בשבוע שעבר התפרסם מאמר ב-העין השביעית תחת הכותרת "מעצבי העצב" שעוסק באופן שבו התקשורת הישראלית מתמודדת עם סוגיית עיצוב זיכרון השואה. פסקה מדאיגה במאמר מדגימה את שהרגשנו מזמן – מתפתח יחס בעייתי בציבוריות הישראלית אשר דוחק לשוליים את התופעות של הגבורה וההתנגדות לנאצים ועוזריהם.
"הניתוח חושף את המפנה הדרמטי באופן שבו התרבות הישראלית תופסת את ההתנהגות ה"ראויה" לנרדפים היהודים במהלך השואה: מרבית הפריטים שהתמקדו באירועים שהתרחשו בזמן המלחמה עסקו במאמצי הישרדות ובריחה של יהודים או ברדיפתם והשמדתם על-ידי הנאצים.
רק 5.8% מהאייטמים התמקדו בהתנגדות יהודית חמושה בגטאות או בקרב קבוצות פרטיזנים. נתון זה מנכיח באופן מובהק את השינוי הגדול שחל בתרבות הישראלית באשר לשאלה מהי גבורה בהקשר של זיכרון השואה."
יהיה זה נכון לקבוע שההתנגדות היהודית החמושה הייתי תופעה קטנה בהיקפה לעומת גודל ורוחב ההשמדה הנוראה. אך לא סתם בחרו אדריכלי הזיכרון הלאומי לקרוא ליום בשם יום הזיכרון ל"שואה ולגבורה". אנחנו מקיימים ביום הזה לא רק זיכרון לבני משפחותינו ועמנו אלא גם תביעה ודרישה מעצמנו – ניתן להתנגד וחשוב לחנך להתנגדות לעוולות ולאי-הצדק. בכל מצב.
השכחת הזיכרון של תופעות ההתנגדות היא כנראה תהליך לא מודע (וכנראה בחלקו כן מודע) שבו החברה הישראלית מתחילה אט-אט לוותר על העמדה שנחקקה בלבבות האומה בערב ליל הסדר בשנת תש"ג, אפריל 43'. המורשת של מורדי גטו ורשה שמעשיהם כוננו את יום הזיכרון הזה. שאפשר, בכל מצב, להיות אדם ולבחור בין טוב לרע.
"המרד בווארשה – היה מרד של בדידות. עם זאת לא היה המרד הקשה ביותר. יש מרד שהוא קשה יותר, והוכיחו לנו אנשים שצריך להאמין בזה: אפשר שיהיה מרד בתהום האבדון! אפשר שיהיה מרד בגיהינום!"
אנטק צוקרמן.
אפשר שיהיה מרד בגיהינום.
תחשבו רגע על המשמעות האדירה של המשפט הזה ביחס לחיינו.
הלוואי ונשכיל ללמוד ממורינו ההיסטוריים ונאפשר למעשיהם להשתקף בחיינו.
היום התפרסמה כתבה בעיתון "ישראל היום" על מאמר חשוב שנכתב לציון 70 שנה למרד במחנה סוביבור ע"י לזר לוברסקי ותורגם והוצא לאור ע"י חברי תנועת דרור ישראל והנוער העובד והלומד. היה לי הכבוד להיות שותף בפרויקט החשוב הזה. המאמר הגיע לידינו באורח מקרי (או שבעצם זהו מקרה אשר מדגים את העדר המקריות לצד הכוונה) בעקבות טקס שקיימו חברי גרעין תמר של הנוער העובד והלומד בבית האבות בו מתגורר סמיון רוזנפלד, מאחרוני המורדים החיים מסוביבור. בעקבות הטקס המרגש פגשו החניכים את לזר אשר הציג בפניהם מאמר המסכם פגישות רבות שקיים עם מפקד המרד בסוביבור, שכנו בעיר רוסטוב, אלכסנדר פצ'רסקי. במסגרת הכנת הכתבה זכינו לפגוש את רוזנפלד לשיחה מרתקת על המרד ותפקידו בתוכו. מדובר באדם ענק בין ענקים, שלאחר שחרור המחנה הצטרף לפרטיזנים ולבסוף הצטרף לצבא האדום והשתתף בכיבוש של ברלין מידי הנאצים. אדם כזה, אשר מגיע לגיל 91 בארץ ישראל, ראוי לחנך עליו דורות על גבי דורות – ולא לשכוח.
כשאני אומר לא לשכוח – אינני מתכוון לזכור את זוועות הנאצים. אני מתכוון לא לשכוח את אותם גיבורים כמו פצ'רסקי ורוזנפלד. אותם ואת מעשיהם.
תודה לכל מי שעזר בהפקת הכתבה החשובה הזו. תרמנו את חלקנו והוספנו עוד כמה אחוזים לסטטיסטיקה של הזיכרון.
לקריאה נוספת