שליחת כתבה






    אייקון המקום שלי לשנות
    המקום שלי לשנות

    החברה היהודית בישראל קמה מתוך מאות קהילות ומיליוני אנשים מרחבי העולם, שלהן חלום משותף – הרצון לבנות את חייהם בארץ ישראל ובמדינה היהודית. לכל קהילה סיפור משלה, וכל הסיפורים יחד יוצרים את החברה הישראלית, ואת הסיפור הרב-גוני, המורכב והמיוחד של העם כולו.
    ביום חמישי, כ"ח באייר, יום ירושלים, יצויין יום הזיכרון לארבעת אלפים יהודי אתיופיה אשר נפלו על אדמת סודאן בדרכם לארץ ישראל.
    ביום זה נבחר לציין ולספר כתנועה את סיפור עלייתם של יהודי אתיופיה. במשך 2,500 שנה שמרו יהודי אתיופיה על יהדותם, במחשבה שהם אחרוני היהודים בעולם כולו. הם שילמו מחירים כבדים על-מנת לשמור על יהדותם- רדיפות, גזירות, אבדן אדמה – אך מעולם לא הפסיקו לחלום להגיע לציון, ולירוסלם הקדושה – ירושלים.
    בתחילת המאה ה-20 התגלה לקהילה היהודית באתיופיה שלא רק שאינם היהודים האחרונים בעולם, אלא שבציון, ישראל, מתחילה לקום מדינה יהודית. מרגע זה ואילך החלו נסיונות שונים ובלתי פוסקים לעלות לארץ. הקהילה הכינה עצמה לעלייה ע"י הקמת בתי ספר יהודים ברחבי אתיופיה, קיום מגעים עם השלטונות לגבי מכסות עלייה לישראל ועוד. 

    יום עיון בנושא העלייה של יהודי אתיופיה

    יום עיון בנושא העלייה של יהודי אתיופיה

    בשנת 1977 עולה לשלטון באתיופיה רודן קומוניסטי בשם מנגיסטו. הוא גוזר גזרות קשות על היהודים ואוסר על יציאתם מהמדינה. אז יוצא לראשונה פרדה אקלום, מחנך צעיר ופעיל ציוני נלהב, מאתיופיה לסודן השכנה. הוא נרדף ע"י המשטרה האתיופית בעקבות בתי הספר הציונים שפתח וניהל, ובזכות תמיכתו בעלייתם של כ-200 מיהודי אתיופיה דרך אדיס אבבה, בירת המדינה.
    אחרי חודשים רבים של מסע רגלי, רעב וסכנת מוות מעל לראשו, פרדה הגיע לסודן חסר כל, במעט הכסף שנשאר לו הוא שלח מברקים עם בקשה לעזר. אחד המברקים הגיע לסוכני המוסד בישראל, ובזכותו הגיעו סוכני המוסד לסודן לסייע לפרדה אקלום לסלול דרך לעלייתם של עשרות אלפי מיהודי אתיופיה.
    בעקבותיו של פרדה ובעקבות חלומן בן אלפיים השנה להגיע לציון, קמות מאות משפחות ומתחילות את המסע לעבר סודאן.

    "…יהודי אתיופיה קמו ועזבו את בתיהם מרצונם, למרות דרישת השלטונות: עניים ועשירים, פשוטי העם ונכבדים, אנשי הקהילה וראשיה, כולם קמו ללכת כשהם מודרכים על ידי חלום אחד: ירושלים.
    איש לא הכיר את מאות הקילומטרים של הליכה ברגל, חוזר- ברגל, בדרך לא דרך, לאורכה ולרוחבה של אתיופיה, ביערות ובמדבר, לעברו של הגבול הסודני. אזרחי ישראל לא ידעו על הרעב, הצמא, מורי הדרך הבוגדניים, כנופיות השודדים, קריעת המשפחות, והמוות שהכה שוב ושוב בדרכים. איש לא שמע על השלט הקטן שהוצב מעל לאחד מאלפי הקברים שנותרו מאחור בדרך: " גופי כאן, אך ליבי בירוסלם".

    יובל ארנון אוחנה- הגדת יציאת אתיופיה

    ״המסע של הורינו לא נגמר ברגע שעלו לארץ, ועלינו בתור בני הנוער של החברה הישראלית מוטל להמשיך את המסע הזה״

    לאחר מסע מפרך מאתיופיה לגבול סודן, הגיעו יהודי אתיופיה למחנות פליטים בהם היו צריכים להסתיר את זהותם היהודית, לחיות ממזון מועט, להסתתר משודדים וחוטפים, להתמודד עם מחלות ועם דאגה בלתי פוסקת למשפחות שנשארו מאחור. על אדמת סודן ובמסע הרגלי אליה נספו כ-4000 יהודים בניסיונם האמיץ לעלות לארץ ישראל.
    השנה החלטנו לכבד את סיפורם של אנשים אלו בקיום יום עיון מיוחד בהשתתפות חניכים ממוקדי פעילות בכל הארץ. ביום העיון נעמיק בסיפור העלייה של יהודי אתיופיה, ונקיים טקס זיכרון בהובלת הקומונרים בני העדה וחניכי התנועה. בנוסף, יפגשו החניכים עם אסיר ציון עולה אתיופיה, שעסק בפעילות ציונית ונכלא בעקבות זאת, וישמעו ממנו את סיפורו.
    לקראת יום העיון צולמו ראיונות עם אסירי ציון נוספים מהעדה האתיופית. הראיונות צולמנו במסגרת פרוייקט 'אברה', משמעות המילה 'אברה' באמהרית היא אור – מטרת הפרוייקט היא לשפוך אור על סיפורי הגבורה של אותם אנשים אמיצים. את הראיונות ערכו קומונרים בני העדה האתיופית.
    בנוסף, בחודשים האחרונים התכנסה מועצת חניכים בני העדה מרחבי הארץ, שמטרתם הייתה להנהיג את התהליך החינוכי המקדים ליום העיון במוקדי הפעילות, ולהדריך את חבריהם לקראת האירוע.

    כותבות מזל מקונן וזהבה איאסו ממרכז ט' ועופרה איילין ממועדון יונה:
    "אנו חניכי הנוער העובד והלומד, דור העתיד, רוצים באמצעות היום הזה לעשות שינוי בחברה הישראלית בנוגע לתפיסת חשיבות יום הזיכרון לבני העדה האתיופית אשר נספו בדרכם לישראל. אנו קוראים לכם הנוער של היום – לקום לספר לשתף וללמוד על היום הזה .
    כי רק אנו נוכל להעביר את סיפורי הגבורה של הורינו ושל אלו שלא זכו להגיע לארץ ישראל, שעוד מילדותם חלמו עליה. אנו דורשים שיום זה יוכר כיום רשמי לכל החברה הישראלית ושכולם יכירו ויכבדו את האובדן שלנו ואת גודל האסון.
    דבר זה לא יתממש עד שאנו בני העדה האתיופית לא נתגאה בסיפור העלייה ונביא אותו לתודעה של חברנו בפרט ושל החברה בכלל.
    ביום זה למדנו על דרכם של הורינו והעמקנו בשורשינו , למדנו כי במסע לארץ ישראל היו הרבה גיבורים, והרבה אנשים פשוטים ואמיצים שבחרו בחירות קשות בכדי להגיע לישראל, אף אחד לא הציל אותם, הם הביאו לכך במו ידיהם.
    המסע של הורינו לא נגמר ברגע שעלו לארץ, ועלינו בתור בני הנוער של החברה הישראלית מוטל להמשיך את המסע הזה, לעיצוב דמותה של החברה הישראלית, כחברה שמכבדת את העולים שלה, ואת האנשים השונים בתוכה, וכחברה שוויונית וצודקת יותר".

    השידור החי מהפסטיבל יחל בצהרי יום רביעי, ה1/5/2013

     

    יש סיבה לחגוג השנה, בשנה האחרונה התאגדו עשרות בני נוער במקומות עבודה שונים בארץ: עובדי הבורגראנץ', סופר-דוש, אולמי פפה, ועוד
    ציטוט מדבריהם של סרגי וסשה מנהיגי המאבק בסופר דוש:

    "תמיד אומרים שרק מבוגרים יכולים להצליח, אמרו לנו שאין לנו סיכוי"
    "למה אתם חושבים שמישהו ישים עליכם"
    והנה אנחנו עומדים פה אחרי 10 חודשים ושמחים להגיד שהצלחנו:
    הצלחנו כי החלטנו להילחם ולא לוותר, וגם שקשה והחברים מתחילים לפרוש להמשיך ולהתעקש, וללכת לבתים ולהחתים את כולם.
    הצלחנו כי פגשנו הרבה אנשים חשובים והציבור היה איתנו
    הצלחנו כי החלטנו לא לשים פס על הזכויות שלנו, כי אנחנו לא פראיירים
    הצלחנו כי התאגדנו ולא יכלו לשבור אותנו
    מכאן אנחנו נגיע לכל עובד צעיר בישראל ונפתח לו את העניים ונדאג שיקבל מה שמגיע לו.מכאן לא ישברו אותנו ולא ינצלו אותנו"

    ועדין יש על מה להמשיך ולהיאבק, עשרות בני נוער עובדים מנוצלים יום יום במקומות העבודה, ולא מקבלים את התנאי הבסיסים שלהם. הנוער העובד והלומד הוא הארגון היציג של בני הנוער העובדים בארץ וככזה עלינו לפעול עד שיעלם הניצול בארצנו.

    כנסו גם לאיוונט הפייסבוק של האחד במאי

    חגיגות ה1 במאי השנה יערכו בתל אביב ומה בתוכנית:

    פסטיבל הנוער 1 במאי 2013:

    1. הפעלת תחנות יצירה ומייק אובר!! חלק גדול ממתחם הנוער הוא מתחם היצירה והמייק אובר בו יש תחנות בנושאים השונים שעוסקות ביצירה ובחוויה של רוח החג. כמו בכל שנה, כל תחנה צריכה מספר מפעילים שיפעילו וייצרו את הדוכנים. הפעלת תחנה כוללת גם השתתפות בפעולה מקדימה והשתתפות בחלוץ החג. מוזמנים להירשם להפעיל תחנות וליצור משלכם
    2. מתחם מסיבת רחוב – חניכים מוזמנים להעלות קטעי ריקוד שונים במתחם + להפעיל את משתתפי הפסטיבל בסוגי הרקדות שונות .
    3. במות מוזיקה – העלאת שירים ברוח החג בבמות המוזיקה, קיימות 2 במות:
      א. במת להקות
      ב. במת יוצרים אישיים – השתתפות בבמות המוזיקה תכלול מפגש מקדים עם רכזי המתחם על תוכן החג ועל אומנות ביקורתית.
    4. מתחם תערוכות – במתחם יוצגו יצירות שונות בתחום האומנות הפלסטית ברוח החג, בתחומים שונים ומגוונים (ציור / צילום / פיסול וכו').
    5. הקופים האדומים – חניכים מוזמנים להצטרף לצוות הקופים האדומים שיובילו את התהלוכה ויצבעו את החג כולו באדום, לצעוק, לשיר…
    6.  מתחם הכשרות מקצועיות– חניכי ביה"ס המקצועיים, שלומדים מקצוע ועובדים בו במהלך לימודים יציגו את פרי עמלם, את ההכשרות השונות:מקצועות הבישול, טכנאי אופנועים, מכוניות ומטוסים, cnc' ספרות ועוד.

     

    טיול פסח לשכבה י' המשיך את המסורת של טיולי ניווט בחג הפסח. הטיול בן שלושת הימים כולל העמקה בהכשרה לניווט (מעבר להכשרה שקיבלו החניכים בסמינר המד"צים), ומהווה אתגר ייחודי ומעשיר.
    ביום הראשון טיילו ניווטו החניכים בליווי מדריכיהם באזור רמת כוכב, ב"ניווט מבוקר" שמטרתו להכינם ליום הניווט שלמחרת.
    בשעות הערב התקיים בחניון (בשדמות דבורה) יריד הכשרות בו העמיקו החניכים ברזי הניווט והדרכת הטיול.
    החניכים חולקו לחוליות של כ 8 מטיילים, ויצאו לפנות בוקר ליום ארוך בו ניווטו בעצמם והדריכו את עצמם במסלול ללא נוכחות מדריך הקבוצה.

    הניווט החל בשדמות דבורה ונמשך מאזור רמת כוכב לרמת יבניאל ועד לכינרת.
    את הלילה השני בילינו באולם סגור בשל מזג אויר סוער יחסית, וביום האחרון לטיול טיילו שוב החניכים עם מדריכיהם באזור עמק המעיינות וסיכמו יחדיו את הטיול החווייתי.
    הניווט העצמי והדרכת עצמם מהווה עבור החניכים בשכבה י' אתגר עצום אשר העמידה בו מעניקה תחושה (מוצדקת לגמרי) של מסוגלות ויכולת גבוהה. לכל החניכים שהשתתפו מגיעה ברכה חמה על עמידה באתגר.
    הטיול כלל גם צוות גדול של רכזים ונווטים בוגרים אשר עבדו ימים כלילות על מנת להכשיר את שטח הניווט, להכין את המפות ושאר הציוד, ולהבטיח שהמבצע הנרחב הזה יתקיים תוך הקפדה מלאה על בטיחותם ושלומם של החניכים.
    נציין גם כי לניווט הצטרפו כמה עשרות חניכים ערבים מהתנועה וחלק מהקבוצות המטיילות זכו לפעילות מפגש והכירות עמם, שהיתה משמעותית ומהנה.
    טיול פסח י' השנה היווה את אחד הניווטים העצמיים הגדולים ביותר של בני נוער בגוף כלשהו בארץ מבחינת היקף המשתתפים ואחר ממבצעי הניווט הגדולים שערכה התנועה בשנים האחרונות.

    "יצאנו למרוד בכל ההיסטוריה; כאשר מחקנו מעברהּ את כל לקחיה ותשובותיה. כי מה לימדה אותנו ההיסטוריה היהודית בכל אלפיים שנות הגלות? – לדעת להסתדר בכל שעה רעה; לקיים את החיים בכל תנאי: להפעיל שתדלנות: להאמין בנצח ישראל שלא ישקר: להאמין שנְבַלֶּה אותם; לטפח עזרה הדדית; לא לתת לילד, לזקן, לרעב לגווע ברעב וכן הלאה.
    משעה שמרדנו בהיסטוריה זו, נפתחה הדרך לעשיה אחרת. ואני חושבת, שהעשייה האחרת הייתה באמת היסטורית. זאת הייתה תחילתה של היסטוריה יהודית חדשה."

    צביה לובטקין

    יום הזיכרון לשואה ולגבורה בישראל חל ביום פתיחתו של מרד גטו ורשה. השנה אנו מציינים 70 שנה למרד זה, ולמשמעות האדירה שהוא נושא כלפי זיכרון השואה בכלל וכלפי העם היהודי בפרט. משמעות זו של המרד הינה בעלת חשיבות היסטורית אך גם בעלת משמעות אקטואלית עמוקה.

    המרד פרץ בשנת 43 כהתנגדות של צעירים ובני נוער לשילוחים מוורשה למחנה ההשמדה טרבלינקה. עוד לפני המרד החמוש, עסקו צעירות וצעירים אלו בפעילות מחתרתית ומרדנית בתוך החיים בגטו סביב הברחת מזון, חינוך, תרבות ועזרה הדדית שהיו אסורים כולם ע"י השלטונות הנאצים. רבים מציינים פעילות מקדימה זו כתשתית אירגונית, חינוכית ורוחנית ללחימה בפועל שבאה לאחר מכן. המורדים, מדריכים וחניכים בתנועות הנוער הציוניות-החלוציות, התחנכו על רוח תנועת העבודה בארץ ישראל ועל ערך ההגנה העצמית שהיה אחד מהערכים המכוננים של תנועה זו. קומץ זה של צעירים וצעירות, לוחמים ולוחמות העמיס על כתפיו את כל משאה של ההיסטוריה היהודית, ופתח בקרב נואש, מובס מראש, אחד הקרבות הטראגיים והעצובים בתולדותינו. היו בו בקרב זה כל היסודות של האף־על־פי־כן היהודי, הברנרי. האף־על־פי־כן שלאחר יאוש, של ככלות הכל, ושל הבלתי אפשרי. כל זאת בשם חלום החברה הטובה בארץ-ישראל אשר ספגו בחינוכם הציוני-סוציאליסטי.
    אין לדעת מה היה דמותו של העם היהודי ללא מרד גטו ורשה . 70 שנה לאחר מכן אנו יכולים להתפעל מהגבורה ומהעדות שלוחמים אלו הראו לנו. עדות לאינסופיותו של האדם המתעקש על אנושיותו גם בנשימתו האחרונה וגם אל מול כוחות גדולים ממנו באלפי מונים. אך אם השואה הייתה מסתכמת רק בהשמדתם של מיליוני יהודים ללא מעשה התנגדות גדול ומאורגן, איך היינו תופשים את עצמנו? איך היה העולם תופש אותנו?

    האם חינוך היום לחברה הטובה יכול להוביל אנשים למעשים היסטוריים? האם החינוך לציונות ולשוויון בישראל יכול להוביל למעשי ההתעלות הדרושים, גם אל מול כוחות הנראים עדיפים באלפי מונים? לציון 70 שנה למרד גטו ורשה החלטנו להקדיש כמה ספרים הבוחנים הן את מעשה המרד עצמו, הן את הנאציזם ואת משמעותו הפילוסופית-היסטורית, והן העם היהודי לאור זיכרון המרד וזיכרון השואה. הספרים נועדו לקשור בין מורדים-מחנכים אז לבין מורדים-מחנכים היום.

     

    ספרי ספריית 'בית-ספר לרוח האדם' בהוצאה לאור דרור-לנפש:

    והייתה גם אהבה בגטו:
    אדלמן, המפקד האחרון שנותר חי ממפקדי מרד גטו ורשה, הלך לעולמו ב-2 באוקטובר 2009. ספרו האחרון "ותהי גם אהבה בגטו", מאפשר לקורא לצעוד כפוף גב לצדו בבורות הביוב של ורשה, להלך עמו לצד החומות שהקיפו את הנידונים למוות, לרוץ איתו בין קירות נופלים ברחובות הגטו וגם אולי בראשונה להיחשף לחיי האהבה של אנשי הגטו, והרי היו גם כאלה, בימי התופת הנוראיים.
    "למה אף אחד לא שואל אותי אם הייתה אהבה בגטו? למה אף אחד לא מתעניין בזה?", תהה לא פעם אדלמן באוזני מקורביו, "הרי זה מה שאיפשר לשרוד". 

    שנה בטרבלינקה / יעקב ויירניק:
    ב-23 באוגוסט 1942 הגיע ויירניק (1887-1972) מכיכר השילוחים בוורשה לטרבלינקה. ויירניק היה אז כבן 52, נגר-טפסן במקצועו, והיה אסיר בטרבלינקה עד ה-2 באוגוסט 1943, עת השתתף במרד במחנה ההשמדה. בין דפי ספר זה מגולל ויירניק את שראה במשך 11 חודשי תופת וייסורים, בהם חזה בהשמדתם ורציחתם של מאות אלפי היהודים בתאי הגזים. זאת על שום פשעם היחידי – היותם יהודים. אין מילים שיתארו את הימים הנוראים ביותר בתולדות האנושות באופן קודר ומדויק יותר מכפי שעשה זאת ויירניק בכתיבתו המיוחדת, הקשה, העשירה ומעוררת ההשתאות. הספר נכתב בתוך המחנה בזמן האירועים עצמם, מה שמבדיל אותו מספרות העדות הנפוצה יותר.

    ענות וגבורה:
    אנתולוגיה חשובה זו נערכה ע"י יצחק (אנטק) צוקרמן ואליהו גוטקובסקי, ושימשה כמקור השראה לסמינר רעיוני של תנועת דרור במחתרת בגטו וורשה בשנת 1940, בו הוכשרו חברי התנועה לקראת המרד.
    האנתולוגיה מגוללת את מסכת העינויים והרדיפות שעבר העם היהודי באלף השנים שקדמו לשואה, ונכתבה במקור באידיש. אנטק צוקרמן ואליהו גוטקובסקי ליקטו מקורות מתוך ספרים עבריים עתיקי יומין, תרגמו אותם לאידיש ואיגדו אתם יחד. כעת מופיעים המקורות העבריים בצד תרגומם לאידיש, כפי שהופיע באנתולוגיה המקורית.

    מרד של בדידות / זאב איבינסקי:
    אסופה זו של מסות נבחרות על מרד והתנגדות בימי השואה, ראתה לראשונה אור במלוא חמישים שנה למרד גטו ורשה והיא רואה אור שוב במלוא 70 שנה למרד. 20 השנים שחלפו מאז שינו רבות את פניה של החברה הישראלית ואת האתגרים העומדים בפני המורדים בתוכה. אך התובנות והלקחים הכתובים כאן מתוך המצוקה הגדולה ומתוך הבערה הגדולה של הדור ההוא, נמסרים כאן לשירות המצוקה הגדולה והבערה הגדולה של דורנו.

     

     

     

    חנצ'ה ופרומקה:
    מכתבים ודברי-זכרון מפרי עטן של בנות החלוץ בפולין שנפלו במלחמת הגיטאות בשואה. פלוטניצקה, פרומקה (1914-1943) קשרית, מראשי המחתרת החלוצית בפולין. נולדה בפלוטניצה ליד פינסק. מנעוריה הייתה חברת תנועת 'פרייהייט' ('דרור'). בספטמבר 1942 יצאה מטעם ה'ארגון היהודי הלוחם' לעיר בנדין כדי לסייע בארגון התגוננות במקום, ושם גם מצאה את מותה במהלך ניסיון ההתקוממות הנועז.
    הספר צפוי לצאת בחודש הקרוב

    "שיחות עם היטלר" / הרמן ראושנינג
    ד"ר הרמן ראושנינג, בן למשפחה פרוסית עתיקה, היה אחד האישים הבולטים בתנועה הנאצית, נשיא הסנאט בדנציג ומקורב להיטלר. אולם מהר מאוד פרצה השנאה ביניהם והוא הלך ונתרחק עד שיום אחד עזב ראושנינג את משרתו, את מפלגתו וארצו ואסר מלחמה על 'מנהיגו' – היטלר. במשך שנות ידידותו עם היטלר, היו לו לראושנינג, שיחות עמו ועם שאר 'גדולי' הנאצים. בחוג מקורבים זה היה היטלר מגלה את תכניותיו הנועזות והמרשיעות ביותר. רושם הדברים על ראושנינג היה כה עז שהיה נוהג להעלות את העיקר על הנייר מיד אחרי השיחה, לעתים הוא מוסר את דברי היטלר בלשון אומרם ממש. ספר זה הוא מסמך פוליטי-היסטורי ממדרגה ראשונה השופך אור על מגמות ועובדות, אולי יותר מכל ספר פוליטי אחר שיצא לאור בשנים ההם. הזדון, הרשע והטמטום של המשטר הנאצי ובעיקר של ראשו – היטלר – מתגלה בכל עמוד בספר מרתק ומכעיס זה.
    הספר צפוי לצאת במאי 2013

     

    אנו, יובל עטרי ומיה רביד, חניכות ומדריכות בקן בורוכוב בשכבה י״א, נפגשנו ביום חמישי האחרון עם יהודה מימון המכונה פולדק בקרב חבריו, ניצול שואה שלקח חלק במרד המחתרת היהודית "החלוץ הלוחם" בקרקוב שבפולין. פולדק שימש כקשר משום שהיו לו עיניים כחולות, שיער בהיר והשפה הפולנית הייתה שגורה בפיו. במסגרת תפקידו הוא העביר ידיעות למקומות נוספים מחוץ לגטו והתגנב דרך שער אל מחוץ לגטו. יהודה סיפר כי הפחד לא היה קיים אצלו והוא האמין אמונה מלאה בפעולה המחתרתית. יהודה היה חבר בתנועת עקיבא, הוא סיפר לנו שבערבים ישבו הוא וחבריו לתנועה בג׳וזפינסקה 13, שם גבר ההוואי, האווירה החברית והאמונה על הפחד מלהיתפס.
    כאשר הוא סיפר על המדריכה שהייתה לו בזמן המלחמה והאווירה החברית והתנועתית שתמיד שררה בין חבריו, יהודה מאוד התרגש ועלו דמעות בעיניו. הוא סיפר עד כמה תפקיד המדריכה היה חשוב ועזר להם אל מול החיים הנוראיים של הגטו.
    אחד הדברים החשובים שהוא רצה להעביר לנו, שמי שלא נכח בשואה יתקשה מאד לדמיין ולהרגיש את הרוע והאימה ולהבין באמת-באמת מה קרה שם. אבל אנחנו ניסינו ונמשיך לנסות.
    יהודה סיפר לנו שכשהיה צעיר והצטרף לתנועת הנוער, הוא עבר להתגורר בקומונה. המעבר הקשה על אמו שהייתה מאוד קשורה אליו.
    במהלך המפגש הענקנו לו את הסיכה שהתנועה הוציאה השנה לכבוד 70 שנה למרד גטו וורשה כסמל לשאר המרידות. הסיכה מסמלת את הלהבה הבוערת עדיין בליבנו, אותה להבה שניצתה לפני 70 שנה – להבת המרד.
    המפגש היה מאוד משמעותי עבורינו, במיוחד לאחר שהשתתפנו במסע התנועתי לפולין השנה.
    חשוב ליצור מפגשים כאלה, כדי לשמוע כמה שיותר עדויות מאותה תקופה, ולזכור ולא לשכוח.

    רוצים להישאר מעודכנים בכל מה שקורה? הירשמו לניוזלטר של התנועה!