ימים נוראים ואיומים עוברים עלינו ימים שטופי דם ורגשות נקם, ימים שבן-אנוש מתקשה להבינם ולבו נקרע למראה הזוועות. שוב נראה שידם של הקיצוניים משני הצדדים גוברת והיא על העליונה.
עתה הם מעבירים את הזוועות לבתי התפילה, בתי האלוהים, שם מתייחד האדם עם בוראו, ולא רחוק היום בו יצליחו לעורר מלחמת דתות, עדות ועמים. הגורם המרכזי למצב, לעניות דעתי, הוא היעדר דיאלוג בין הצדדים, כאשר כל צד מסתגר בקונכייה שלו ומבעיר מדורות משלו, המפיצות להבות שנאה והתלהמות. השבטיות מכלה כל חלקה בדו-קיום של עמים ועדות, שחיו זה לצד זה באותה עיר באותו ישוב באותה שכונה עשרות בשנים, עבדו יחד קנו באותם בתי מסחר וטיילו באותם מקומות. על אף המחלוקות, ומעשי אלימות, ידעו תמיד כולם לדלג ולהמשיך בשגרת החיים המשותפים, כשהתקווה לעתיד טוב יותר מכסה על מרירות וכעסים.
אך בתקופה האחרונה נראה שהקיצוניים במחנות השונים מצליחים לסחוף את הספינות לים הסוער של רצח בבית הכנסת, רצח צעירים וילדים, קטטות המוניות בתוך כפרים וערים מעורבות, ביטויי גזענות ושנאה בעוצמה ללא תקדים וחשדנות כלפי האחר והשונה בכל אשר תפנה. המבוגר האחראי, שאמור להשליט סדר ולהשרות אווירת בטחון לאזרחיו, ירד מן מהסיפון ואיש הישר בעיניו יעשה.
בימים כאלה, כשאנשים רוקדים על הדם ומפזרים סוכריות, מתוך ידיעה שהדברים ילכו ויידרדרו למקומות שאחריתם מי ישורנו, ובטרם יגררו את כולנו למרחץ דמים – חובה מוסרית והיסטורית היא על כל השפויים, להתעורר מתרדמתם ולהתריע על הרעה המתרגשת עלינו. כולנו חייבים לקום ולעשות למען יצירת תפנית שתחזיר אותנו למציאות של חיים משותפים. והדברים חייבים לחלחל עד אחרון האזרחים.
אזרחי מדינת ישראל כולם, ערבים ויהודים, צריכים להתכנס סביב עקרונות הדמוקרטיה כשהם מנהלים ביניהם דיאלוג. עלינו להפנים את תרבות הדיאלוג, שתחזיר את התקווה לעתיד טוב יותר לדורות הבאים. עלינו לשמר את התקווה שזה אינו חלום, שזה אפשרי.
בתמונה: עלי זחאלקה בנאומו בערצת זוכרים את הרצח. נאבקים על הדמוקרטיה. 8/11/2014