ב-23 באוגוסט 1942 הגיע ויירניק (1887-1972) מכיכר השילוחים בוורשה לטרבלינקה. ויירניק היה אז כבן 52, נגר-טפסן במקצועו, והיה אסיר בטרבלינקה עד ה-2 באוגוסט 1943, עת השתתף במרד במחנה ההשמדה. ויירניק היה דמות מרכזית במרד. מפקדי המרד ניצלו את ניידותו בין חלקי המחנה בגין עבודתו כאיש תחזוקה. לאחר המרד ברח וייניק לוורשה והצטרף ל'ארמיה לודובה' (הצבא הפולני הלאומי) בזהות פולנית בדויה.
בראשית 1944 כתב בפולנית את 'שנה בטרבלינקה', כעדות על למעלה מ-11 חודשי תופת וייסורים בהם חזה ברציחתם של כ-870 אלף בני עמנו. במחתרת הפולנית הודפסו כמה אלפי עותקים ע"י אנטק צוקרמן, ובמאי 1944 הוברחו מספר ספרים לאנגליה ולארה"ב, שם פורסם החיבור עוד באותה שנה.
בתרומה של 100 שקלים בלבד לקרן הנצח, לסבסוד מסעות תנועות הנוער לפולין, אפשר לקבל עותק חדש של הספר
בארץ ישראל תורגם הספר לעברית ע"י אנטק צוקרמן, וראה אור ע"י ההסתדרות הכללית בשנת 1948 בשם פנקס קטן.
סיפור חייו של ויירניק הנו מרתק וייחודי כשלעצמו וראוי שייכתב. אולם בין דפי ספר זה מגולל ויירניק את שראה במשך 11 חודשי תופת וייסורים, בהם חזה בהשמדתם ורציחתם של מאות אלפי היהודים בתאי הגזים. זאת על שום פשעם היחידי – היותם יהודים. אין מילים שיתארו את הימים הנוראים ביותר בתולדות האנושות באופן קודר ומדויק יותר מכפי שעשה זאת ויירניק בכתיבתו המיוחדת, הקשה, העשירה ומעוררת ההשתאות.
מתוך דברי המבוא:
יום אחד כל זה יבוא אל קיצו והרשע ימוגר. יום יבוא ועל חורבות ערים נשמות יבנו בתים חדשים, תינוקות שוב ייוולדו וילדים ישחקו בשולי הדרכים. החיים יזרמו כי זו דרך העולם, השמש תזרח, הכל שוב ישגשג ואיש אולי לא יזכור. אני רועד לעצם המחשבה שאיש לא ידע ועוד יותר אני פוחד שאיש לא יאמין. אני חרד למחשבה שאנחנו, המעטים, פליטי הלהבות וניצולי האימה נחשב כלא שפויים אם נספר את קורותינו.
דור יעבור מן העולם; את עיני אחרוני העדים יכסו רגבי עפר ויחד איתם יגיע קץ הזיכרון. כעת אני עייף. עייף ומרוט וחדל כוחות.
רק דבר אחד בוער בי ומאיץ בי – לספר! לספר במדויק ומיד. לספר עכשיו, היום, שמא מחר תשיג אותי היד הרשעה ולא אחיה עוד ולא אספיק. לספר עכשיו, כל עוד הזיכרון טרי, חי וקיים נאמנה ואיש לא יוכל לטעון שהזמן שיבש את האמת. לספר מייד, כדי שהעולם ידע, כדי שהעולם יקום ויעשה מעשה ללא דיחוי. כדי שהארץ תרעד…
עבורך הקורא ולמענך, אני מתאמץ להמשיך את קיומי הדווי. עבורי – אבד קסמם של החיים. שכן, כיצד אוכל לנשום לרווחה ולשמוח בכל מה שנברא על פני האדמה?