ביום שני נסענו במיניבוס, כ-10 חניכים מהסניף למפגש עם הקן הערבי. נסענו מלוד לכיוון ירושלים והגענו לכפר עין נקובא שנמצא ממש סמוך לאבו גוש.
עין נקובא הוא כפר שיש בו אך ורק 6 משפחות- אבל זה אומר שחיים שם 3000 איש!!!!
מתוך ה-3000 איש שחיים שם בקן של הנוער העובד והלומד יש משהו כמו 350 (!!!) נערים ונערות ילדים וילדות (הפעילות שלהם היא מכיתה א').
מתוך ה- 350 נפגשנו עם כ- 15 נציגים מהם.
בהתחלה כשנכנסו לקן שלהם, אז היה קצת מביך, אף אחד לא ידע מה לומר או איך להתנהג. הם הציעו לנו כיבוד קל כדי לשבור קצת את הקרח, ונתנו לנו תחושה נעימה ואירחו אותנו יפה מאוד. התיישבנו במעגל והתחלנו את הפעילות.
בהתחלה עשינו סבב שמות, דבר שנראה ממש פשוט וקל, אבל כשיושבים כל כך הרבה אנשים שונים זה מזה במעגל אחד, זה הופך להיות משימה לא פשוטה בכלל.. ולפעמים במקום דבורה יצא דורה, ואת השם של וונדמו אף אחד לא הצליח להגיד.. וגם כמובן להפך, אנחנו התקשנו לקרוא להם בשם המדויק שלהם וקצת שינינו אותו כל פעם בדרך אחרת.
התחלנו לשחק בכל מיני משחקים והתחלנו לצחוק ולהכיר, לראות שכולנו שונאים את אותם מקצועות בבית ספר, ושכולם אוהבים את דודו אהרון, ושכולם רואים סרטים דומים. גילינו שיש הרבה מאוד דימיון בינינו, וגם כשיש שוני, זה רק טוב, כי זה מוסיף למפגש והופך אותו למעניין יותר.
ואז יצאנו לסיור, ולמדנו שבכפר יש חתונה בכל יום שישי! ולמדנו שבכפר מתחתנים בגיל די צעיר, וכל אחד מצא לו חבר ללכת איתו בסיור, לדבר איתו, ולהכיר את הבן אדם שעומד ממולו, לשאול אותו על התרבות שלו, ללמוד על השוני, ולהכיר שכל אחד הוא מיוחד ושונה! וזה מה שיפה בנו.
לפני שחזרנו לקן, אני ואבי קפצנו לבית של מוחמד, שהראה לנו את הסוס שהוא קנה, והוא מגדל אותו ממש בחצר האחורית!
חזרנו לקן והחלפנו מתנות, אנחנו הבאנו להם חולצה חתומה של סניף לוד, והם הביאו לנו חולצה חתומה של קן עין נקובא..
היה מפגש מאוד מעניין ומרגש והחלטנו בדרך חזרה שאנחנו רוצים להזמין אותם לסניף ושאנחנו רוצים ליצור עוד הרבה מפגשים כאלה.
