עומדים אנו בערב זה ונזכרים בגדולת האדם, ביכולתו הבלתי מוסברת להיות בעבור האחר, להילחם בעבור האחר ואף לשלם בחיים בעבור האחר, בעבור החברה, בעבור המדינה. כאשר לא חדוות הקרב או בצע אישי מאיצים בך קדימה "אלי קרב", אלא הבית, המשפחה, החברה שנבנית ועוד עתידה להיבנות כאן. בית לעם היהודי, חברת המופת לעם היהודי, אור לגויים – כמצווה עלינו משחר כינונינו כעם. צעד אחד לא נלך לאחור בבוא האויב לקראתינו כי מדינה יהודית הינה דיגלנו ואנו לה החומה עד עולם.
כדברי ברנר על מגיני תל חי:
"והחשבון היה אומנם ברור לכל – הוי, חשבון בלתי קר כל עיקר, לא חשבון של איונטר ופונטים ותקציבים כלל וכלל.
ואולם הלב, הלב המסור, הוא האמין בניסים, האמין כי ישתנו סדרי בראשית לטובה עלינו, כי המסירות כל יכולה, כי האהבה לשעל אדמתנו תעתיק הרים.
ומלבד זאת, אם למהר ולעזוב כל מקום שסכנה בו, הרי שעלינו לעזוב את הכל, לסוג מכל הנקודות – ולאן?
ובכלל, ענו והודיע לבסוף – אם תבוא העזרה מן הדרום לצפון או לא תבוא, הנמצאים שם יעמדו על המשמר עד הרגע האחרון. ואין מה לדבר על עזיבה" – י.ח. ברנר
זו כבר שנה שנייה, שאני עומד מעל במה זו וברשותי הכבוד לשאת דברים "לזכר", לזכר המגינים הלוחמים, לזכר מלח הארץ, מיטב בננו, חברינו, הורינו, אחינו, לזכר הנופלים המלחמות ישראל. רק שהשנה נשיאת המילים קשה וכבדה, שואל את עצמי לזכותי לשאת מילים אליהם, אל הלוחמים הנופלים, עליהם אל מול קהל המשפחות וחברי התנועה, על אותם לוחמים אשר רוח הציונות פיעמה בליבם, רוח אשר שילמה מחיר בנפש עבור נפש ישראל, נפש העם היהודי במדינתו, רוח החלוץ אשר הולך לפני מחנה האומה לשם ההגנה, הגנה על החיים, הגנה על חבל הארץ בו יוכל העם לשכון.
האם די ציוני אני בחיי? האם די חלוץ אני בחיי שבעבור זה קניתי לי את זכותי לשאת דברים או אף להזכיר את הנופלים? המצדיק אני בחיי את אשר נפלו כה רבים בעבורו, המחייב אני את חיינו בארץ בחיים גדולים.
שוב אעזר בברנר:
"תל חי. לב ישראל חי. אבל יתר אבריו? היחיו גם הם? הנכונים אנו כולנו לחיות עם דופק הלב הזה עד הנשימה האחרונה? הבאנו כולנו בחדרי ליבנו בימי הזעם האלה, אשר לא מהר יעברו, השמענו שם כולנו את הד הקריאה החרישית הרוממה של הגיבור כרות הזרוע: 'טוב למות בעד ארצינו'? טוב! אשרי מי שמת בהכרה זו – ותל חי למראשותיו" – י.ח. ברנר
ובכלל, מה הם אלו אותם החיים בארץ אשר בעבורם נלחמו ועוד נלחמים כה רבים מאיתנו בחירוף נפשם? אומר אני לכם, חברים, משפחות, חברי תנועה: עלינו להילחם על החיים במדינת ישראל בחירוף נפש כשם שאנו ואחינו נחלמים על החיים אל מול המוות הברור והמיידי מצוררנו הרבים. זאת צוואת הנופלים והנותרים במדינת ישראל.
החברה היחידה בה ניתן להאמר משפט כגון: "טוב למות בעד ארצינו" הינה חברה אשר ראוי להאמר בה "טוב לחיות בעד ארצינו" – אותה חברה אשר המופת היא לנו הדגל ואנו לדגל זה החומה, חומה חזקה, חומה אייתנה, חומה מוסרית, חומה ניצחית.
מדברי טבנקין:
"בעבודה ובהגנה מקופל התוכן הפנימי העמוק של תנועתינו, שלא הנימוקים הפוליטים הולידו אותו, כי אם צו מוסרי, והוא ממלא את חיי האדם. על דגלנו חרתנו במשולב: עבודה עצמית והגנה עצמית"
מתוך מטרות התנועה, המטרה השביעית:
"בוגר השואף להגשים עצמו במדינת ישראל ושותף לתהליכי בנייתה והגנתה"
קורא אני לנוער שעוד עתיד לרשת מדינה זו, לחניכנו האהובים: חוסנה של החברה פנימית היא אשר מחזקת את לבינו בקרב, בנקודת הקצה, חזקו את ליבכם, חזקו את קישרכם אל הארץ, אך יותר מכך אל יושביה, אל אחיכם, חבריכם, קהילתכם. ללא חברה אשר אליה נכמה – לא יהיה בליבנו ונפשנו גם את הכח להילחם. חברה אשר אין אנו בוניה – לא יהיה בנו הכוח להגנתה. היום יותר מתמיד נכונה ברכתנו: לעבודה ולהגנה ולשלום, ניצרו זאת על ליבכם ולכו איתה בכל אשר תלכו.
עמית יזרעאלי, רכז קן הרצליה
ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל
יום שני 01 מאי 2006 ג' אייר תשס"ו