חגית סאלו מאשקלון וזהר ים לרר מאשדוד התראיינו לערוץ 2 על איך הן חוות את החופש הגדול הזה בצל המצב הביטחוני הקשה אחרי שבועיים שהיו מחויבות להישאר סמוך למרחבים המוגנים.
"זה חופש בעייתי. בהתחלה הייתה לנו את השגרה של ללכת לים, ולצאת עם חברים, בילויים, ואז פתאום התחילו כל האזעקות וזה היה מבהיל. גילינו שהתחילה המלחמה נגד החמאס." מספרת חגית סאלו. "אני כעיקרון, הולכת למקלט ליד השכונה ואני מדריכה שם ילדים, זה בערך מגיל חמש עד גיל 13, זה פתוח לכולם, אבל אלה הגילאים שמגיעים, זה כל יום, משעה תשע עד ארבע, ובאים הרבה דוקא."
"מה תכננת לחופש הגדול הזה?"
"היו לי כל מיני טיולים, מכל מיני סמינרים, וגם מהנוער העובד והלומד, אבל גם, זה התבטל בגלל המצב הבטחוני. "
"איך מתמודדים עם הסיטואציה הזאת מול הילדים שהם יותר קטנים וצעירים ממך?"
"בהתחלה הם היו נבהלים ונלחצים, ומתחילים לרוץ, ואז אנחנו המדריכים אמרנו להם שאנחנו פה לצידם, ואין להם לאן לרוץ, כי הם במקום מוגן. ואם נגיד האזעקה היתה תופסת אותנו באמצע פעולה, או משחק, אז היינו ממשיכים איתו כאילו לא קרה כלום, כי זה מסיח את דעתם מהאזעקה ואז הם פחות נלחצים".
"תכננתי להדריך בקייטנה, גם של הנוער העובד והלומד." מספרת שהר ים לרר מאשדוד. "תכננתי לנסוע לכל מיני מקומות בארץ עם חברות, לראות סרטים, כאילו כל מה שבני נוער, אני מניחה שעושים במקומות אחרים בארץ, שלא נופלים טילים כל הזמן, ותכננתי חופש, גם לצאת מהבית. ולא להיות ליד מרחבים מוגנים. במקום זה הדרכתי קצת במקלטים, ואני נמצאת בבית, רואה חדשות, לא עושים הרבה, כי אין יכולת לעשות הרבה דברים, כי גם אי אפשר לצאת מהבית, וגם דברים שאפשר לעשות בבית, אז קשה. כי מבחינה אישית נניח, קשה, עם כל המצב הזה, באופן נפשי, גם אני מפחדת, וגם יש לחשוב כל הזמן על כל מי שהמשפחה שלי נמצא בכל מיני מקומות, כי ההורים שלי לא נמצאים בבית, הם עובדים מחוץ לעיר, ואח שלי בצבא, וצריך לחשוב על כולם, ולחשוב למי יש אזעקה בכל פעם"