מתוך טקס הוקרה למתנדבי שנת השירות תשע"ד
שלום לכולם, אני גאיה מתנועת הנוער העובד והלומד, חברה בגרעין פילים שבחוות ההכשרה בחולון, וקומונרית במרכז לקיום משותף יפו.
לפני כשנה, בחרתי לצאת לשנת שירות בנוער העובד והלומד – ובשמה אצלנו בתנועה 'חוות ההכשרה'. הבחירה הזאת לא הייתה פשוטה בשבילי, והיא נבעה מהרצון במקום בו אוכל להגשים את הערכים שהתחנכתי עליהם בתנועה כמו: שוויון ערך האדם, סוציאליזם, שיתוף. לא רק ללמוד אותם, לא רק לחנך אליהם, אלא לחיות אותם באמת.
אני זוכרת שהרבה אנשים הרימו גבה בהתחלה, ולא בדיוק הבינו את הבחירה שלי. ראו את זה בעיקר כוויתור. וויתור על שנה מהחיים, וויתור על תפקיד בצבא, צעד אחורה במסלול החיים הנורמטיבי של תיכון-צבא-אוניברסיטה. רק בסמינר שלפני היציאה לחוות ההכשרה, ידעתי להגיד לעצמי שהבחירה בחווה היא ההעזה להיות מי שאני רוצה להיות, מי שאנחנו רוצים להיות, לנסות להגשים.
השנה הדרכתי במרכז לקיום משותף ביפו, מוקד פעילות תנועתי, אחד מיני כמה ברחבי הארץ, בו חניכים ערבים ויהודים יחד.
בהתחלה, נדרשתי לבוא ולהכיר. את יפו, את החניכים, את המשפחות שלהם, את התרבות, המנהגים, הבתים, ללמוד קצת ערבית. אחר כך, האתגר היה להחליט בתוך עצמי שהם חניכים בתנועה, לכל דבר. ולהצליח לחלום אותם, שזו בעיניי היכולת הגדולה ביותר שיש למדריך, ולפרוש בפניהם את החלום הזה, של מה הם יכולים להיות. להראות להם שהם מסוגלים, וליצור יחד איתם מציאות אחרת, של מה שהם היו רוצים שיהיה פה. אני חושבת שזה הדבר שהכי העצים אותי במשימה. היכולת ליצור מציאות אלטרנטיבית עבור בני הנוער בחברה.
קשה לבחור חוויה אחת שתייצג את השנה הזאת, ובכל זאת יש לי דוגמה קטנה. בתחילת השנה, סיפרתי לחניכות שלי על אירוע "חג המעלות", שהתרחש בקן שלי, כשאני הייתי חניכה. בכל שנה היינו חוגגים באירוע ענקי שאליו היו מוזמנים כל חברי הקן. חניכות שלי התלוננו ושאלו למה להן אין חג מעלות כזה? אמרתי להן שחג המעלות הוא לא משהו שהמדריכים עושים או לא עושים, אלא יצירה של כל החניכים בעצמם.. ומתי שהם יבחרו לעשות את זה הם יוכלו. ברגע הזה, גם הם וגם אני הבנו, שהמקום הזה הוא שלהם ולא שלי, התנועה הזאת היא שלהם ולא רק שלי, ומה שיש פה לא יעלם כשאני אלך.
קשה להדריך בני נוער, כי הם מרגישים את הפער בין המילים למציאות. לבוא ולהגיד "שלום" לנערים שחווים פיצוצים של מכוניות ואלימות ברחוב. לדבר על קיום משותף, כשכתובות תג מחיר מתנוססות על קירות הבתים. לדבר על זכויות בני נוער בעבודה, כשמבחינת החניכים "גם ככה כל המקומות ביפו מנצלים". לבוא ולהגיד שבנים ובנות שווים, כשזה לא מה שהם רואים בבית, בבית ספר, בחברה.
אבל לפעמים לא צריך לדבר. לפעמים מספיק שאני מדריכה יהודייה שבאה לבני נוער ערבים, ולא כדי לעשות להם טובה. אני מציעה להם להיות חברים בתנועה. תנועת נוער גדולה ומגוונת, שיש בה מקום לכולם, שחברים בה בני נוער יהודים, מוסלמים, נוצרים, דרוזים, בדואים, עולים, אתיופים, רוסים, אשכנזים, מזרחים. תנועה שדורשת מהם להטיל ספק, להביע ביקורת, להגשים ערכים, ולקחת אחריות על החברה הישראלית.
חבריי בגרעין פועלים כקומונרים בקיני התנועה בבת ים, חולון, ראשון לציון, רחובות ונס ציונה. כמונו, פועלים עוד 280 חברים בשכבה, בחוות ההכשרה של התנועה בכל הארץ. יחד איתנו בתנועה פועלים גם 180 חברים בגרעיני "עודד" בבני המושבים. זאת הרגשה שאי אפשר לתאר במילים, של הכוח שבמעשה חינוכי משותף ורחב, בבחירה המשותפת להיאבק כקולקטיב במה שאנחנו רואים לנכון.
לפני כמה חודשים בחרנו להמשיך, אני והגרעין, ולהתגייס ביחד למסלול הנח"ל. החלטנו להמשיך משתי סיבות:
האחת, היא הצורך להגן על המדינה ועם זאת גם לפעול בדרך החינוך יחד עם הגרעין. עם בני הגרעין שלי אני מסוגלת להאמין שנישאר מי שאנחנו, ניצור יחד את התרבות שלנו גם בצבא, ונשאיר אחד לשני את העיניים פקוחות, גם אם לפעמים יהיה יותר קל לסגור אותן.
הסיבה השנייה היא הבחירה לחרוש בתלם הארוך. חוות ההכשרה היא לא רק שנת שירות, היא חלק מתהליך הגשמה אישי ותנועתי, שממשיך במסלול הנח"ל, ומציע גם חיים בוגרים של הגשמה בתנועה.
אני מודה לכל מי שתומך בקיומו של מסלול זה, ומאחלת הצלחה לכולנו בהמשך הדרך המשותפת.
לעבודה להגנה ולשלום – עלו והגשימו