בשבועות האחרונים אנו עדים להתדרדרות מדאיגה: פעולות אלימות וגזעניות על רקע לאומני שמתרחשות ברחבי המדינה: ניקוב צמיגים וריסוס כתובות נאצה בגוש חלב (3/4), שריפת מסגד באום אל פחם (18/4), זריקת בקבוק תבערה במשגב (21/4) ואך אתמול ריסוס כתובות נאצה במסגד בפוריידיס וניקוב צמיגי מכוניות (29/4).
אנו מגנים בתוקף ובשאת נפש את אירועי האלימות האלו אשר כל מטרתם היא זריעת פחד ומקורם בגזענות ובשנאת האחר.
חניכי קן התנועה בפוריידיס לקחו חלק אתמול בתהלוכה בכפר במחאה על האלימות ובימים הקרובים מתוכננים מפגשים ומשמרת מחאה משותפת של חניכי התנועה מקן זיכרון יעקב וקן פוריידיס.
הסתדרות הנוער העובד והלומד משותפת לערבים ויהודים ומחנכת כ-80,000 בני נוער ברחבי בארץ לשוויון ערך האדם.
בזמן שאלמונים פועלים בחשכת הלילה על מנת לפגוע במרקם החיים המשותף בישראל, אנו בתנועה מחנכים לקיום משותף, לחברה שבה יכולים ערבים ויהודים לחיות זה עם זה, ללמוד זה מזה, לגדול ולהתפתח ביחד. רק בשבוע שעבר, נפגשו עשרות חניכים מטבעון ומזרזיר לסמינר "קנים אחים" למפגש מרתק סביב סובלנות, אחריות על החברה ורצון להכיר את האחר.
אנו בטוחים שרוב רובם של תושבי המדינה רוצים לחיות ביחסי שכנות טובים ולכן לא ניתן לקיצוניים יהודים כערבים, להפריד ולסכסך בינינו על-ידי זריעת טרור ופחד. אנחנו נמשיך לחיות כאן בכבוד הדדי ולחנך לקיום משותף וקוראים יחד, יהודים וערבים, להפסקת האלימות לאלתר.
כי "אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית, יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה" רוה"מ יצחק רבין.
בשבוע שעבר התפרסם מאמר ב-העין השביעית תחת הכותרת "מעצבי העצב" שעוסק באופן שבו התקשורת הישראלית מתמודדת עם סוגיית עיצוב זיכרון השואה. פסקה מדאיגה במאמר מדגימה את שהרגשנו מזמן – מתפתח יחס בעייתי בציבוריות הישראלית אשר דוחק לשוליים את התופעות של הגבורה וההתנגדות לנאצים ועוזריהם.
"הניתוח חושף את המפנה הדרמטי באופן שבו התרבות הישראלית תופסת את ההתנהגות ה"ראויה" לנרדפים היהודים במהלך השואה: מרבית הפריטים שהתמקדו באירועים שהתרחשו בזמן המלחמה עסקו במאמצי הישרדות ובריחה של יהודים או ברדיפתם והשמדתם על-ידי הנאצים.
רק 5.8% מהאייטמים התמקדו בהתנגדות יהודית חמושה בגטאות או בקרב קבוצות פרטיזנים. נתון זה מנכיח באופן מובהק את השינוי הגדול שחל בתרבות הישראלית באשר לשאלה מהי גבורה בהקשר של זיכרון השואה."
יהיה זה נכון לקבוע שההתנגדות היהודית החמושה הייתי תופעה קטנה בהיקפה לעומת גודל ורוחב ההשמדה הנוראה. אך לא סתם בחרו אדריכלי הזיכרון הלאומי לקרוא ליום בשם יום הזיכרון ל"שואה ולגבורה". אנחנו מקיימים ביום הזה לא רק זיכרון לבני משפחותינו ועמנו אלא גם תביעה ודרישה מעצמנו – ניתן להתנגד וחשוב לחנך להתנגדות לעוולות ולאי-הצדק. בכל מצב.
השכחת הזיכרון של תופעות ההתנגדות היא כנראה תהליך לא מודע (וכנראה בחלקו כן מודע) שבו החברה הישראלית מתחילה אט-אט לוותר על העמדה שנחקקה בלבבות האומה בערב ליל הסדר בשנת תש"ג, אפריל 43'. המורשת של מורדי גטו ורשה שמעשיהם כוננו את יום הזיכרון הזה. שאפשר, בכל מצב, להיות אדם ולבחור בין טוב לרע.
"המרד בווארשה – היה מרד של בדידות. עם זאת לא היה המרד הקשה ביותר. יש מרד שהוא קשה יותר, והוכיחו לנו אנשים שצריך להאמין בזה: אפשר שיהיה מרד בתהום האבדון! אפשר שיהיה מרד בגיהינום!"
אנטק צוקרמן.
אפשר שיהיה מרד בגיהינום.
תחשבו רגע על המשמעות האדירה של המשפט הזה ביחס לחיינו.
הלוואי ונשכיל ללמוד ממורינו ההיסטוריים ונאפשר למעשיהם להשתקף בחיינו.
היום התפרסמה כתבה בעיתון "ישראל היום" על מאמר חשוב שנכתב לציון 70 שנה למרד במחנה סוביבור ע"י לזר לוברסקי ותורגם והוצא לאור ע"י חברי תנועת דרור ישראל והנוער העובד והלומד. היה לי הכבוד להיות שותף בפרויקט החשוב הזה. המאמר הגיע לידינו באורח מקרי (או שבעצם זהו מקרה אשר מדגים את העדר המקריות לצד הכוונה) בעקבות טקס שקיימו חברי גרעין תמר של הנוער העובד והלומד בבית האבות בו מתגורר סמיון רוזנפלד, מאחרוני המורדים החיים מסוביבור. בעקבות הטקס המרגש פגשו החניכים את לזר אשר הציג בפניהם מאמר המסכם פגישות רבות שקיים עם מפקד המרד בסוביבור, שכנו בעיר רוסטוב, אלכסנדר פצ'רסקי. במסגרת הכנת הכתבה זכינו לפגוש את רוזנפלד לשיחה מרתקת על המרד ותפקידו בתוכו. מדובר באדם ענק בין ענקים, שלאחר שחרור המחנה הצטרף לפרטיזנים ולבסוף הצטרף לצבא האדום והשתתף בכיבוש של ברלין מידי הנאצים. אדם כזה, אשר מגיע לגיל 91 בארץ ישראל, ראוי לחנך עליו דורות על גבי דורות – ולא לשכוח.
כשאני אומר לא לשכוח – אינני מתכוון לזכור את זוועות הנאצים. אני מתכוון לא לשכוח את אותם גיבורים כמו פצ'רסקי ורוזנפלד. אותם ואת מעשיהם.
תודה לכל מי שעזר בהפקת הכתבה החשובה הזו. תרמנו את חלקנו והוספנו עוד כמה אחוזים לסטטיסטיקה של הזיכרון.
לקריאה נוספת
ב-23 באוגוסט 1942 הגיע ויירניק (1887-1972) מכיכר השילוחים בוורשה לטרבלינקה. ויירניק היה אז כבן 52, נגר-טפסן במקצועו, והיה אסיר בטרבלינקה עד ה-2 באוגוסט 1943, עת השתתף במרד במחנה ההשמדה. ויירניק היה דמות מרכזית במרד. מפקדי המרד ניצלו את ניידותו בין חלקי המחנה בגין עבודתו כאיש תחזוקה. לאחר המרד ברח וייניק לוורשה והצטרף ל'ארמיה לודובה' (הצבא הפולני הלאומי) בזהות פולנית בדויה.
בראשית 1944 כתב בפולנית את 'שנה בטרבלינקה', כעדות על למעלה מ-11 חודשי תופת וייסורים בהם חזה ברציחתם של כ-870 אלף בני עמנו. במחתרת הפולנית הודפסו כמה אלפי עותקים ע"י אנטק צוקרמן, ובמאי 1944 הוברחו מספר ספרים לאנגליה ולארה"ב, שם פורסם החיבור עוד באותה שנה.
בתרומה של 100 שקלים בלבד לקרן הנצח, לסבסוד מסעות תנועות הנוער לפולין, אפשר לקבל עותק חדש של הספר
בארץ ישראל תורגם הספר לעברית ע"י אנטק צוקרמן, וראה אור ע"י ההסתדרות הכללית בשנת 1948 בשם פנקס קטן.
סיפור חייו של ויירניק הנו מרתק וייחודי כשלעצמו וראוי שייכתב. אולם בין דפי ספר זה מגולל ויירניק את שראה במשך 11 חודשי תופת וייסורים, בהם חזה בהשמדתם ורציחתם של מאות אלפי היהודים בתאי הגזים. זאת על שום פשעם היחידי – היותם יהודים. אין מילים שיתארו את הימים הנוראים ביותר בתולדות האנושות באופן קודר ומדויק יותר מכפי שעשה זאת ויירניק בכתיבתו המיוחדת, הקשה, העשירה ומעוררת ההשתאות.
מתוך דברי המבוא:
יום אחד כל זה יבוא אל קיצו והרשע ימוגר. יום יבוא ועל חורבות ערים נשמות יבנו בתים חדשים, תינוקות שוב ייוולדו וילדים ישחקו בשולי הדרכים. החיים יזרמו כי זו דרך העולם, השמש תזרח, הכל שוב ישגשג ואיש אולי לא יזכור. אני רועד לעצם המחשבה שאיש לא ידע ועוד יותר אני פוחד שאיש לא יאמין. אני חרד למחשבה שאנחנו, המעטים, פליטי הלהבות וניצולי האימה נחשב כלא שפויים אם נספר את קורותינו.
דור יעבור מן העולם; את עיני אחרוני העדים יכסו רגבי עפר ויחד איתם יגיע קץ הזיכרון. כעת אני עייף. עייף ומרוט וחדל כוחות.
רק דבר אחד בוער בי ומאיץ בי – לספר! לספר במדויק ומיד. לספר עכשיו, היום, שמא מחר תשיג אותי היד הרשעה ולא אחיה עוד ולא אספיק. לספר עכשיו, כל עוד הזיכרון טרי, חי וקיים נאמנה ואיש לא יוכל לטעון שהזמן שיבש את האמת. לספר מייד, כדי שהעולם ידע, כדי שהעולם יקום ויעשה מעשה ללא דיחוי. כדי שהארץ תרעד…
עבורך הקורא ולמענך, אני מתאמץ להמשיך את קיומי הדווי. עבורי – אבד קסמם של החיים. שכן, כיצד אוכל לנשום לרווחה ולשמוח בכל מה שנברא על פני האדמה?
דברים – המסע לגילוי שורשי המהפכה הציונית ומרד תנועות הנוער – שואה וגבורה
תשעים שנים להסתדרות הנוער העובד
טקס הסיום, אנדרטת רפופורט, וורשה
יום ראשון, י"ג ניסן, תשע"ד
9 לאפריל, 2014
"מאז ומתמיד היה קיים בנו, בבני האדם, דבר מה הקורא דרור ליצר ובז לתבונה", קאמי, איגרת ראשונה.
ארבע אגרות כתב אלבר קאמי האלג'יראי-צרפתי לידידו הגרמני, תוך כדי המלחמה. אגרות שתכליתן היא למסור לעולם את דבר הימצאותו של הייצור היחיד המצויד בדמיון – האדם. הדמיון מאפשר לאדם לחון את עצמו מהיצר האפל, יצר הרע. דמיון זה יכול לאפשר לו, לאדם, להתמודד עם הריקנות על ידי יצירת משמעות, שרק הוא יכול לבוראה.
קאמי, כותב את המכתב האחרון ביולי 1944. באותה עת הרוסים מתמהמהים לפני הכניסה לוורשה, מבקשים להבטיח לעצמם כיבוש ולא שחרור. כוחות הברית נוחתים בנורמנדי באיחור. הגרמנים, הגם שמבינים הם שעוד מעט יובסו במלחמה, מעלים באש, במשרפות בירקנאו את היהודים ההונגרים, היהודים האומללים, שידעו, ידעו לאן לוקחת אותם הרכבת, היהודים האומללים ששכניהם ההונגרים בגדו בהם, ומדינות העולם שתקו להם, והבגידה והשתיקה צרבו בנפשם כמו אש, עוד טרם אכל הקרמטוריום את גופם.
רבים מפליטי האימה שוחררו בחודשים אלו ממחנות הריכוז. השרירים המצומקים בגופם החלו להרפות מעט מדריכותם מפני המוות, דריכות של שנים שהדחיקה עצב או דיכדוך, והנה גופם המצולק (והמוזלמני) מנצל את ההרפיה היחסית ונפשם צוללת אל תוך הכאב העמוק, השחור, האילם, משנים של עינויי תופת, מרתפים אטומים ומוות והרג, לפני שתציף את ליבם, אם בכלל, שמחת השחרור.
עוד בטרם הטיל טרומן את הפצצות ליטל בוי ופאט מן על הירושימה ונגאסקי, עומד לו האדם, בודד מתמיד, בסופה של שואה ועל סיפה של שאלה – שאלת האדם:
האם יכול האדם לגאול עצמו מסדרי טבע באמצעות חירות מוסרית ואחווה אנושית או שהוא חיה מתוחכמת ואכזרית שכל תכליתה – לטרוף או להיטרף.
מדריכות, מדריכים, רכזות ורכזי הראשים, מלוות ומלווים.
רכזי המסע – יוני בן דור והוד לייש
חניכי "דרור המחנות העולים"
חניכי "דרור בתי חינוך על שם גימנסיה דרור החלוץ".
חניכי "הסתדרות הנוער העובד והלומד" המציינת בסוכות הקרוב תשעים להיווסדה. מעגלי התנועה: תנועת הנוער – מחוזות ומרחב התיישבותי, בני המושבים, המרחב ההתיישבותי, המחדשים, חניכי התאגדות העובדים בבורגר ראנץ'.
חברי מסלולי ההגשמה מחוות ההכשרה והשירות הלאומי אזרחי בקנים הערביים.
חברי תנועת הבוגרים – מרח"ב, חברי קהיליית קיבוצי הקבוצות השתפנים משימתיים,
ערב טוב לכם,
"הרוח לבדה לא תוכל לחרב, אבל הרוח שהחרב אוחדה לה יחדיו, לעולם תגבר על החרב שנשלפה לשם עצמה". כתב קאמי באיגרת ראשונה.
כאן, בכיכר זו, בערב פסח, לפני שבעים ואחת שנה, הדהדה שאלת האדם בעוצמה אדירה.
משני צידי הכיכר, מטה הארגון היהודי הלוחם מול מטה הגסטפו, נדרכו הנשקים ושעות ספורות אחר ליל הסדר, נפתחה אש. מן הצד האחד הכובשים, המיואשים, רשעים, בזים לתבונה. מן הצד השני, צמוקים ורזים, בחורות, בחורים, לוחמי חירות לעמם ולאדם, מתאמצים מאוד לא למלא נפשם ברגש הנקמה. זה מול זה כוונו המקלעים וירו והרגו ופצעו בגופים. מעט יהודים ניצלו ושירכו דרכם בתעלות הביוב, והשאלה, לתקוותו הגדולה של עולם, לא הוכרעה.
השאלה עברה מפה לאוזן על רכבת משא של קורבנות נוספים, עשתה דרכה מזרחה ונכנסה בשערי גיהינום מחנות המוות והגיעה אל יעקב ויירניק, נגר בטרבלינקה ושמעון רוזנפלד, שבוי מלחמה בסוביבור. הם שמעו על המרד הגדול כאן בוורשה, זקפו ראשיהם וראשי חבריהם וכנגד כל הסיכויים, כשגבם אל הקיר והם מצוידים בברזלים מושחזים אל מול מכונות ירייה, היכו בצורר הנאצי.
נגמרה המלחמה, וכשהתפזר האבק נתגלה ביבשת אירופה, אוקיינוס של רע: בכי מיליוני פליטים געש לנהרות. וורשה העיר הגדולה הפכה לגן גרוטאות מכוער, בין הריסות הבתים פזורות היו גופות חרוכות. ספק אם יכולה להיות תקומה. אם אדם וחברה יכולים בכלל להחזיק תקווה בקצה שואה.
ואף על פי כן, מתוך תעלת ביוב עלובה (ברח' פרוסטה) הגיח קצה חוט של תקווה, ומגטאות נוספים וממחנות המוות. מתי מעט, מתי מעט שהצליחו לסדוק, במרד נואש, את הרע.
מרד מתוך אמונה בדרור, "דרור של עולם כולו." תבע אנטק בסוף המלחמה.
לפני אחת עשרה שנים, ב-2003, הוכרזה תנועתנו, דרור ישראל, כאן, כהמשך לתנועת "דרור" של צביה ואנטק. מאז, אנו באים, כמעט רבע מאה לכיכר זו, לאסיפת כל הדורות – חניכים – מדריכים – דרור שלנו – דרור שלהם – דרור שעוד יבוא, כדי לחשל עצמנו למלאכה קשה זו של בניית תנועה, קהילייה ואומה של צדק ואהבת האדם.
חניכות, חניכים,
חווקה פולמן העזה, לאורך שנים ארוכות, להעתיק את השאלה מתהום השואה אל מציאות החיים בישראל וכך אמרה בעצרת בלוחמי הגיטאות: "… המשיכו במרד, מרד אחר. עכשווי, נגד כל רוע, גם זה שפוגע בארצנו האהובה והיחידה. תמרדו נגד גזענות ושנאת אחר. בחוסר שוויון, בפערים, בעוני, ברדיפת בצע ובחמדנות." והנה, רק השבוע, בעוד אנחנו בפולין, פורסם כי 894,000 אנשים רעבים לפת לחם בישראל, אחד מכל שמונה. ולא כי חסר אוכל, או חסרה עבודה להתפרנס ממנה.
אין להשלים עם הגזירה!
הם, דולק ושימק, פרומקה ואבא, טוביה וחנצ'ה, מישרים אלינו מבט מאנדרטה זו ומבקשים מאיתנו לתת משמעות למעשה המרד שלהם – לבער את הרע בביתנו – בית ישראל.
"התנועה ידעה תמיד לתבוע מאנשיה. היא חינכה אנשים מהפכניים, שעמדו ויכלו לעמוד, בתקופות שונות ובתנאים קשים, על קוממיות האדם בישראל ועל קוממיות האדם בכלל." כתבה צביה. התשמעו לצו זה? קוממיות האדם? כל אדם באשר הוא אדם?
אני פונה אל כל אחד ואחת מכם: אורטל ויאסו, מוחמד ודני, אולגה ואסי ותובע! המדריכים שלכם הניחו לפניכם את קצה החוט. זה קשה, אך יש כאן זיק של תקווה. כעת התשובה בידכם. אל תתחמקו מלתת אותה.
קהל יקר,
הבטיחו כי עוד בחיינו שלנו, ייעור, יישגב, אדם!
לִלְעַמָל לִלְדִיפָא וַּלְסַלָאם,
לעבודה, להגנה ולשלום,
עלה והגשם
ב-1 בינואר 1945 לפנות בוקר יצאה שיירה מיוחדת בת 14 סיירים מהפלמ"ח ומהנוער העובד, למסע הרפתקני ונועז במדבר הלא נודע. בעזרת בדואים וגמלים הם ביקשו לחצות את הנגב לאורכו ממצפה רביבים לאום רשרש (אילת).
הרעיון נולד בראשו של שמריה גוטמן מקיבוץ נען, שהדביק בהתלהבותו את מזכיר תנועת הנוער העובד, שמעון פרסקי. התוכנית היתה לתור את הנגב, למפות את שביליו, לציין את מקורות המים שלו ולבדוק את מצב החי והצומח. גוטמן אף חשב שניתן יהיה להעלות יהודים מעיראק דרך נמל אום רשרש – וביקש להכיר את השטח לצורך כך.
הסיור נועד להימשך חודש ותוקצב בידי יו"ר הנהלת הסוכנות בן גוריון ובידי מפקד הפלמ"ח, יצחק שדה. למסע התלווה גם הזואולוג פרופ' היינריך מנדלסון, אשר זיהה בדרך עוף דורס גדול – הפרס. פרסקי הצעיר התרשם מהעוף, ובשובו הציע לרעייתו סוניה לשנות את שם משפחתם לפרס.
החובש והמאבטח של החבורה היה בר כוכבא קוטיק, ששירת בפלוגה ב' של הפלמ"ח בגבעת ברנר. הוא נולד ב-1926 בחיפה למשפחה שעלתה לארץ מפולין. אביו, יוסף, היה כרטיסן ברכבת המנדטורית בקו לוד-פורט סעיד. אחר כך עבד בטחנת הקמת בחיפה. באמצע שנות ה-30 עברה המשפחה לגור בשכונת פועלים חדשה מצפון לחיפה – קרית חיים. דודו, שמעון, ניהל את המחסן המרכזי של משטרת המנדט, שהיה בחיפה.
ב-1943 התגייס קוטין לפלמ"ח לפלוגה ב' במחלקת בודדים. תחילה בתל יוסף ואחר כך בגבעת ברנר. ב-1 בנובמבר 1945 הוא השתתף ב"ליל הרכבות”, שבו ניסו הפלמ"ח, האצ"ל והלח"י לפגוע במתקנים חיוניים של השלטונות הבריטיים, כמו בתי הזיקוק בחיפה, מסילות ברזל ברחבי הארץ וסירות של משמר החופים. קוטיק השתתף בחבלה במסילה בואדי א-צראר – נחל שורק.
בנובמבר 1947 ירד לנגב ושרת במחלקת "חלוצה" בפיקודו של משה אלברט. ב-14 במארס 1948 ליווה קוטיק שיירה מבית אשל לרביבים. השיירה הותקפה, והוא נפצע באורח אנוש. עזר ויצמן, שהשתתף בקרבות ובגיחות אספקה ליישובים הנצורים בדרום, הטיס אותו לניר עם, משם פונה לתל אביב. לימים סיפר ויצמן כי הפצוע ניווט אותו באוויר, כשטעה בכיוון.
מפקדו של קוטיק, אלברט, נהרג במאי בהפגזה קטלנית כשירד ממגדל המים בבית אשל. על שמו נקרא "מבצע משה" לכיבוש באר שבע. לאחר תקופת החלמה חזר קוטיק לנגב ושירת במחלקת סיירים בגדוד התשיעי. הוא השתתף במבצעי "חורב", "לוט" ו"עובדה". אחרי קורס קציני מודיעין שירת באילת ובגוש יואב. בהמשך השתתף במבצע קדש. חברו, ד"ר זאב זיוון, סיפר על "אינספור סיפורי פלמ"ח" ששמע ממנו.
עד פרישתו לגמלאות עבד כאיש ביטחון בכור הגרעיני ליד דימונה. הוא התגורר במיתר עם אשתו, מנוחה, הצנחנית הראשונה בצה"ל.
הוא הותיר אחריו את אשתו, שלושה ילדים ותשעה נכדים.
נורא נורא פחדתי.לא מהמראות ולא מהשואה, זה דבר בהסטוריה שאין ביכולתי לשנותו. אבל כן פחדתי מעצמי ומהמחשבה שאני לא אתחבר לתוכן ושאני לא אפיק דבר מהמסע, ושהוא לא יהיה לי משמעותי, בעיקר.
ציפיתי לשבוע של סערת רגשות מתמשכת, להרגשה פנימית מאוד מאוד ברורה. הסתמכתי על הדעות והחוויות של אנשים אחרים, על איך המסע לפולין אמור להראות- לדעות של ההורים שלי על השינויי שהמסע יכולל בתוכי, לדעות של המדריכים ושל אחרים שעברו את המסע. הרגשתי שיש כל כך הרבה ציפיות ממני ושהן כה גדולות עד כדי כך שאני לא מנצלת את חווית פולין לגמרי.
לא בכיתי. אפילו לא פעם אחת- דבר שהיה קשה, במיוחד כשהרופא המלווה החליט שאנחנו נוער חסר רגשות כי אני לא בוכה מאבנים. באיזשהו שלב חשבתי שאני כמו אבן, ושהעובדה שאני לא בוכה במסע ולא מרגישה מעין "אגרוף בבטן" במחנות עושה אותי אדם פחות טוב. בהמשך הבנתי שכל אחד חווה את פולין אחרת, ושאני לא צריכה להתרכז במה שאני לא מרגישה.
אבל, אפילו עכשיו כשחזרנו ארצה ואני מביטה אחורה על המסע וחושבת מה היה, אני דואגת- מה אם המסע לא היה משמעותי עבורי? מה אם לא השתנתי? מה אם הכל היה סתם? האם אכזבתי את ההורים, את המדריכים בכך שלא חזרתי עם תובנות על עצמי?
אני לא יודעת מה לעשות אם המחשבות האלו. אמא אמרה שרק בעתיד אדע מה הפקתי מפולין.
תכלס, אני לא יודעת איך אני מצליחה לכתוב כ"כ הרבה על המסע לפולין ברשת בלי שאתחרט ואמחק הכל. המסע לפולין נתן לי אישור, הרגשה של ביטחון שאני שלמה עם השקפת העולם שלי, עם מה שאני חושבת ועם הפעולות שלי.
ומתוך כל הרוע הזה, שהיה הנקודה הכי נמוכה של האנושות עד כה, היינו עדים גם לרגעים הכי יפים בה. סוף- סוף ראיתי הכל בעייניים שלי, ולא דרך ספרי הסטוריה ב' לבגרות. פגשנו בדמיות הכי חכמות, הכי אמיצות שאי פעם אוכל לדמיין. יותר מכל, ריאיתי תקופה אנושית שאנשים מלאי שנאה הפכו אותה ללא אנושית כלל.
לא נראה לי שחצי מהתכנים שעברנו במסע התנועתי לפולין, "המסע לגילוי שורשי המהפכה הציונית ומרד תנועות הנוער- שואה וגבורה", של הנוער העובד והלומד יועברו במסעות של בתי הספר. המדריכים, האנשים שיצאתי עמם והדיונים שהועלו הם אלו שעשו את המסע הזה לנפלא. אני לא צריכה מורים שייצאו איתי ויחזיקו את היציאה שלי למסע לפולין מעל ראשי כדי שאני אתנהג יפה בביה"ס ואכין שיעורים ויהיו לי ציונים טובים. אני צריכה מדריכים. אני צריכה את הקבוצה, את האנשים הקרובים אלי. את המילים ששמעתי כל כך הרבה פעמים במסע- "ומה דעתך?". את החיוך שאומר שאני עוברת את המסע בדרך המיוחדת והאישית שלי, שאינה צריכה להשתוות לדרך של מישהו אחר.
זהו לא מכתב של וודאות ברורה לגבי החוויה שלי מהמסע לפולין. זהו מכתב על החוויה הלא- ברורה ומלאת האי- וודאות שהייתה לי. כל מה שאני יכולה לומר לאלו שמדברים על היציאה למסע- צאו עם התנועה הכחולה. הנוער העובד והלומד (ובני המושבים), השומר הצעיר, המחנות העולים. אלו מכם שלא חברים בתנועות- ביתן פתוח לכל נערה ונער. תצטרפו אילהן למסע.
עוד משהו (וכל הכבוד אם הגעתם עד כאן במכתב, שאפו!)- אל תשקפו את החוויות ששמעתם מאחרים על המסע לחוויה שלכם. אל תשוו, אל תצפו לחוויה דומה, אל תחשבו על ציפיות מכם שהמסע "יישנה אתכם". זה יקרה בדרך המיוחדת שלכם.
כל מה שנותר לי זה ליישם את התובנות, שעכשיו אחרי שסיימתי לכתוב אני מבינה שקיימות אצלי, ולהציל את העולם. לעלות ולהגשים.
עלה אעלה.
(נועה רוטשטיין, קן ת"א מרכז- תודה רבה לכם על המסע)
בשעות אחר הצהריים התאספו חברי הנוער העובד והלומד ותנועת דרור-ישראל, תושבי הכפר והסביבה ופעילים נוספים בעקבות אירועי תג מחיר שהתחוללו בכפר לפני מספר ימים על מנת לחזק את ידי תושבי הכפר ולהזכיר כי הרוב במדינה מאמין בקיום משותף ובשלום.
בכפר גוש חלב (ג'יש) שבגליל המערבי נוקבו ביום חמישי צמיגיהם של כ-50 מכוניות וכתובות נאצה רוססו על בתים ורכבים כחלק מפעולת "תג מחיר".
"תג מחיר" הן פעולות טרור שמתבצעות על ידי ישראלים יהודים כנגד ערבים. בשבועות האחרונים אירעו מספר מקרים של פעילויות טרור שכאלה ברחבי הארץ כנגד אתרים נוצרים. פעולות אלו פוגעות במרקם היחסים העדין, אך החזק, הקיים בתוך החברה הישראלית – ומנסות לקרוע, להפריד ולהרוס אותו. הם מנסים לפגוע דווקא בתושבי ג'יש והסביבה אשר מוכיחים יום יום כי אפשר לחיות יחד באמונה בקיום המשותף בין העמים.
כתגובה לכך החליטו פעילי הארגון "לעולם אדם", חניכי הנוער העובד והלומד וחברי תנועת "דרור ישראל" לא לשתוק ולהשמיע בכפר קול אחר, של ישראליות שוחרת שלום וקיום משותף. תושבים מהיישובים הסמוכים לכפר, ופעילי תנועות שונות הצטרפו אל פעילי הארגונים. ההפגנה הייתה שקטה והתקיימה במרכז הכפר. הפעילים אחזו שלטים שקראו להפסקת הטרור היהודי ולחיזוק הקיום המשותף. תושבי הכפר התרגשו והצטרפו למפגינים. המכוניות שחלפו ליד השלטים צפרו לאות הזדהות.
"אנחנו יודעים שרוב היהודים לא חושבים שזה נכון" אומר אחד התושבים "הכפר שלנו הוא כפר שקט ומעולם לא ידענו דברים כאלה. אנחנו עומדים ביחסי שכנות מצוינים עם כל היישובים היהודים בסביבה – רק אתמול היינו בבר מצווה של חבר מהקיבוץ הקרוב".
מאז המקרה בגוש חלב נערכו מספר הפגנות תמיכה של תושבי האזור והכפר עצמו. לנו היה חשוב להגיד שהמעשה הזה לא רק שהוא לא לגיטימי במדינה דמוקרטית, הוא גם לא יהודי ולא ציוני. להיות יהודי זה לדעת לכבד את העמים הנוספים שחיים אתך על אותה הארץ ככתוב: "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ". והציונות מבקשת חברת מופת, חברה אשר עושה צדק עם המיעוטים – שהם חלק בלתי נפרד מהחברה שלנו.
הבוקר התקיימה הפגנה נוספת בכפר לאות הזדהות עם התושבים אליה הגיע גם השר לבטחון פנים אהרונוביץ'.
"השם האמתי איננו 'תג-מחיר' אלא פשיעה לאומנית ואירועי טרור לכל דבר. יש כאן איום אמתי על הדמוקרטיה"
השר לבטחון פנים, יצחק אהרונוביץ'
אני קורא לכם, חניכי ומדריכי התנועה לעסוק בנושא, להעביר פעולות לחניכים שלכם על האירועים שמתרחשים כאן אצלנו במדינה ממש מתחת לאף ולא להתעלם מהכוחות הקיצוניים במדינתנו מסכנים את הדמוקרטיה ומרחיקים את השלום. עלינו לעמוד מול המבקשים את האלימות ושנאת האחר בכל מקום, להגיע בהמונינו ולומר – לא!
בברכת "לעבודה להגנה ולשלום – עלה והגשם"
יובל ארד – רכז קנים טבעון ורמת ישי
מתוך המקום הכי חם בגיהנום
שמי גרישה פיינברג, סטודנט לכלכלה ופסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה. אני עובד ב"דומינו'ס פיצה" בתור אחראי על השליחים והקטנועים בסניף באר שבע רמות, כבר יותר משבע שנים. בשש שנים הראשונות שלי בדומינו'ס עבדנו אצל זכיין, איש מקסים ואהוב ואנחנו חברים עד עצם היום הזה. יחסי העבודה היו טובים ונוצרו קשרים חיוביים במקום העבודה.
הבעיות החלו כשהרשת קנתה את הסניף. זה לא שהמצב כל כך גרוע. הוא לא. בעקבות הקנייה אפילו העלו לי את השכר ב-2 שקל לשעה וקיבלתי תפקיד חדש. הבעיה היא שכנראה התרגלתי למקום עבודה שמשתף את עובדיו בהצלחה שלו. כנראה "התרגלתי" לקבל פנסיה, שקבועה בחוק, ולקבל דמי הבראה כל חודש ספטמבר, כפי שקבוע בחוק. כנראה ש"התרגלתי" שעובדים מקבלים בונוסים על מכירות גבוהות ועבודה בחגים. בנוסף, העובדים הוותיקים היו מקבלים גם תלושים נוספים בחגים.
כל אלה נפסקו כשההנהלה התחלפה.
הייתי בטוח שהוותק שלי ימשיך ברשת כי הרי לא החלפתי מקום עבודה, אבל לא כך היה הדבר: הוותק שלי התאפס. בנוסף, גם לא צברו לי את ימי החופש ודמי ההבראה שמגיעים לי על כל שנת עבודה.
אחרי מאבק ממושך שקיימו העובדים הוותיקים עם הנהלת הרשת החדשה, חלק מהעובדים באמת קיבלו פנסיה. אבל אני, אחרי שנה וארבעה חודשים, עדיין לא קיבלתי את הפנסיה ואת דמי ההבראה מה"מעסיק" החדש, למרות שהופרשו לכך סכומים מהמשכורת שלי – ואני לא היחיד.
אחרי שראיתי שאין לי ולעובדים עם מי לדבר כדי לקבל את המגיע לנו, החלטנו להתאגד. לפני שנה, פניתי לאסף, ממונה מחוז דרום על כוח לעובדים ושאלתי אותו מה אנחנו צריכים לעשות. אסף אמר לנו להחתים שליש מהעובדים ושנהיה הנציגים שלהם, אך לצערי המגעים נותקו ולא יצא מזה כלום.
לפני כמה ימים הגיעו לסניף שלי חברים מהסתדרות הנוער העובד והלומד, ואמרו לי שיש עובדים ברשת שרוצים להתאגד. אני כמובן התרגשתי מהפנייה ועוד באותו היום נסעתי למפגש עובדים בתל אביב. במפגש ראיתי עובדים מבוהלים שמפחדים להוביל מחשש שמקום עבודתם ייפגע. מכיוון שזו הפעם השנייה שאני מנסה להתאגד ואני יותר מנוסה, החלטתי לקחת את המושכות לידי. לאט-לאט הבינו כולם שיש להם גב ושלהיות ביחד ייתן לנו כוח, כולם נרגעו מעט, הרי בסך הכל אנחנו מבקשים את הזכות הבסיסית להתאגד ולשפר את התנאים שלנו.
יום למחרת, מנהלי הסניפים ברשת מכל הארץ נקראו לישיבה דחופה. טוביה צדוק, המנהל האזורי ואריה אלבז, מנהלו הישיר, פנו למנהל שלי ואלי וביקשו שנאשר אותם בקבוצות פרטיות שפתחתי בפייסבוק, ככל הנראה כדי להשיג מידע ופרטים על ההתאגדות הצפויה. אני כמובן צירפתי אותם – מכיוון שאין לנו מה להסתיר. קראתי להם לשבת למשא ומתן. עד היום אף אחד לא יצר אתי קשר.
מיכאל, המנהל שלי, רצה לנסוע אתי למפגש ההתאגדות אך אסרו עליו לעשות זאת בטענה "שיש הרבה עבודה בערב ומעדיפים שיישאר בסניף". מנהל האזור ביקש לא להחתים עובדים בזמן העבודה וגירש את חברי הסתדרות הנוער העובד והלומד מהסניף. המנהלים והעובדים שאני נפגש אתם מחויבים למקום העבודה ומשקיעים מאמצים רבים כדי לתת שירות מקצועי, וברמה גבוהה. אנחנו לא רוצים להגיע לסכסוכים מיותרים עם ההנהלה, אבל פעולותיהם הנוכחיות פוגעות בחופש ההתאגדות שלנו המוגנת בחוק.
אני קורא מפה לכל העובדים של דומינו'ס להתאגד, לא לפחד, ולהיות אמיצים. זו הזכות שלנו להתאגד ולהיות שותפים להצלחות של הרשת. אנחנו נצליח כי אנחנו צודקים וחזקים. מההנהלה אני מבקש בכל לשון – הימנעו מכל פעולה שעלולה לפגוע בזכות שלנו להתארגן. אפשרו לעובדים להחליט בעצמם באופן חופשי. מכאן אני פונה אליכם בבקשה, לשבת להידברות כדי שנוכל לדאוג ביחד לעתיד של מקום העבודה שלנו. אנחנו ביחד אתכם יכולים ליצור בשורה גדולה לכל העובדים בדומינו'ס פיצה ובכלל לעובדים הצעירים בישראל.