חיילי גדוד 50 של הנח"ל בו משרתים בוגרים של התנועה כחלק ממסלול הנח"ל

מאז יצא לדרך מבצע "צוק איתן" גויסו עשרות אלפי חיילים במילואים לצד חיילים רבים בסדיר אשר נשלחו למערכה בעזה. במציאות קשה זו, חיילים רבים מסכנים ואף לצערינו מוסרים את חייהם על מנת לשמור על ביטחונם של אזרחי ישראל. מאז התחיל המבצע אנחנו עדים ליוזמות רבות של אזרחים אשר אוספים מוצרי מזון והיגיינה בשביל החיילים בדרום. הנה כמה דוגמאות יפות. גם אתם אספתם בקן? שלחו לנו תמונות!

חניכי קן צפי"ם (צפון ים המלח) כותבים ברכות יפות לחיילים ולמדריכים שהתגייסו

חברי ועד העובדים של מקדונלד'ס עורכים איסוף מזון בחולון

במושב טל שחר, חניכי בני המושבים אוספים ממתקים לחיילים

חניכי קן נאות גנים בנתניה ארגנו מבצע איסוף מזון שכונתי

אתמול בלילה כשיצאתי ממחנה התנועה בצפון הארץ , נסעתי על דרך העפר ומשהו כמו קילומטר מהמחנה זיהיתי רכב שמשך את תשומת ליבי , הוא עמד בצד הדרך , עצרתי לידו, הארתי לתוכו.

"תדליקו את האור ברכב," דרשתי, על הרכב שלי בצבע שחור מדבקת ביטחון גדולה, זה הספיק להרתעה והודלק אור ברכב.

בפנים שתי אימהות צעירות, נבוכות מודאגות, "באנו למחנה."

"מה אתם מחפשות כאן?" שאלתי.

"באנו לראות שיש כאן אבטחה וגדר ושהילדים בסדר. יש לנו ילדים במחנה,"

"מאיפה אתן?"

"מטבעון, אנחנו לא רגועות באנו לבדוק,"

"אתן רוצות להיכנס למחנה?" שאלתי,

"לא, אסור שהילדים ידעו שבאנו, רק בדיקת אבטחה והולכות." שתי אימהות צעירות , מחייכות במבוכה באו לעשות ביקורת אבטחה במחנה.

זה הזכיר לי כשביתי הבכורה שיר הגיע לגיל היציאה לדיסקוטק , הלכתי גם אני, שלושה ימים מראש לדיסקוטק המיועד וביקשתי לראות רישיון עסק, בדקתי לתדהמתם את מערכת גילוי האש, את מערך האבטחה, את מערכת החשמל, תאורת החרום, ורק לאחר שעמדו בבדיקה אישרתי לשיר את ההשתתפות. אז חשבתי שאני ההורה היחיד שמודאג והנה עוד שתי אימהות צעירות מטבעון שבדרכן באות לבדוק שילדיהן בטוחים.
אנחנו עומדים על דרך העפר החשוכה ואני מסביר להם את סידורי האבטחה:

את אחר הצהרים והערב ביליתי במחנה. ידוע שמחנה רציני מתחילים לבדוק מהמרפאה שלו, הפתעתי רת צוות המרפאה. סהר קצין המרפאה ניגש אלי והתחלתי בתחקיר- תפקוד החובשים, הרופא, ציוד רפואי, בבוקר הוכנס עירוי לחניכה. "הראשון לעונה" אומר סהר בגאווה, עד היום הצלחנו לטפל בבעיות ללא צורך בעירוי. היער עובד כבר מיום החופש הראשון מעל לחודש ימים כ1500 איש ליום , כאמור ללא עירוי.

אני נכנס לחדר הטיפולים, ריח של חומרי חיטוי, הציוד מוכן, ציוד חרום, ציוד החייאה.
בודק את יומן הטיפולים, שואל על כאבי בטן, שלשולים, התייבשויות, פציעות – המצב טוב.

"יאיר ממשרד הבריאות היה כאן," סהר מספר, "הוא מאוד התרשם , נתן לנו מחמאות."

סהר שלח לי סיכום יום בחצות.

אני נפרד וממשיך למפקדה הראשית, לשם אסור להיכנס לא לחניכים ולא למדריכים, שם הסגל הבוגר של היער, רכזי הבטיחות והתברואה, קצין הביטחון ועוד ממלאי תפקידים בכירים ביער. באזור הזה הגילאים כבר אחרים. זקני השבט, יושבים מתחת לעצים על שולחנות הקק"ל עם לפטופים ומנהלים את המחנות. לקמב"צים ולמפקד היער יש משרדים ממש, למפקד היער יש גם טלוויזיה, 14 אינטש בת עשר שנים והוא היחיד שרואה את העולם בחוץ, היום ה- 15 למלחמה.

בטלוויזיה מדברים על חייל נעדר, שקט, עצבות ודאגה. מידי פעם אזעקה באשדוד, בעוטף עזה וכשאני שם- גם בגוש דן. המפקדה הראשית זה המקום היחיד שהמצב רוח הלאומי חודר פנימה. מסביב, מהמחנות, עולים קולות צהלה של חניכים.

סמינר מדריכי מובילים, מהאזור הצפוני נמצאים כנראה בסלטרון מוסיקה שמחה ושירה.

מחנה השכבה הצעירה בנושא אינדיאנים חוגג ומרחוק נשמעים הריקודים ושמחת הקאניבליים.

הסגל של מחנה העפלה שמתחיל בשבוע הבא נמצא כאן ונערך למחזור שיכנס. הם בהערכות למשחק העפלה ענק שבו יעלו החניכים לארץ ישראל.

ילדי הנגב והדרום במחנה מיוחד שיצא לדרך בשל הנסיבות. גם הם במחנה שלהם, גם משם, צריך לציין, קולות צהלה ושמחה.

שני טנדרים במחסן מעמיסים ציוד לרפסודיה. בעוד שבועיים מבצע חציית הכינרת ברפסודות, מעמיסים חבל ובמבוקים ומובילים אותם לחוף בכינרת.

לילה במחנה רועש וגועש ועמוס ושמח.

מפקד היער עובר על רשימת החניכים שהגיעו מהבית הבוקר, "כמעט ולא היו ביטולים!" אומר לי בגאווה. "שמורת טבע, רכשנו את אמון ההורים, הם שולחים את הילדים, המחנות מתקיימים כמתוכנן". אנחנו יושבים על הדברים ואני משתכנע שדברים מתנהלים היטב.

מגיע הקב"ט הראשי , מעדכן שיתכן שיגויס בשבוע הבא למילואים, הוא מספר לי שהמשטרה שולחים לכאן המון סיורים, "שלחו רכב אזרחי עם בלשים שניסו להתחזות להורים של חניכים ולחדור למחנה. במפקדת היער בדקו שוב ושוב וענו לבלשים שאין לנו חניך בשם הזה ושלחו אותם מהמקום."
התרגול הצליח …

הקב"ט מדווח על תחזוקת הגדר, על מצב המאבטחים, על תפקוד סגן הקב"ט, על התרגילים עליות המשמר והתדרוכים מידי משמרת. קב"ט מחוז צפון בקשר יומי , מעדכן דורש ומנחה.

אני מסיים את הביקור , עולה על הרחבה המרכזית מסביב קולות החניכים שמחים מאושרים, סגל רציני של מפקדי מחנות ויער שלוקחים את המשימה ברצינות.
צוות רחב של ממלאי תפקידים בתחום שמירת החיים.

אני יוצא לדרך. שוכנעתי שהמצב בסדר, עולה על הדרך הלבנה והמאובקת נוסע כקילומטר ופוגש את שתי האימהות המודאגות שבאו לבדוק את סידורי הביטחון ביער.

אני עוצר ובסבלנות מסביר להם שהילדים שלהם בידיים טובות.
"מרכל איתם" שגם הבת של מפקד המשטרה הייתה חניכה במחנה במחזור הקודם, גם שני הילדים של אחד מאלופי צה"ל.
שמבחן החוסן הלאומי "הפרטי שלהן" הוא ביכולת שלהן להסתובב ,לחזור הביתה ולאפשר לילדים להמשיך ולצהול ולשמוח במחנות הקיץ של התנועה.

שמורת טבע , בטוחה, חינוכית ושמחה , ללא טלוויזיה, ללא צבע אדום, ללא חרדות, יחד עם המון חברים טובים , ביחד לעבור את הימים הקשים האלו.

היסוס אחרון והן חוזרות הביתה ….

יוני בן דור

חגית סאלו מאשקלון וזהר ים לרר מאשדוד התראיינו לערוץ 2 על איך הן חוות את החופש הגדול הזה בצל המצב הביטחוני הקשה אחרי שבועיים שהיו מחויבות להישאר סמוך למרחבים המוגנים.

"זה חופש בעייתי. בהתחלה הייתה לנו את השגרה של ללכת לים, ולצאת עם חברים, בילויים, ואז פתאום התחילו כל האזעקות וזה היה מבהיל. גילינו שהתחילה המלחמה נגד החמאס." מספרת חגית סאלו. "אני כעיקרון, הולכת למקלט ליד השכונה ואני מדריכה שם ילדים, זה בערך מגיל חמש עד גיל 13, זה פתוח לכולם, אבל אלה הגילאים שמגיעים, זה כל יום, משעה תשע עד ארבע, ובאים הרבה דוקא."

"מה תכננת לחופש הגדול הזה?"

"היו לי כל מיני טיולים, מכל מיני סמינרים, וגם מהנוער העובד והלומד, אבל גם, זה התבטל בגלל המצב הבטחוני. "

"איך מתמודדים עם הסיטואציה הזאת מול הילדים שהם יותר קטנים וצעירים ממך?"

"בהתחלה הם היו נבהלים ונלחצים, ומתחילים לרוץ, ואז אנחנו המדריכים אמרנו להם שאנחנו פה לצידם, ואין להם לאן לרוץ, כי הם במקום מוגן. ואם נגיד האזעקה היתה תופסת אותנו באמצע פעולה, או משחק, אז היינו ממשיכים איתו כאילו לא קרה כלום, כי זה מסיח את דעתם מהאזעקה ואז הם פחות נלחצים".

"תכננתי להדריך בקייטנה, גם של הנוער העובד והלומד." מספרת שהר ים לרר מאשדוד. "תכננתי לנסוע לכל מיני מקומות בארץ עם חברות, לראות סרטים, כאילו כל מה שבני נוער, אני מניחה שעושים במקומות אחרים בארץ, שלא נופלים טילים כל הזמן, ותכננתי חופש, גם לצאת מהבית. ולא להיות ליד מרחבים מוגנים. במקום זה הדרכתי קצת במקלטים, ואני נמצאת בבית, רואה חדשות, לא עושים הרבה, כי אין יכולת לעשות הרבה דברים, כי גם אי אפשר לצאת מהבית, וגם דברים שאפשר לעשות בבית, אז קשה. כי מבחינה אישית נניח, קשה, עם כל המצב הזה, באופן נפשי, גם אני מפחדת, וגם יש לחשוב כל הזמן על כל מי שהמשפחה שלי נמצא בכל מיני מקומות, כי ההורים שלי לא נמצאים בבית, הם עובדים מחוץ לעיר, ואח שלי בצבא, וצריך לחשוב על כולם, ולחשוב למי יש אזעקה בכל פעם"

בסוף השבוע האחרון (18-19.7) התארח צוות המד"צים של קן יבנה במושב חרות בלב השרון. המדריכים בקן יבנה מעבירים בשבועות האחרונים קייצת על רקע ההסלמה הביטחונית ועושים מאמצים ענקיים על מנת להמשיך בפעילות החינוכית גם במצב של איום טילים. אז הגיע להם קצת הפוגה ורענון…

במהלך הביקור דאגו תושבי המושב לארוחת ערב בוקר וצהריים לחניכי הקן ופתחו את שערי הבריכה לכבודם, כמו כן השתתפו חברי הקן בפעילות הקיץ יחד עם צוות ההדרכה של המושב. חברי הקן ישנו במועדון הנוער של בני המושבים במושב-אחד מהמועדונים הגדולים והוותיקים של בני המושבים בארץ. היה יפה לראות חניכים ממעגלים שונים בתנועה נפגשים ולוקחים אחראיות אחד על השני גם בימים קשים אלו. הרבה פירגון מגיע למד"בית של מושב חרות, תמר קרמר, שדאגה וארגנה.

19/07/14

להורי וילדי המושב 'חרות'
קוראים לי מור שבתאי, ואני רכז קן יבנה של הנוער העובד והלומד.
בסוף השבוע האחרון אני וחניכיי, חניכי השכבה הבוגרת של הקן, התארחנו אצלכם במושב.
החניכים הגיעו אליכם אחרי שבועיים לא פשוטים. הם התחילו להדריך בהתנדבות את הקייצת- הקייטנה שלנו ואחרי יומיים החל המבצע. חניכי הקן נפגשו והחליטו יחד שממשיכים בקייצת וכך עשינו- הפגשנו את החניכים בקן ובכל פעם שהייתה אזעקה רצנו עם החניכים למקלט.
הם הגיעו אליכם אחרי חמישה ימי קייטנה רצופים בשבוע כששבוע נוסף לפניהם.
רציתי לספר לכם שלבחירה שלכם, כולכם- הורים, ילדים, וכל אנשי המושב, לארח את חניכי הקן בצורה כזו הייתה המון משמעות.
קיבלנו מכם המון אהבה, תחושה שאנחנו חשובים לכם, שאתם מוקירים אותנו וקשורים אלינו- וזה בכלל בלי שאנחנו מכירים.

קיבלנו מכם אירוח חם, אטרקטיבי ונוח. קיבלנו ארוחות נפלאות, חמות וטובות של בית אוהב.
כשהחניכים ראו אתכן האמהות, מגיעות למועדון עם סירים וקערות הם התרגשו ממש.
כשהם ראו אתכם, נערי המושב, מגיעים לפגוש ולהכיר אותם- הם שמחו וחיכו למפגש.
מדריכי הקן בוחרים לאהוב את החניכים שלהם ולהדריך אותם דוקא כשקשה ומורכב. כשהם מרגישים מכם את אותה אהבה ודאגה- זה נותן להם את הכוח להמשיך לעוד שבוע של קייצת.
אני רוצה להודות לכם, לכולכם, על האירוח הנפלא והחם. עשיתם מעשה מאוד גדול. לתמר המד"בית שעזרה בכל, לכל ההורים עם האוכל הנפלא, לחבר'ה הצעירים המעולים של המושב.
אנחנו מקווים לימים של שקט וכמובן מזמינים אתכם לבקר אצלנו ביבנה- והפעם האוכל עלינו.

בהוקרה רבה,
מדריכי הקן ומור שבתאי, רכז הקן

טקס סיום קורס פעילים
יולי 2014

פעילים, מדריכים ומדריכות, חברים וחברות,

רכז הקורס- עומר אשואל, המפקדת- שירי זילברמן, והסגן.

ערב טוב,

אנחנו מתכנסים בערב זה ביער כפר החורש וחשים התרגשות, אושר וגאווה גדולה על הקורס המשמעותי כל כך שיצרתם פה. על המפגש של החברים והחברות שיחד הפכו לקבוצה של פעילים. מסבבינו נושבות רוחות רעות, המבשרות את אשר גועש ברחוב הישראלי וברחוב הפלסטינאי- רוחות של שנאה וגזענות, רוחות של נקמה שמבקשות גדיעת חיים והרס.

מעשי הזוועה שנעשו בארבעת הנערים הישראלים- אייל יפרח, גיל- עד שעאר ,נפתלי פרנקל ומוחמד אבו חאדיר מזעזעים את נפשנו ואינם מרפים.
מה שקורה סביבנו אינו תופעה. זה לא פשוט קורה יש מאין. זה תהליך.

תופעה היא כאשר משהו קורה במפתיע, מופיע יום אחד וחולף. תהליך, הוא דרך ארוכה, מהלך שנבנה צעד אחר צעד בצורה מחושבת ונבחרת על ידי מוביליו. אנו מצויים בנקודת שיא בתהליך של הפרטת החברה וניסיון לפירוקה:
הפערים הכלכליים בחברה הולכים ומתעצמים. לרעב המציאו שם חדש – "חוסר בטחון תזונתי". השותפויות פורקו. החינוך המקצועי נעזב על ידי המדינה ורעיונותיו ננטשים. הנערים והנערות העובדים מותרים לעושק וניצול. הזרמים הקיצוניים צומחים על קרקע זו כמעט מבלי מפריע, הן בקרב היהדות והן בקרב האסלאם. נבחרי הציבור עוסקים באינטרסים פרטיים ולא בנו, האזרחים. כך מרגילים אותנו אט אט לכך שזו המציאות ולא תיתכן אחרת.

המאבק שמתחולל פה, אינו בין ערבים ליהודים, אלא בין אנשים שמאמינים באדם ומקדשים את ייחודיותו לאלו שלא. בין אנשים המאמינים בשוויון לאלו שאינם מאמינים בו.
ישנם קולות אשר קוראים לנו לשנוא, לנקום, להשחית. מעשים אלו נוגדים הן את רוח היהדות והן את רוח האסלאם. לשנוא ,זה להיות אדם ללא אמונה. אדם נואש.

עלינו להבין את התהליכים אשר מתרחשים סביבנו, להעמיק בהם. הם לא מורכבים מידי לפירוש ולגיבוש עמדה. עלינו להאזין טוב לקולות הרוח המנשבת בחברתנו ולדעת להתנגד להם. מוטלת עלינו האחריות להשיב לרגע מתוך העתיד המבוקש ולזכור כי גם בעת לחימה, העתיד המבוקש לנו הוא שלום. רק כך נשמור על מדינתנו, על אזרחיה ועל חייליה. נשמור על חפים מפשע מבית ומחוץ תוך ביעור הטרור מקרבנו.
אתם בחרתם לבוא לפה יחד ולדרוש להשמיע קריאות אחרות. בחרתם, אתם ומדריכיכם להיות מספיק אמיצים לחפש דרך אחרת במציאות בה רבים כבר התייאשו.

אל תתנו לייאוש למלא את ליבכם. עלינו להמשיך להיאבק על דמותה של החברה שלנו, על בניית החברה הטובה. אתם יודעים למה? כי היא שלנו. אנו כרוכים בשותפות גורל, יהודים וערבים, יחדיו בבית זה. גם כשהוא נראה לעיתים קטן ומכוער. הוא שלנו, אין לנו בית אחר.
המאבק שלנו הוא על החברה, על דמותה, ערכיה ואנושיותה. מאבק כנגד הפירוק והניצול ולמען התאגדות של אנשים, של עובדים. מאבק על קיומם של בתי ספר מקצועיים, על כבוד האדם באשר הוא. מאבק על צדק
מאבק להגשמתו של ערך שוויון ערך האדם.

העובדה שרבים בחברה הישראלית מסיתים איש נגד שכנו, אינה מניחה בידיהם את הצדק. רק את הבדידות. ואילו אתם, אתם אינכם לבד. אנו תנועה, תנועה אחת, גדולה, כללית ואוהבת מאוד. אתם חלק ממנה, אתם בוניה ויוצריה. היו אמיצים ותהיו אמיצות לומר את שאתם מאמינים ומאמינות, ואל תשקיטו את אשר בליבכם. היו נאמנים ונאמנות לדרכיכם.

התנועה שלנו היא גם תהליך. היא צועדת עם החברה הישראלית יד ביד לאורך כל הדרך, יודעת את חולשותיה ואת גדולתה. באחריותנו לשמור על דרכה. אחריות זו מחייבת אותנו לפנות לאנשים כמו עומרי פדן, מנכ"ל מקדונלדס בישראל שמתעקש שכספו יהיה על חשבונם של עובדיו, לעמוד מולו ולומר לו- "לא תוכל", "לא עוד", אנחנו לא ניתן!
אתם הפעילים, זה הכוח שלכם – לזהות את העוולות ולרדוף את הצדק. זה מאבק קשה וככל שנתמיד בו הוא יהיה יותר קשה.

השבוע היו פעולות "תג מחיר" נגד הנוער העובד והלומד, פעולות השחתה בקן פורדיס, סניף לוד ובסניף נהריה. מבני הפעילות שלנו הושחתו ורוססו בכתובות גזעניות של איבה. נורת אזהרה לפעולה אותה אנו בוחרים לקיים. פעולות אילו אינן מקריות. הן מופנות נגדנו כי ישנם אנשים סביבנו המבינים שמעשינו מנוגדים בתכלית הניגוד את דרכם הארורה. הם עושים זאת כדי שנוותר עליה, ניסטה ממנה ושהייאוש יכלה גם את ליבנו.

אנחנו נעמוד בכוחות משותפים אל מול פעולות אלה כתנועה אחת- יהודים, ערבים ודרוזים, מהעיר, מהכפר המושב והקיבוץ. נבער כל השחתה, ננקה יחד את הקנים והסניפים שלנו, ונאמר לכולם כי לגזענות אין מקום בביתנו המשותף. כי ביתנו פתוח לכל נערה ונער וימשיך להיות מקום בטוח לכל אחת ואחד מאתנו.
שלשום היו ביער בני המושבים, אתמול המד"צים ,היום אתם ומחר הקנים הערביים . כך מגדילים את האור. אתם הפעילים ועוד אלפי בני נוער שמסיימים את סמינרי ההכשרות שלהם ביער זה ונכונים לבנות יחד חברה מתוקנת.

ואתם מדריכי המדריכים, יצרתם במו ידכם את קורס פעילים בעתות אלו. מה שנרקם ביניכם לבין חניכיכם נשאר לתמיד. זו תיבת התהודה שלכם. לנו אין אחרת מלבד המפגש האנושי, הקשר העמוק, המחויבות והמסירות שיש ביניכם, מדריכים וחניכים. אומרים שאין בחברתנו מנהיגים ודמויות חיקוי. אני רואה מסביבי עשרות כאלו: כל מי שהגיע לפה ליער להדריך ולהתחנך, כל מי שיצאה עם תחילת הקורס כדי לחזור לעיר וליישוב עליו היא אחראית וכל מי שיבחר להיות פעיל יום יום בסניפים.

מדריכים, תסללו את השותפות עם החניכים והכירו להם את פעולתה הרחבה של התנועה- את ההפגנות נגד תג מחיר, את המאבק כנגד תורת המלך, את מסע המושבות עם תנועת בני עקיבא, את יצירת "לעולם אדם", את המרכז להדרכה לנוער להט"ב, את מועצת המחדשים וטורניר הכדורגל נגד הגזענות. שנדע ונזכור תמיד כמה כוח טמון בנו וכמה רגישות נדרשת כדי לבנות תנועה כללית.

ואתם הפעילים, תהיו גדולים, יש מאחוריכם חניכים רבים בקהילה, בבית ספר ובסניף. החברה שלנו מזמנת לכם משימות רבות עם סיום הקורס ומצפה לכם שנה שלמה של פעילות. היו המנהיגים של המחדשים, המנהיגים של התנועה שלנו. נבקש ונאחל ימים טובים יותר, של שלום וביטחון לכולם, של שלווה לתושבי הדרום ולחיילים נבקש שישובו הביתה במהרה.

לעבודה, להגנה ולשלום, עלה והגשם!

נתי ווימן

רכזת הדרכה – הנוער העובד והלומד

"אתם תהיו פה גם מחר, נכון?"

השאלה שחוזרת על עצמה כל יום מאז תחילת המבצע. בקשה לאישור, כמעט בתחינה: תחזרו. אל תשאירו אותנו לבד. אנחנו צריכים אתכם.
ואני חושבת לעצמי, מה עומד מאחוריה? הרי, הם בוודאי יודעים למה אנחנו כאן. אנחנו כאן כי יש מלחמה, כי מסוכן, כי צריך להישאר במקלט ואם כבר אנחנו יכולים להיות רק במקלט- אז לפחות נעשה מזה משהו מודרך, לפחות נהיה ביחד.

אז למה חשוב להם כל כך לדעת שנהיה גם מחר? הם לא שואלים אותי אף פעם מתי זה יגמר. הם לא מבקשים לדעת מתי לא יהיו יותר אזעקות, מתי יוכלו שוב לשחק בחוץ בלי לדאוג להישאר ליד המקלט.
רק שנהיה. רק שלא נעזוב אותם.

אז אתמול הבנתי את מה שחשדתי בו עוד מקודם, כי שליו אמרה את זה בצורה מאוד ברורה. ניסיתי לדבר איתם על שלום, הם לא הבינו מה זה. לא הצליחו לדמיין. שבת שלום? נו, זה שלא עושים בשבת שום דבר, בלי פלאפונים או טלוויזיה. רק שלום? מה זה שלום? לא יודעים.
מישהו אמר הפסקת אש. שאלתי, אתם רוצים שתהיה הפסקת אש? שלא יהיו יותר טילים?
ואז שליו אמרה את זה. לא, אני לא רוצה. אם לא יהיו יותר טילים, אז גם לא יהיו לנו יותר פעילויות של הנוער העובד.

ושוב חשבתי לעצמי מה הם חווים. כן, זה מפחיד. כשיש אזעקה, אפילו אם אנחנו בתוך המקלט ואפשר להתעלם- אז משהו קופא, נהיה מתוח, הדמעות פתאום עולות. איזו מציאות זאת? איך ילדה יכולה לגדול ככה, כשהמובן מאליו הוא שיש אי שם אנשים, בני אדם כמוה, שרוצים להרוג אותה?

אבל זה לא הדבר היחיד שהם חווים בשבוע וחצי האחרון. בשבוע וחצי האחרונים יש גם מי שדואג להם. שיכנסו למקלט ולא יצאו אם יש אזעקה, שיאכלו כשהם רעבים, לשאול מה קרה כשהם בוכים. יש מי שדואג לראות שהם הגיעו הביתה בשלום אחרי שהפעילות הסתיימה, וגם- שכיף להם. שפשוט כיף להם אחד עם השניה, שלא משעמם.

ואני מכירה אותם עוד מלפני מבצע "צוק איתן". הם תמיד מסתובבים ליד הסניף. משועממים, מבקשים, שואלים אם אולי במקרה הפעם הפעילות היא בשבילם ולא רק לגדולים.
אז מה השתנה בחיים שלהם בשבוע וחצי האחרונים? מישהו, אי שם, רוצה להרוג אותם. שולח טילים אליהם הביתה.

אבל גם, מישהו ממש כאן רוצה בשלומם. דואג להם. אוהב אותם. פתאום הם "הילדים מהדרום", וכולם רוצים לחבק ולאהוב-
זה לא משנה שביום-יום המציאות שלהם לא פחות קשה. העוני, ההזנחה… הם לא מספיק מעניינים בשביל שנשקיע בהם את מיטב כספנו וכוחותינו.

ומה אני חווה בתוך זה?
את הבלבול שלהם, אני מניחה. המציאות הבלתי אפשרית הזאת, החרדה לחיי ובעיקר לחיי החניכים. התחדדות חוש השמיעה שלי וערנות לכל בום או שריקה.
ולצדה, את האהבה שהם מעניקים לי בצורה גלויה כל כך. מייחלת שאקח מכל זה את המד"ציות והפעילות שחשובה להן כל כך. שאזכור שהן מרגישות משמעותיות ומשנות כי הן באמת כאלה. ואת הידיעה הכבדה הזאת שיושבת עלי, כמו עליהם, שכשכל זה יגמר- החיים שלהם יראו, בערך, אותו הדבר.

ומי, אני שואלת את עצמי, יהיה שם כדי לדאוג להם?
גם הם שואלים.
"תהיו פה גם מחר, נכון?"

נועה סברון, גרעין גלעד, מדריכה בוגרת באשקלון

מאז תחילתו של מבצע "צוק איתן" מדריכי הנוער העובד והלומד פועלים במקלטים השכונתיים שנפתחו בכל עיר – אשדוד, אשקלון, שדרות ובאר שבע. המקלטים פתוחים והמדריכים מזמינים אליהם את ילדי ונוער השכונה אשר נמצאים בהם גם ככה רוב שעות היום. לחלק מהמשפחות, זהו המרחב המוגן הבטוח הקרוב ביותר. הילדים והנוער שמגיעים למקלט עוברים פעילות הפגתית, לצד חינוך לתכנים של "שלום בעיתות מלחמה" סולדיריות וחוסן חברתי. המרחב המוגן שנוצר במקלט עם מדריכי התנועה אינו רק פיזי אלא גם נפשי ורגשי. המטרה היא ליצור מקום העוטף את הילדים במציאות הקשה הזו, ומעניק אישור לתחושות ולקשיים שעולים בתקופה הזו. המדריכים אשר בוחרים להגיע יום-יום הם גם רכזים ומדריכים בוגרים וגם מד"צים (מדריכים צעירים) בשכבות י'- יב' שמדריכים בקינים כל השנה ופועלים עכשיו בהתנדבות מלאה ומתוך תחושת שליחות.

"לצערי הילדים בדרום כבר רגילים לשהות ממושכת במקלטים, אז אנחנו באים ומנסים להוציא אותם קצת משגרת המלחמה ולעשות להם כיף." מיתר פלדמן, מספרת לידיעות אחרונות-24 שעות על הפעילות במקלטים בדרום.

לאור המצב הביטחוני, החלטנו בתנועה לסייע לקבוצות של חניכים ומדריכיהם לצאת ל"הפוגות" קצרות באזורים בטוחים. הפעילות מיועדת לחניכים בשכבות ז'-יב'.

דרך אנשי הקשר שלנו ושותפים רבים בכל רחבי הארץ, יצרנו מאגר של רשויות מקומיות וגופים המעוניינים לארח חניכים מהאזורים שנמצאים תחת איום טילים כבד.
כל מדריך הפונה למטה המבצע, זוכה לליווי בהפקת ההפוגה – יצירת הקשר לגורם המארח, בניית לו"ז ותכנית חינוכית, הזמנת הסעות ואישור מול כל הגורמים הנדרשים.
מטרתנו היא לאפשר לחניכי הנוער העובד ולומד סביבה בטוחה לנוח מהאיום, לחוות הנאות קטנות של קיץ כגון בריכה ואטרקציות נוספות, ולאפשר שיחה רגועה ופתוחה על חוויותיהם בשבועות האחרונים.
הקבוצות הבוגרות יכולות לבחור לעבור במהלך ההפוגה גם פעולות מעמיקות להבנת המציאות האלימה שהחברה הישראלית מצויה בה, ודרכינו כתנועה להתמודד עם מציאות זו.
בסיום ההפוגה חוזרים החניכים והמדריכים לערים ולישובים בכוחות מחודשים, להמשיך במעורבות קהילתית ופעילות מותאמת לשעת חירום לאומית זו.

לפרטים נוספים, ניתן לפנות לרכזים ולמדריכים בשטח, או ליואב רימר, רכז מבצע ההפוגות בדוא"ל yoav-r@noal.co.il .

אני עומדת בח' המסדרים של מחנה אורן ומתסכלת על כל החניכים. טטניקים.
בחוץ, יש הסלמה בדרום שגוברת וגוברת. בפנים, אנחנו ביחד צועקים את נשמתנו. מורל הכי שמח שיכול להיות.
בכל קיץ מוכשרים אלפי מדריכים צעירים חדשים בתנועת הנוער העובד והלומד – ואני זכיתי להדריך בסמינר מד"צים, אחד מסמינרי ההכשרה של שכבה ט'.
11 יום בתנאי שטח. מגיעים מכל חלקי הארץ. נפגשים עם עוד 17 ילדים שיהיו החוג שלהם לסמינר הקרוב. חוג 5, מחנה אורן.

פעולה ראשונה. בום. שוויון ערך האדם. כל בני האדם שווים ללא גזע, דת, נטייה מינית ומין.
ממשיכים בסמינר, בונים מתקני מחנאות, מתחילים להתחבר אחד לשני. עוד פעולות.
דמוקרטיה. בום. קוראים את הציטוט המרגש של האם שבנה נרצח. "אין הבדל בין דם לדם. רצח הוא רצח. יהיו הלאום והגיל אשר יהיו. אין הצדקה, אין סליחה ואין כפרה לרצח כלשהו".
מתחילים ליפול כל מיני אסימונים על החברה הישראלית, עלינו.
ערב תרבות, רצים, רוקדים, שרים, משחקים. ו.. לילה טוב.

קמים בבוקר עם "דקלה" ו"זמן להתעורר" של "הדג נחש".
ממשיכים לעוד פעולות. והקבוצה שנרקמת בין חבריי החוג, מרגשת.
יוצאים גם לניווטים. ניווט אחד – איתנו המדריכים. וניווט שני – בדד. מנווטים בקבוצות קטנות..
חוזרים עייפים, אך מרוצים.. השבעה מחנאית.
ובכל יום שעובר, ההסלמה בדרום גוברת.
דיונים רבים ומעניינים, על החברה הישראלית, עליהם, על הכוח והזכות שלהם לחנך ילדים לעולם טוב יותר, לעולם שבסופו יבוא שלום.
בח' המסדרים של מחנה אורן, במידה וכל חניך ידריך קבוצה של לפחות 20 חניכים, יעמדו אחריהם עוד אלפי חניכים חדשים. המאמינים בערכים טובים יותר. חברים בקבוצה. ילדים מאושרים יותר.
בין לבין, נפתח טלפון, המעביר בין החניכים מידע על המצב במדינה, קצת לחץ, בכי. אך ממשיכים הלאה, בתמיכה של חבריי החוג והמדריכים.

בסוף הסמינר, אנחנו עומדים בטקס הסיום. מרוגשים. מקבלים סיכת מדריך, ולמחרת גם תעודת מדריך.
חלק מהמדריכים החדשים הללו, יעבירו כבר את הקיץ הקרוב בלהדריך באזורים עם ירי כבד עליהם.
הסמינר נגמר. כשחזרתי הביתה, הייתי אחרונה באוטובוס התנועתי, שלקח אותי הביתה.
על ההגה – נהג ערבי. מאחוריו – אני, נערה יהודייה. מפה לשם, התפתחה בינינו שיחה על המצב במדינה.
וגם הוא, רוצה שלום. ולא רוצה לחיות במצב ככה. והוא ריגש אותי בדבריו. חזרתי הביתה בשלום. אחרי נסיעה ארוכה.
ושמחתי, להעביר את ערכיי עם שותף מושלם ל-20 חניכים מהממים. וכמוני, היו כעוד עשרות חוגים ועוד עשרות מדריכים.

*הסמינר לא יכול היה להתקיים בלי המפקדים והסגנים, מדריכי המחנות, מזכירות, צעד"ם, צוות טכני, גדוד"ע, והרשימה עוד ארוכה.. תודה לכולם!*

"נבוא בשלום זאת הדרך היחידה
יגיע היום בו נדע שאפשר לחיות אחרת
בלי מלחמת דתות בלי גדרות ודגלים בלי שנאות ישנות עם גיטרה צרודה
שתנגן ותנגן ותנגן לנו עוד שיר אהבה."

מיכל עמיקם, גרעין אדמה, שכבת החוות. מדריכה במחנה אורן, חוג 5.

ביום שני, ה-14/7, התגלו בסניף המחדשים של תנועת הנוער העובד והלומד בנהריה כתובות נאצה ושטנה כנגד ערבים.

דווקא שם, בלב הגליל בעיר היפה נהריה, בסניף של תנועה שחרטה על דגלה את הסיסמא "ביתנו פתוח לכל נערה ונער". דווקא שם, בסניף שבין שלל פעילותיו המגוונות מפגיש נוער יהודי ונוער ערבי ומחנך אותם הלכה למעשה לשוויון ערך האדם וליצירת חברה טובה יותר. דווקא שם, בחרו המסיתים להכתים את קירות הבית בשנאת חינם.

כמדינה וכחברה אנחנו נלחמים מול ארגון טרור נפשע ששם אותנו תחת מתקפה קשה וכואבת ומציאות חיים שאסור לקבל אותה. אך זו לא המלחמה היחידה שמתחוללת בארץ הזו.
גם מבית, בתוך תוכי החברה הישראלית מתחוללת מלחמה על דמותה של המדינה, אופיו של עמנו ועל רוחה של החברה שאנחנו רוצים לכונן כאן.

לצד המלחמה על הגבולות עלינו להתייצב לקרב נוסף. קרב קשה וחסר רחמים כנגד האלימות והגזענות שפושה בקרבנו – ללא הבדל דת, גזע, צבע ומין.

התייצבות איתנה ומשותפת של כל חניכי התנועה. כזו שלא נותנת לאף אדם באשר הוא אדם להפר את חוקי המשחק הדמוקרטיים שמאפשרים לנו לחיות במשותף, ערבים ויהודים, חילונים ודתיים, על אדמתנו.

החברה הישראלית חייבת להבין – למילים יש כוח. מילים מכשירות את הקרקע למעשים ואנו לא נעמוד בשקט בזמן שנסללת הדרך למעשי אלימות וטרור בשני העמים.

אנחנו לא נשתוק ולא נאפשר לאף אחד להחריב את ביתנו היקר. נשמור ביחד על החברה הישראלית והמרקם הייחודי של העיר נהריה. לא נתן לדברים כאלה לשבור את כוחה ורוחה של תנועת הנוער העובד והלומד. אנחנו קוראים לשותפים ושותפות להצטרף לקריאתנו לגנות מעשה זה ומעשים דומים לו מכל תוקף.

מיד לאחר שגילינו את הכתובות, התכנסו מספר חניכים מהשכבה הבוגרת מרחבי העיר, וביחד עם תושבי השכונה הסרנו את הכתובות, לא לפני שיצאנו עם מסר נגדי משלנו –
"נהריה אומרת לא לגזענות ולאלימות!"

רותם גינת, רכזת אזור צפון, המחדשים – הנוער העובד והלומד

תנועת הנוער העובד והלומד מגנה בחריפות את מעשה הנבלה ומביעה שאט נפש מפשע השנאה המובילה למעשי טרור והקרויה בשפה מכובסת "תג מחיר" בקן פוריידיס של תנועת הנוער העובד והלומד. בקן ריססו כתובות "נקמה" ו"תג מחיר", ניפצו חלונות, החריבו את פנים הקן והרסו חומרי הדרכה. מדובר בתקיפה נפשעת של גורמים קיצוניים אשר מהווים סכנה ישירה למדינת ישראל ואזרחיה. מעשה זה הוא מעשה פחדני, לא אנושי ובמיוחד לא יהודי! מנוגד לרוח היהדות, מכתים ומשחיר אותה.

אנו דורשים ממדינת ישראל לאתר את הפושעים ולמצות איתם את הדין.

תנועת הנוער העובד והלומד היא תנועת נוער משותפת לערבים, יהודים ודרוזים וחניכי התנועה מקן פוריידיס הם חלק בלתי נפרד מהרקמה האנושית של תנועתנו. בשעה זו אנחנו מחבקים את תושבי פוריידיס, עומדים ביחד איתם ואומרים בקול גדול: נמשיך לחנך לשלום, דמוקרטיה, קיום משותף ושוויון ערך האדם!

נמשיך לעמוד ביחד, ערבים יהודים ודרוזים, כחומה בצורה המגנה על הדמוקרטיה הישראלית מפני כל אותם גורמים קיצוניים ובלתי-לגיטימיים.

אנו – לעבודה, להגנה ולשלום.

עלה והגשם.

תנועת הנוער העובד והלומד.