לאחרונה נתקלתי בדף שמזמין להט"בים (הומואים, לסביות, ביסקסואליות וטרנסג'נדרים) לספר על פגיעות שחוו על רקע להט"בופובי. כל סיפור שאני קורא שם מעציב אותי כי אני רואה כמה שנאה ובורות יש בחברה שלנו.
בין הסיפורים, נגע בי סיפור אחד, של נערה שדווקא בתנועת הנוער שלה, בבית השני – המקום שאמור להיות הכי הכי בטוח, ואינטימי וחשוב – חוותה לעג ועויינות בגלל ההעדפה המינית שלה. 15 שנה אחרי זה היא עדיין זוכרת את זה כחוויה מצלקת. וזה גרם לי לחשוב – האם באמת בכל הקנים והסניפים -ביתנו מצליח להיות פתוח לכל נערה ונער? מה נדרש כדי שכל אחד יוכל להיות בקן מי שהוא, בלי להסתתר? האם גם אצלנו בבית "יא הומו" זה עלבון ? אני מאחל לנו שנדע ליצור בתים אמיתיים, לחברה ישראלית בכל צבעי הקשת.
