ביום ראשון, כ"ה באייר, יום ירושלים יתקיים יום הזיכרון ל4000 יהודי אתיופיה אשר נפלו על אדמת סודאן בדרכם לארץ ישראל.
בשנת 1977 יצא לראשונה פרדה אקלום, מחנך צעיר ופעיל ציוני נלהב, מאתיופיה לסודאן.
פעילותו הציונית הופסקה בחטף בעקבות הפיכתו של מנגיסטו לשליטה הקומוניסטי של אתיופיה. פרדה נרדף ע"י המשטרה האתיופית בעקבות בתי הספר הציונים שפתח וניהל, ובזכות תמיכתו בעלייתם של כ200 מיהודי אתיופיה דרך אדיס אבבה.
אחרי חודשים רבים של מסע רגלי, רעב וסכנת מוות מעל לראשו, פרדה הגיע לסודן חסר כל, במעט הכסף שנשאר לו הוא שלח מברקים עם בקשה לעזרה, אחד מהם הגיע לסוכני המוסד בישראל, ובזכותו הגיעו סוכני המוסד לסודן לסייע לפרדה אקלום לסלול דרך לעלייתם של עשרות אלפי מיהודי אתיופיה.
"..יהודי אתיופיה קמו ועזבו את בתיהם מרצונם, למרות דרישת השלטונות: עניים ועשירים, פשוטי העם ונכבדים, אנשי הקהילה וראשיה, כולם קמו ללכת כשהם מודרכים על ידי חלום אחד: ירושלים.
איש לא הכיר את מאות הקילומטרים של הליכה ברגל, חוזר- ברגל, בדרך לא דרך, לאורכה ולרוחבה של אתיופיה, ביערות ובמדבר, לעברו של הגבול הסודאני. אזרחי ישראל לא ידעו על הרעב, הצמא, מורי הדרך הבוגדניים, כנופיות השודדים, קריעת המשפחות, והמוות שהכה שוב ושוב בדרכים. איש לא שמע על השלט הקטן שהוצב מעל לאחד מאלפי הקברים שנותרו מאחור בדרך: " גופי כאן, אך ליבי בירוסלם".
יובל ארנון אוחנה- הגדת יציאת אתיופיה
לאחר מסע מפרך מאתיופיה לגבול סודאן, הגיעו יהודי אתיופיה למחנות פליטים בהם היו צריכים להסתיר את זהותם היהודית, לחיות ממזון מועט, להסתתר משודדים וחוטפים, להתמודד עם מחלות, ודאגה בלתי פוסקת למשפחות שנשארו מאחור. על אדמת סודאן ובמסע הרגלי אליה נספו כ4000 יהודי אתיופיה בניסיונם האמיץ לעלות לארץ ישראל.
השנה החלטנו לציין בתנועה , את יום הזיכרון בצורה מיוחדת ע"י כינוס של חניכים מהשכבה הבוגרת בקינים בסניפים ובמועדונים להיפגש יחד וללמוד על הסע לארץ ישראל דברים חדשים שלא ידענו, להכיר את המנהיגים שהובילו את המסע, לחשוב יחד איך אנחנו רוצים שיראה יום הזיכרון בתנועה ובחברה הישראלית, ולכבד את 4000 הנופלים בדרכם לא"י בטקס מרגש.
כותבות מזל מקונן וזהבה איאסו ממרכז ט' ועופרה איילין ממועדון יונה:
אנו חניכי הנוער העובד והלומד , דור העתיד , רוצים באמצעות היום הזה לעשות שינוי בחברה הישראלית בנוגע לתפיסת חשיבות יום הזיכרון לבני העדה האתיופית אשר נספו בדרכם לישראל . אנו קוראים לכם הנוער של היום – לקום לספר לשתף וללמוד על היום הזה .
כי רק אנו נוכל להעביר את סיפורי הגבורה של הורינו ושל אלו שלא זכו להגיע לארץ ישראל , שעוד מילדותם חלמו עליה . אנו דורשים שיום זה יוכר כיום רשמי לכל החברה הישראלית ושכולם יכירו ויכבדו את האובדן שלנו ואת גודל האסון .
דבר זה לא יתממש עד שאנו בני העדה האתיופית לא נתגאה בסיפור העלייה ונביא אותו לתודעה של חברנו בפרט ושל החברה בכלל .
ביום זה למדנו על דרכם של הורינו והעמקנו בשורשינו , למדנו כי במסע לארץ ישראל היו הרבה גיבורים , והרבה אנשים פשוטים ואמיצים שבחרו בחירות קשות בכדי להגיע לישראל , אף אחד לא הציל אותם , הם הביאו לכך במו ידיהם .
המסע של הורינו לא נגמר ברגע שעלו לארץ ,
ועלינו בתור בני הנוער של החברה הישראלית מוטל להמשיך את המסע הזה , לעיצוב דמותה של החברה הישראלית , כחברה שמכבדת את העולים שלה , ואת האנשים השונים בתוכה , וכחברה שוויונית וצודקת יותר .