המתכון למסע מוצלח

תומר גרי

כתב "המערכת"

קן זכרון יעקב

קודם כל, אתם יכולים להירגע. עשיתם את הבחירה הנכונה. ולא בקטע מתנשא.

בחרתם במסע עם פוטנציאל להיות מהמשמעותיים בחייכם – התוכן מעניין ומעורר מחשבה, אתם תגיעו למקומות הקשים והחשובים ביותר לעבור בהם, וישנה סבירות גבוהה מאוד שהמדריכים שלכם יהיו מוכשרים, בעלי ידע רחב בנושא, קשובים, אכפתיים, כריזמטיים ומטילי ספק. בכל זאת, אלה מדריכים מהתנועה, שעוברים הכנות וסמינרים רבים לפני המסע, בנוסף להכנות שהם מעבירים לכם. ואני בטוח ששמתם לב לזה בהכנות שעברתם לקראת המסע.

אבל זו רק הבמה למסע מוצלח. אמנם המסע כבר בנוי, והמדריכים שלכם יודעים כביכול מה הולך לקרות בכל רגע במסע, אבל אתם, מעצם היותכם מדריכים בעצמכם, בטח יודעים שלא תמיד הכל הולך בדיוק כמתוכנן – משלל סיבות, שבראשן גורמים אנושיים וקשרים חברתיים. המסע, בסופו של דבר, הוא מה שתעשו ממנו. אם אתם תחליטו שיותר דחוף לכם לריב עם המדריכה שלכם או עם החברה שלכם, או להתנגח בקבוצה שלכם, לא בטוח שהמסע יהיה עבורכם משמעותי, מרגש או מעורר מחשבה.

להיות קבוצה

אשתף אתכם בחוויה אישית שלי. אני יצאתי למסע לפולין עם הקבוצה שלי, קבוצת טאקי, שהפכה לקבוצת "מרמיטה שוויונית" כשהצטרפו אלינו בנימינה, חדרה ונתניה. קבוצת טאקי יצאה למסע לפולין בהרכב של 12 חברים – קבוצה מגובשת לכאורה, קבוצה מכילה – מאוד התחברנו עם חברינו המרמיטות ועם "החברים מהאוטובוס". אולי באמת היינו מגובשים ומכילים, אבל נוצר חור בעלילה כשאתם מגלים שאחרי המסע לפולין נשארנו רק חצי מהקבוצה. זו הייתה תקופה דיי ממושכת בה נלחמנו על חברינו לקבוצה – זה התחיל ביציאה לטקס יום השואה בלוחמי הגטאות, המשיך באחד במאי, ולאחר מכן גם לפעולות גרעין. לכל אלה הגיעו חצי מחברי הקבוצה ולעיתים אף פחות מכך. ניסיתי להבין את הסיבות לעזיבה של חבריי, אבל בסופו של דבר, ברור שהעניין היה קשור למסע לפולין – הרי זו החוויה הקבוצתית האמיתית האחרונה שהייתה לנו. מהעיניים שלי המסע היה מושלם – התרגשנו יחד, דיברנו, למדנו, הקשבנו, והתחברנו. אבל כנראה שאני מייצג נקודת מבט מאוד סובייקטיבית. כנראה שאני לא ראיתי דברים שהיו גלויים לעין כל. והאמת – חבל לי מאוד על כך.

במסע שלכם, אתם צריכים לקחת אחריות. גם כשטוב לכם במסגרת הקבוצתית, ואתם מרגישים שאתם מסוגלים לדבר ושיקשיבו לכם, שימו לב! לא בטוח שכל הסובבים אתכם מרגישים כמוכם! האחריות שלכם היא להפוך את המסגרת הקבוצתית לכזו שתאפשר לכולם לדבר ולהקשיב. תהיו אכפתיים ורגישים כלפי סביבתכם, כי אתם לא בארץ, במסגרת הרגילה, אלא במסע שיעורר אצלכם מכלול של רגשות, שאת חלקם אני מאמין שלא תדעו לפרש לעצמכם.

כדי להמחיש לכם איך המסע עלול להיראות בלי הפתיחות שלכם, האכפתיות, החבריות והבגרות שלכם, אני רוצה להציג בפניכם שיר שמתאר זאת בצורה יפה. ואם אתם ברוח ביקורתית ומורדת כעת – השיר הזה גם יכול להיות המחשה של איך נראה המסע לפולין עם בית הספר.

להיות אדם

תיירים / יהודה עמיחי

בקורי אבלים הם עורכים אצלנו,
יושבים ביד ושם, מרצינים ליד הכותל המערבי
וצוחקים מאחורי וילונות כבדים בחדרי מלון,
מצטלמים עם מתים חשובים בקבר רחל
ובקבר הרצל ובגבעת התחמושת,
בוכים על יפי גבורת נערינו
וחושקים בקשיחות נערותינו
ותולים את תחתוניהם
ליבוש מהיר
באמבטיה כחולה וצוננת.

פעם ישבתי על מדרגות ליד שער במצודת דוד, את שני הסלים
הכבדים שמתי לידי. עמדה שם קבוצת תיירים סביב המדריך
ושימשתי להם נקודת ציון. "אתם רואים את האיש הזה עם
הסלים? קצת ימינה מראשו נמצאת קשת מן התקופה הרומית.
קצת ימינה מראשו". "אבל הוא זז, הוא זז!" אמרתי בלבי:
הגאולה תבוא רק אם יגידו להם: אתם רואים שם את הקשת
מן התקופה הרומית? לא חשוב: אבל לידה, קצת שמאלה
ולמטה ממנה, יושב אדם שקנה פֵּרות וירקות לביתו.

יכול להיות שלא הבנתם חלק גדול מהשיר. אבל לא נורא – עכשיו, אחרי שכבר קראתם אותו, אני יכול לגלות שזה שיר שלמדתי עליו בשיעור ספרות. השיר, בתקציר, הוא שיר ביקורת כלפי תיירים. הם מבקרים במקומות החשובים, "מרצינים" (עושים כאילו הם רציניים) בכותל המערבי, ובלילות הם צוחקים מאחורי וילונות כבדים. הביטוי "מתים חשובים" מביע לעג כלפי אותם תיירים. מהם מתים חשובים?

בחלק האחרון הכותב מתאר סיטואציה דרכה הוא מראה שהתיירים לא מתייחסים לאנשים – המבטאים את התרבות האנושית באזור במלוא עוצמתה – אלא מתייחסים למבנים הסטוריים שלא באמת מעניינים אף אחד. בהקבלה למסע מוצלח, אני יכול להגיד שבעיני, הראייה האוניברסלית שמשתקפת מהמסע לפולין עם התנועה, היא בעצם ההסתכלות על האדם, אותה מבקש הכותב להשיג – הביקורת והלקח שאנחנו מנסים להסיק מתוך הלמידה על העבר, והרצון ללמוד דרך העבר הנורא על החיים של עצמנו וכמה אנחנו מסוגלים להשפיע על סביבתנו, הם, בעיני, התשובה לבקשתו של המשורר במיטבה.

במסע של התנועה, מותר לא לבכות. למסע בתנועה אתם לא יוצאים כדי לראות את אופני ההריגה במחנות ההשמדה. או לפחות לא רק בשביל זה. למסע בתנועה אתם יוצאים כדי ללמוד לקח חשוב מההיסטוריה. רק אם נדבר על הדברים – בלי מכבסות מילים, בלי הפחד מלהישמע "שמאלני מדי", "אנטי-ציוני" או כל כינוי אחר שנוהגים להדביק לכם, ובלי החשש מלהביע את הרגשות האמיתיים שלכם ביחס למה שאתם נחשפים.

שוב אני קורא לכם – צאו למסע הזה כקבוצה, כחברים. אל תפחדו להביע רגש, ואל תפחדו גם לא להביע רגש. מותר לכם לבכות, ומותר לכם לצחוק כשאתם צריכים. תתעלו על עצמכם – כי רק ככה תוכלו להרוויח מהמסע הזה את המיטב.

עלה והגשם!

 רוצה להצטרף ל"מערכת הכתבים התנועתית"? השאר/י את פרטיך כאן