אתמול בלילה כשיצאתי ממחנה התנועה בצפון הארץ , נסעתי על דרך העפר ומשהו כמו קילומטר מהמחנה זיהיתי רכב שמשך את תשומת ליבי , הוא עמד בצד הדרך , עצרתי לידו, הארתי לתוכו.
"תדליקו את האור ברכב," דרשתי, על הרכב שלי בצבע שחור מדבקת ביטחון גדולה, זה הספיק להרתעה והודלק אור ברכב.
בפנים שתי אימהות צעירות, נבוכות מודאגות, "באנו למחנה."
"מה אתם מחפשות כאן?" שאלתי.
"באנו לראות שיש כאן אבטחה וגדר ושהילדים בסדר. יש לנו ילדים במחנה,"
"מאיפה אתן?"
"מטבעון, אנחנו לא רגועות באנו לבדוק,"
"אתן רוצות להיכנס למחנה?" שאלתי,
"לא, אסור שהילדים ידעו שבאנו, רק בדיקת אבטחה והולכות." שתי אימהות צעירות , מחייכות במבוכה באו לעשות ביקורת אבטחה במחנה.
זה הזכיר לי כשביתי הבכורה שיר הגיע לגיל היציאה לדיסקוטק , הלכתי גם אני, שלושה ימים מראש לדיסקוטק המיועד וביקשתי לראות רישיון עסק, בדקתי לתדהמתם את מערכת גילוי האש, את מערך האבטחה, את מערכת החשמל, תאורת החרום, ורק לאחר שעמדו בבדיקה אישרתי לשיר את ההשתתפות. אז חשבתי שאני ההורה היחיד שמודאג והנה עוד שתי אימהות צעירות מטבעון שבדרכן באות לבדוק שילדיהן בטוחים.
אנחנו עומדים על דרך העפר החשוכה ואני מסביר להם את סידורי האבטחה:
את אחר הצהרים והערב ביליתי במחנה. ידוע שמחנה רציני מתחילים לבדוק מהמרפאה שלו, הפתעתי רת צוות המרפאה. סהר קצין המרפאה ניגש אלי והתחלתי בתחקיר- תפקוד החובשים, הרופא, ציוד רפואי, בבוקר הוכנס עירוי לחניכה. "הראשון לעונה" אומר סהר בגאווה, עד היום הצלחנו לטפל בבעיות ללא צורך בעירוי. היער עובד כבר מיום החופש הראשון מעל לחודש ימים כ1500 איש ליום , כאמור ללא עירוי.
אני נכנס לחדר הטיפולים, ריח של חומרי חיטוי, הציוד מוכן, ציוד חרום, ציוד החייאה.
בודק את יומן הטיפולים, שואל על כאבי בטן, שלשולים, התייבשויות, פציעות – המצב טוב.
"יאיר ממשרד הבריאות היה כאן," סהר מספר, "הוא מאוד התרשם , נתן לנו מחמאות."
סהר שלח לי סיכום יום בחצות.
אני נפרד וממשיך למפקדה הראשית, לשם אסור להיכנס לא לחניכים ולא למדריכים, שם הסגל הבוגר של היער, רכזי הבטיחות והתברואה, קצין הביטחון ועוד ממלאי תפקידים בכירים ביער. באזור הזה הגילאים כבר אחרים. זקני השבט, יושבים מתחת לעצים על שולחנות הקק"ל עם לפטופים ומנהלים את המחנות. לקמב"צים ולמפקד היער יש משרדים ממש, למפקד היער יש גם טלוויזיה, 14 אינטש בת עשר שנים והוא היחיד שרואה את העולם בחוץ, היום ה- 15 למלחמה.
בטלוויזיה מדברים על חייל נעדר, שקט, עצבות ודאגה. מידי פעם אזעקה באשדוד, בעוטף עזה וכשאני שם- גם בגוש דן. המפקדה הראשית זה המקום היחיד שהמצב רוח הלאומי חודר פנימה. מסביב, מהמחנות, עולים קולות צהלה של חניכים.
סמינר מדריכי מובילים, מהאזור הצפוני נמצאים כנראה בסלטרון מוסיקה שמחה ושירה.
מחנה השכבה הצעירה בנושא אינדיאנים חוגג ומרחוק נשמעים הריקודים ושמחת הקאניבליים.
הסגל של מחנה העפלה שמתחיל בשבוע הבא נמצא כאן ונערך למחזור שיכנס. הם בהערכות למשחק העפלה ענק שבו יעלו החניכים לארץ ישראל.
ילדי הנגב והדרום במחנה מיוחד שיצא לדרך בשל הנסיבות. גם הם במחנה שלהם, גם משם, צריך לציין, קולות צהלה ושמחה.
שני טנדרים במחסן מעמיסים ציוד לרפסודיה. בעוד שבועיים מבצע חציית הכינרת ברפסודות, מעמיסים חבל ובמבוקים ומובילים אותם לחוף בכינרת.
לילה במחנה רועש וגועש ועמוס ושמח.
מפקד היער עובר על רשימת החניכים שהגיעו מהבית הבוקר, "כמעט ולא היו ביטולים!" אומר לי בגאווה. "שמורת טבע, רכשנו את אמון ההורים, הם שולחים את הילדים, המחנות מתקיימים כמתוכנן". אנחנו יושבים על הדברים ואני משתכנע שדברים מתנהלים היטב.
מגיע הקב"ט הראשי , מעדכן שיתכן שיגויס בשבוע הבא למילואים, הוא מספר לי שהמשטרה שולחים לכאן המון סיורים, "שלחו רכב אזרחי עם בלשים שניסו להתחזות להורים של חניכים ולחדור למחנה. במפקדת היער בדקו שוב ושוב וענו לבלשים שאין לנו חניך בשם הזה ושלחו אותם מהמקום."
התרגול הצליח …
הקב"ט מדווח על תחזוקת הגדר, על מצב המאבטחים, על תפקוד סגן הקב"ט, על התרגילים עליות המשמר והתדרוכים מידי משמרת. קב"ט מחוז צפון בקשר יומי , מעדכן דורש ומנחה.
אני מסיים את הביקור , עולה על הרחבה המרכזית מסביב קולות החניכים שמחים מאושרים, סגל רציני של מפקדי מחנות ויער שלוקחים את המשימה ברצינות.
צוות רחב של ממלאי תפקידים בתחום שמירת החיים.
אני יוצא לדרך. שוכנעתי שהמצב בסדר, עולה על הדרך הלבנה והמאובקת נוסע כקילומטר ופוגש את שתי האימהות המודאגות שבאו לבדוק את סידורי הביטחון ביער.
אני עוצר ובסבלנות מסביר להם שהילדים שלהם בידיים טובות.
"מרכל איתם" שגם הבת של מפקד המשטרה הייתה חניכה במחנה במחזור הקודם, גם שני הילדים של אחד מאלופי צה"ל.
שמבחן החוסן הלאומי "הפרטי שלהן" הוא ביכולת שלהן להסתובב ,לחזור הביתה ולאפשר לילדים להמשיך ולצהול ולשמוח במחנות הקיץ של התנועה.
שמורת טבע , בטוחה, חינוכית ושמחה , ללא טלוויזיה, ללא צבע אדום, ללא חרדות, יחד עם המון חברים טובים , ביחד לעבור את הימים הקשים האלו.
היסוס אחרון והן חוזרות הביתה ….
יוני בן דור