השבוע, התקיים סמינר היסטורי בעיר קראקוב בפולין, אשר הפגיש לראשונה את הנהגות תנועות הנוער הישראליות עם הנהגות תנועות הנוער הגרמניות, פולניות, אוסטריות וצ'כיות. אשר ישבו לשיח חינוכי לציון 70 שנה לשחרור מחנה ההשמדה באושוויץ. יואב רימר, ממחלקת ההדרכה הכלל תנועתית משתף בתחושותיו.
בחלק האחרון של התצוגה בביתן "היהודי" במוזאון הזיכרון שממוקם באתר מחנה אושוויץ נמצא "ספר החיים" של יד ושם. על אלפי דפיו הענקיים של הספר כתובים כ 4.5 מיליון שמות של יהודים שנרצחו בשואה.
לאחר דפדוף ממושך הצלחתי למצוא את העמוד בו כתובים שמותיהם של אבי סבי ושל אחותו הבכורה של סבי. כדי לצלם את השמות, ובו בעת להחזיק את הספר הענק פתוח ולהצביע על השם כדי שיראה ברור בתמונה, נדרשתי לתנוחה אקרובטית משהו.
מדלן, צעירה גרמניה שהשתתפה איתי בימים האחרונים בסמינר לציון 70 שנים לשחרור אושוויץ, הציעה את עזרתה. אני סירבתי. הייתי נבוך מהסיטואציה גם ככה, וממילא כמעט והצלחתי להידחס לתנוחה הנדרשת.
רק לאחר מכן, הבנתי את הפספוס, ועד כמה הסצנה הזו מטאפורית למה שהבנתי בימים האחרונים.
אתם מבינים, אותה מחנכת גרמניה צעירה חיפשה סה"כ לעזור. היא חיפשה לסייע לי לגעת טוב יותר בנקודה הכי קרובה של הזיכרון האישי שלי. בעדינות ובכבוד. דרך זה, אולי היא חיפשה גם להתחבר בעצמה. אם הייתי מאפשר לה, היינו מוצאים שנינו בצורה עמוקה יותר את מה שהגענו לכאן לחפש.
בתאריך ה-27 לינואר 1945, לפני 70 שנים בדיוק, "שוחרר" מחנה אושוויץ. אחרוני האסירים, ה"האפטלינג", במחנה הריכוז, העבודה וההשמדה הגדול ביותר שברא המשטר הנאצי הפכו לאנשים חופשיים. יותר נכון לומר כי הם החלו את מסעם הארוך לחופש, ולבניית חיים חדשים.
מתחילת פעולתו ועד שהגיעו אליו חיילי הצבא האדום, נרצחו באושוויץ מעל מיליון יהודים ורבים רבים בני לאומים אחרים: בני רומה וסינטי (צוענים), פולנים ואחרים.
גודלו המפלצתי של המחנה (שהיה למעשה תשלובת של מספר מחנות ומפעלי תעשייה), אכזריותו ויעילותו בניצול כוחות החיים של האסיר עד טיפתם האחרונה ובהשמדת אותם אסירים שלא היה להם תפקיד יצרני, הפכה את אושוויץ לסמל מרכזי של השואה.
הוגה הדעות תאודור אדורנו כתב כי "היטלר כפה על בני האדם… ציווי קטגורי חדש. לערוך את מחשבתם ופועלם כך שאושוויץ לא יחזור וכי דבר דומה לא יתרחש". הכוונה בביטוי "ציווי קטגורי" הינה אמת מידה יסודית לקביעת תשובה לשאלה "מה מוסרי?". בעולם בו קשה לעתים לתת תשובות ברורות לשאלות של טוב ורע, מהווה אושוויץ סמן חד וברור. אושוויץ הוא התגלמות הרוע. והטוב הוא כל שמונע את חזרתו.
מתוך פרספקטיבה זו יצאתי לסמינר מיוחד במינו, שאורגן במשותף ע"י מועצות תנועות הנוער של ישראל, גרמניה ופולין. בסמינר, שנערך בעיר קראקוב שבפולין, השתתפו רכזים בוגרים מתנועות וארגוני נוער בשלושת המדינות. מטרת הסמינר הוא להעמיק יחד באחריותנו כמחנכים בעולם שאחרי אושוויץ ובמקומו של חינוך לזיכרון השואה בארגונים השונים.
ההחלטה להשתתף בסמינר לא הייתה פשוטה. אנו, בתנועת הנוער העובד והלומד, עוסקים בזיכרון שואה לא מעט. לא סתם קיבל המסע לפולין בתנועתנו את השם הארוך: "המסע לגילוי שורשי המהפכה הציונית ומרד תנועות הנוער – שואה וגבורה". יש לנו מטען כבד מאד בכל הקשור לכך ואנחנו עושים מאמצים גדולים על מנת להמשיך לעצב את הזיכרון הזה ביחד וכתנועה. בנוסף, אני כבר הדרכתי בשני מסעות לפולין, כך שהתוכן לא חדש לי. אבל בעוד שאני "רגיל" לשיחה שהיא בעיקר בין ישראלים, היה ברור שהמרכז בסמינר הוא המפגש בין התרבויות השונות. אשמה והאשמה, דימויים שיש לכל אחד מאתנו על בני העמים האחרים, הרבה חששות, מבוכה, כעסים ומה לא.
אדגים בסיפור קצר. לאחר קבלת שבת משותפת, בערב הראשון של הסמינר, הציגה עצמה אחת המשתתפות הגרמניות בפני וציינה כי היא מברלין. אני חייכתי, וציינתי כי סבי מצד אבא ושתי הסבתות שלי הם מברלין. השאלה הטבעית הבאה שלה הייתה "מהיכן בברלין?" וכשעניתי שאני לא יודע, היא שאלה "מדוע? מעולם לא ביקרת אותם?". אתם יכולים לשער את מידת מבוכתה כשהבינה שהם כבר לא חיים בברלין, שכן נאלצו לברוח ממנה כילדים בעקבות עליית הנאצים לשלטון.
הסמינר עצמו עסק בתכנים רבים. באופן בו מתייחסים לשואה בכל אחת מהמדינות, בתכנים הנלמדים במערכות החינוך ובאלו שעוסקים בהם הארגונים והתנועות. שוחחנו על חינוך למניעת גזענות, על האופנים בהם ראוי בעינינו לזכור את השואה ועל נושאים רבים נוספים.
קצרה היריעה מכדי לפרט את תכני הסמינר לעומק. אוסיף רק זאת. אני משתדל לא לעסוק בשאלות של אשמה ורגשות אשמה. לעם הגרמני אין דרך לכפר על מעשיו במהלך השואה, וכך גם לאותו חלק בעם הפולני שעמד מן הצד ואף סייע להשמדה. אך בעוד שאלת האשמה אינה מעניינת אותי, שאלת האחריות דווקא כן. תפקידי כאן הוא לדרוש מחברי התנועות במדינות האחרות לקחת אחריות על דמותה של חברתם כך שאושוויץ לא יוכל להישנות, כפי שאני דורש מעצמי ומחברי לתנועה בארץ. כך אני מבין היום את האחריות שיש לנו כישראלים וכיהודים כלפי האופן בו זוכרים עמים אחרים את השואה ומחנכים לאור לקחיה.
יום השואה הבינלאומי נקבע ע"פ תאריך שחרור אושוויץ ע"י כוחות הצבא האדום ויום השואה הישראלי, ע"פ מרד גטו ורשה. אני רואה קו מחבר ברור בין שתי המועדים והתאריכים שנמצאים בבסיסם. שניהם מסמלים בעיני דמות החברה שאנחנו, כל חברה בייחודיותה, צריכים להיות נאמנים אליה – חמלה, אחריות, אהבת החופש, חתירה לצדק ומלחמה ללא פשרות ברוע.
