"לעשות את המעשה הנכון, בזמן שהכל מתפרק סביבך והשפיות נעלמת, זה קל ולא קל בו זמנית, כי זה לא דורש יותר מידי פיזית. אבל להבין שלתת למישהו פיסת לחם או לוותר על קערת מרק עלול לעלות בחייך, הופך כל מעשה קטן לאצילות נפש."
המסע הזה, שמתחיל עוד שלושה חודשים לפני שמגיעים באמצע הלילה לשדה התעופה עמוסי מזוודות, הוא הזדמנות ומקום לגדול. בפעולות שעברנו דיברנו על כל כך הרבה
נושאים, ותמיד היה מקום לכולם להגיד את מה שהם חושבים ולשמוע מחשבות אחרות. זה קורה גם במסע עצמו – בסוף כל יום ישבנו עם המדריך והעלנו חוויות מהיום. היינו קבוצה גדולה – 24 חברים שרובם חניכים בתנועה וחלקם חברים שהצטרפו.
היופי היה שלא משנה באיזה דעה החברים שלי החזיקו. אם חשבנו אחרת, דיברנו על זה והתווכחנו ואני שמעתי צדדים חדשים של כל מיני נושאים שמבחינתי היו מוחלטים. ומהצד השני: לשמוע פתאום חבר לא הכי קרוב אליי, שמספר על דבר אחד שהוא שם לב אליו, וכשהוא מדבר הוא מתאר בדיוק את מה שגם אני הרגשתי. המסע הוא קשה, ולוקח זמן להתאושש מכל הרגשות (וגם להשלים שעות שינה :)) אבל אין לו תחליף. לא בבחירה לצאת עם בית הספר – לרוב המסע הופך למין טיול שנתי – ולא בבחירה שלא לצאת בכלל. צריך לבוא, ולהתמודד, לשאול את השאלות הקשות ותוך כדי ללמוד גם דברים על עצמך – הדינמיקה עם הקבוצה הייתה הכי מסובכת בשבילי למשל…
ודבר אחרון ליוצאים למסע: קחו אתכם מחברת. את המשפט הראשון שלמעלה לקחתי מהמחברת שלי. את הדברים שאתם לא מבינים, התחושות, דברים שזיעזעו אתכם או עשו לכם טוב תכתבו. המסע אינו נגמר ברגע שחוזרים לארץ, והוא מלווה אותי ואת החברים שלי עדיין… החוויות הטובות והרעות. בטקסים תמיד אומרים ש"לזכור, ודבר לא לשכוח". זאת ההזדמנות שלכם לזכור באמת ולא ליום אחד בשנה. תתפלאו לגלות שהזיכרון הזה אינו מעיק או מפחיד בכלל, משום שהם היו אנשים בדיוק כמונו, וזוהי זכות להיות שם ולא חובה