי ומבקר ליחס שכזה בסיומו, קשה לי להפנים שבכל יום אשר אין אנו מתעסקים בנושאים הסובבים את רציחתו של יצחק רבין, אדישות החברה והנוער בה הולכת וגוברת.
עם הטכנולוגיה של היום, המציאות היא הדבר האחרון שקורץ לבני נוער.
הם מעדיפים "לקבור" את ראשיהם ומחשבותיהם במשחקי המחשב ובתוכניות טלוויזיה חסרי תכלית רובם מעדיפים להתעלם מהמציאות העוטפת אותם בכל מקום: בין אם זה לעבור בשער ליד מאבטח כדי להיכנס לבית הספר, או לראות חדשות בטלוויזיה המציגות להם את אירועי היום ולהעביר מהר את הערוץ כי "מה זה מעניין אותי".
לדעתי, אדישות בני הנוער מהווה סכנה להמשך החברה כחברה דמוקרטית המתחשבת בציבור שבה.
השאלה היא למה. למה תופעה זו הולכת וגוברת במשך השנים? כי האמת לא מעניינת אף אחד? כי אנשים עסוקים מדי בעצמם וברווחים שלהם כדי לשמוע ולרצות קצת מעבר?
קשה לנו לתפוס שאנחנו יכולים להשפיע. קשה לנו לתפוס שאנחנו לא סתם אחד בתוך עולם שלם. קשה לנו לתפוס כי גם אחד בתוך עולם שלם יכול לשנות את אותו עולם בעצמו.
אבל תראו את אלברט אינשטיין, את מרטין לוטר קינג ג'וניור, את חנה סנש.
כל אחד מהם הוא אדם, וכל מהם הוסיף, שינה ועיצב את אותו העולם שאנו חיים בו כיום.
עלינו לזכור כי עולמינו ועולם ילדינו הוא בידינו, והבחירות שלנו הן מה שישנו ויעצבו אותו, ועלינו תמיד לזכור שהבחירה החופשית היא אך ורק שלנו, והשאלה העיקרית היא מה אנו נבחר לעשות עם יכולת בחירה זו:
לתת לאדישות ולסחיפה אל תוך עולם הטכנולוגיה לגבור על עולם המציאות, או לשנות את העולם, ללכת נגד הזרם החזק ובעוותו הזמן להיות בעדו, ולהפיץ לעולם כי מאורעות העבר יכולות לרות גם עכשיו, אם כך יבחרו להמשיך לנהוג.
אז במה אתה בוחר?