מחנה מיידנק לא הוחבא ביער מרוחק אלא מוקם כארבעה קילומטרים ממרכז לובלין בפולין. כך חשף המחנה את אחת הזוועות הקשות של השואה – האדישות.
יש שבחרו להציל, לחרף נפשם כדי להחביא יחידים או רבים, מבלי לקבל תמורה על כך, ויש את אלו שבחרו לשתף פעולה, לרצוח בשביל טובות הנאה או סתם משנאה.
אבל משני הצדדים הם היו מעטים. מיידנק היא סמל לרוב שלה, אנחנו קוראים לו הרוב הדומם – אלה שבחרו לא לבחור.
הם עמדו בפני חומה שמאחוריה זוועות הרוע האנושי הקשות ביותר ובחרו להתעלם.
כחניכים בנוער העובד והלומד המסר החשוב ביותר שאנחנו לוקחים ממיידנק הוא אותו אחד שלמדנו בקן – להטיל ספק.
בתור יחידים קשה לראות מעבר למחר, מעבר לצרכים המידיים שלנו. אבל כחלק מקבוצה אנחנו יכולים ליצור מציאות אחרת שבה קצת פחות מופרך הרעיון של להתנגד, למרוד, גם בדברים שהכי מפחידים אותנו.
וזה מה שאנחנו עושים בבוגרות שלנו בקנים.
אנחנו קוראים לכם ומבקשים מכם לזכור את זוועת האדישות של מיידנק.
יש לנו את הזכות לעמוד על אדמת מיידנק עם חולצת תנועה ומילים בעברית.
הזכות לשיר את התקווה כמו שלא שרנו אף פעם.
הזכות ללמוד מניסיון העבר ולהגדיר בעזרתו מושגים כמו אנושיות וההבדל בין טוב ורע.
הזכות להגיד לא! להתנגד ולמרוד!
והחובה לזכור, לזכור ולא לשכוח.
