זוכרים את הרצח, נאבקים על הדמוקרטיה

מדוע אנו מקיימים עצרת ?
העצרת שהתקיימה עד היום נשענת על הנחת יסוד (אולי לא מודעת) והיא שהקהל שמגיע יודע בדיוק מה קרה ברצח והקהל הוא שמאלי בהשקפתו. העצרת היא סוג של עצרת של מחנה השמאל, אבל אין לה מרכז, אין לה מסר מרכזי, חוץ מההתאספות בכיכר, שהיא חשובה כשלעצמה. העצרת אינה מבקרת את התופעות של הגזענות, האלימות והתרת הדם הקיימת היום במדינת ישראל. גם אם דוברים מסוימים אכן מציינים בנאומיהם נושאים אלו, הרי שהענין נעשה מרצונם ולא כחלק מהמסר הכללי של העצרת.
תנועת הנוער העובד והלומד, ומאוחר יותר הצטרפה אליה תנועת דרור ישראל היא היום הארגון החברתי המרכזי של עיצוב זכרון רצח רבין במדינת ישראל.
התנועה מפעילה עשרות סמינרים וימי עיון בנושא רצח רבין, סמינר המדריכים הצעירים הוא בסימן מורשתו של רבין והפעלתם של 20 אוהלי "זכור" מדי שנה בהם מוצגת תערוכה המספרת את סיפור רצח רבין ואת הסכנות הטמונות בהסתה, בגזענות ובהתרת הדם. התנועה מחנכת עשרות אלפי אנשים צעירים ומבוגרים על זכרון רצח רבין. על המאבק באלימות ובגזענות.
אבל, וזה חשוב לזכור, התחושה של האנשים בתנועה היא שהם בודדים במערכה, אחרונים על החומה. חברי התנועה, צעירים ובוגרים כאחד מתמודדים עם גילוי גזענות, הסתה ובעיקר אדישות. וחמור מכל אלה היא שהציבור מאשים אותם (אותנו) שאנחנו הקיצוניים, שאנחנו מפלגים את העם, בגלל המסרים החדים שאנחנו בוחרים להציב ולהתמודד איתם.
במקום שהעצרת, כמסמנת את מחנה השמאל הציוני, תגבה אותם, תאבק על הדמוקרטיה ותיתן רוח גבית לתנועה, היא עושה מופע עם מטב אומני ישראל, שרק מעצים את תחושת הבדידות ובעקבותיה את תחושת הייאוש שסופה באדישות.
תפקידה של העצרת היא לחזק את העומדים במערכה הרוחנית, החברתית, החינוכית והתרבותית במאבקם, מאבקינו על נפשה, דמותה וצלמה של החברה.
אנחנו לא מבקשים זמן במה, או שיראו חולצות כחולות על הבמה. אנחנו מבקשים גיבוי למאבקנו הצודק, הנחוש וגם המתיש והשוחק מול כוחות עצומים שרק מתגברים עם התפוררות החברה והדמוקרטיה.
העצרת היתה אמורה להיות החזית של המאבק. לו רבין היה חי הוא היה עושה עצרת הרבה יותר חריפה, אפילו ממה שאנחנו מציעים. העצרת היתה אמורה להוביל את המאבק. העצרת צריכה להתמודד עם שכחת הרצח, תורת המלך, הגיבוי הרבני שהיה ועדיין לנוער הגבעות ודומיו, הדרת נשים, גזענות ואלימות. היא צריכה להיות ממוקדת במסרים אלו, ולא מדברת על אחדות ודמוקרטיה באופן כללי, רחב ומופשט.
ויותר מכך, העצרת נתפסת כעצרת של מובסים, של מחנה של בכיינים, העצרת במידות מסוימות עושה נזק למחנה השמאל ובאופן עקיף תורמת לפירורו. מדוע?! כיוון שהיא שוחקת את זכרון הרצח, היא מטשטשת את הפשע שהתרחש וממשיך להתרחש. היא הופכת את מי שעומד במערכה חשוף ובודד ומציגה אותו כמשוגע, כקיצוני, כמדיר את הציבור הדתי מהשיח ומהחברה. היא גרמה לנו לבוא כגנבים בלילה, חשופי חזה ולהציג את השלטים נגד תורת המלך.
הבעיה שלנו היא לא חמי סל (מפיק העצרת) ולא מרכז רבין (מפיקי העצרת בשנים הקודמות) הבעיה, והנקודה המרכזית היא הרצון, היכולת והאומץ להישיר מבט אל התופעות הנוראיות שמתרחשות בחברה ולהתמודד איתן. להגיד את האמת על מה שמתרחש, להתגבר על הפחד המשתק ולומר בקול ברור וצלול שאנחנו נאבק על הדמוקרטיה בישראל. שאנחנו נהיה נאמנים לצוואה של יצחק "לא ניתן לאיש להרים יד על הדמוקרטיה".
אלפי האנשים שכבר טרחו והגיעו לעצרת, יקבלו אומץ לב, תבונה וכח למאבק האמיתי על שיויון ערך האדם חיי האדם, על השיויון לאישה, על השיויון לערבי. וכל אלו שמתנגדים לדמוקרטיה (הרבנים המסיתים ושותפיהם) הם המודרים! הם בושה ליהדות! הם לא צריכים להיות חלק מקהל ישראל! הם פושעים והם צריכים להיות מוקעים כי אחרת הם מרעילים את החברה שלנו.
תנועת הנוער העובד והלומד צריכה להישיר מבט אל התופעות המכוערות של חברתנו ולהתמודד איתן, וזוהי שעת ההתמודדות. לכן, אנחנו נגיע בהמונינו לעצרת המרכזית שתתקיים ב- 27.10 בשעה 19:30 בכיכר רבין.
דודו מלול
רכז מחלקת הדרכה
תנועת הנוער העובד והלומד
לכתבה באתר התנועה: https://noal.org.il/9/articles/191519
לאיוונט של האירוע: http://www.facebook.com/events/438486659528039