רותם בנסאדון

כתבת "המערכת"

קן בנימינה

 ביום השואה כולנו נלבש חולצות לבנות, נלך לטקסים המרכזיים בבית הספר, בתנועה, בצבא ובישוב. נעמוד בצפירה, נרכין את הראש, נראה בטלוויזיה סרט או שניים שמראים רק פעם בשנה. נהיה עצובים, נדבר על הגבורה ונשמע על המרידות. כשנלך בהפסקה, במסדרון, או סתם ברחוב לא נראה ילדים משחקים בכדור, אנחנו נראה ילדים בחולצות לבנות מתכוננים לטקס בערב. כשנפתח את הטלוויזיה לא נראה סדרות מצחיקות אנחנו נראה עדויות של ניצולים או סרטים על אלה שכבר לא בחיים.

אז מה זה בעצם יום הזיכרון לשואה ולגבורה במדינת ישראל? ולפני יום הזיכרון – איך מתייחסים לזיכרון השואה במדינת ישראל ביום יום?
מלחמת העולם השניה והשואה היא פרק חובה לבגרות בהיסטוריה לכל תלמידי י"א. רוב תנועות הנוער ובתי הספר מוציאים תלמידים בכיתות יא-יב למסע חינוכי ולימודי לפולין.תלמידים במסגרת בתי הספר נפגישם עם ניצולי שואה, מדברים על השואה בשיעורים ולומדים על המרידות שהיו..וכל זה כדי לזכור, לזכור ודבר לא לשכוח.

אבל מה באמת אנחנו זוכרים? אנחנו זוכרים כמה יהודים נרצחו בשואה. אנחנו זוכרים כמה ילדים נרצחו. אנחנו זוכרים את מרד גטו ורשה. אנחנו זוכרים שהיו תנועות נוער. אנחנו זוכרים את היטלר ואת הנאצים ואת המלחמה. אנחנו לומדים על סיפורים של ניצולים\שורדים. אנחנו לומדים על מחנות ההשמדה ועל מחנות הריכוז, אנחנו יודעים שהיו גטאות.
אבל אני הולכת לשאול אתכם כמה שאלות, שגם אני לא יודעת את התשובה לכולן:
אתם יודעים כמה ניצולי שואה עלו למדינת ישראל אחרי המלחמה?
אתן יודעות כמה מהם עלו לישוב בו אתן גרות?
אתם יודעים כמה ניצולי שואה חיים כיום בישוב שלכם?
אתן יודעות כמה מהם חיים ברחוב ביחד איתכן?
אתם יודעים כמה ניצולי שואה חיים כיום מתחת לקו העוני?
אתן יודעות כמה מהם חיים לבד, ללא משפחה או חברים?
אתם יודעים מה עלה בגורלם של כול אותם יהודים ששרדו את השפל של האנושות אחרי שהם עלו לארץ?

וכאן, לדעתי, הבעיה אני חושבת שכחברה אנחנו זוכרים רק צד אחד של השואה – את הצד שכבר לא איתנו, את השישה מליון יהודים שנרצחו. אבל אנחנו נוטים לשכוח את כל אותם ניצולים שחיים בינינו שכולם בגילאים של הסבים והסבתות שלנו, אבל לא לכולם יש נכדים ולא לכולם יש ילדים או מי שישמע את הסיפור שלהם.
נתן יונתן כתב "החול יזכור את הגלים אבל לקצף אין זוכר" ואני מפרשת – אם אנחנו החול, אנחנו זוכרים את הגלים משמע את המתים אבל לקצף , לחיים, לכל אתם ניצולים שחיים בינינו, אין זוכר.

אני לא מבינה איך אותה מדינה שדואגת להוציא תלמידים למסעות לפולין, שבוחנת תלמידים בבגרות על מלחמת העולם השניה והשואה, איך אותה מדינה שחלק לא קטן מחלוציה הראשונים היו ניצולי שואה שעלו מייד לאחר המלחמה , איך אותה מדינה מפקירה אותם לעת זקנה ? איך קורה דבר כזה? 

 מפריע לי שאני לא מכירה ניצול שואה, מפריע לי שלא מדברים על הניצולים בטקסים המרכזים, למה מדברים רק על הנרצחים,  פריע לי כי קשה לי לקרוא את הדוח שפורסם השנה שאמר : "30% מניצולי השואה מספרים כי הם נאלצו לוותר על מוצרי מזון בסיסים השנה כדי לקנות תרופות". אני לא מבינה איך זאת תמונת המצב במדינה כיום, ישנם בישראל קרוב ל 200 אלף ניצולי שואה, 50 אלף מהם חיים מתחת לקו העוני!

ואני אומרת לא! אני לא מוכנה לשכוח. השנה יצאתי למסע לפולין במסגרת הנוער העובד והלומד והבנתי שכל דבר בחיים מתחיל בבחירה, ושאם אני אבחר לא לשכוח, לזכור, או לשנות פה משהו אז אני אצליח. 

אז השאלה האמיתית היא – מה אתם בוחרים? גם לכן זה מפריע?
ואם בחרתם\ן שאתם\ן רוצים\ות לעשות משהו, כי נמאס לכם מהמצב אז ריכזתי עבורכן ועברוכם מספר פעילויות שאפשר,וכדאי לעשות עם הקן, הסניף , המועדון או אפילו עם סתם חברים
1. לברר כמה ניצולי שואה יש בישוב בו אתם גרים ולקבוע פגישה עם כמה הם, לשבת איתם, לדבר, להבין אם הם צריכים עזרה ( עזרה יכולה לבוא לידי ביטוי בהמון דרכים, גם לשחק שח-מט עם הסבתא שגרה ממול זאת עזרה)
2. להעביר פעולה לחניכיםות על ניצולי השואה ולחשוב איתםן איך אפשר לשמח אותםן, אולי אפילו "לאמץ" ניצול כקבוצה (אפשר ורצוי לא רק בסמוך ליום השואה, ניצולי השואה גרים בישוב שלכם כל השנה, לא רק ביום הזיכרון )
3. בהמשך להצעה הראשונה , להכין שיעורי חברה ולספר את סיפרם של ניצולי השואה (אלה שפגשתם והכרתם) כיום, אם רע להם\ טוב להם\ הם צריכים עזרה
4. לארגן עדות מניצול\ת שואה
5. ולמשקיעיםות מבינכן.ם אפשר להכין לוחות "הידעת?" על מצב ניצולי השואה בארץ ולתלות ברחבי הקן או אפילו על לוחות המודעות בישוב
6. לארגן אירוע התרמה למען ניצולי השואה , לאסוף אוכל, כסף,ספרים.

לסיכום עזרה כמו שהבנתם, לא חייבת להיות כלכלית עזרה יכולה לבוא בכל צורה ובכל אופן שתבחרו , רק אם תחליטו שאתם רוצים. מקווה שתבחרו לשנות !

רוצה להצטרף ל"מערכת הכתבים התנועתית"? השאר/י את פרטיך כאן

שאלה:
שמי שימון ואני בן 17 וחצי ואני עובד בחג פסח ומשלמים לי 25 לשעה האם אני צריך לקבל יותר כסף כי זה חג?
תשובה:

שלום,

יום ראשון ויום שביעי של פסח נקבעו בפקודת סדרי השלטון כחגים בדיוק כמו שבתות. כלומר – אם אתה עובד בחג עצמו – אתה זכאי לגמול של 150% מהשכר שלך.

בנוסף, מדובר בחגים בתשלום – אם אתה עובד בערב החג ולמחרת – אתה זכאי לתשלום עבור החג גם אם לא עבדת בו.

חול המועד עצמו נחשבים כימי חול מבחינת התשלום ואתה זכאי לשכר רגיל.

בהצלחה וחג שמח.

באתר שלנו ניתן למצוא תקציר של זכויות העובד שלך, חוקי העבודה ודיני העבודה, שאלות ותשובות וכן אפשרות לרשום את שעות העבודה ב"כספומטר" ולהגיש תלונה דרך האתר.

 לדף המדרש

לחתימה על העצומה

תומר גרי

כתב "המערכת"

 קן זכרון יעקב

 כולנו מכירים היטב את סיפור חג הפסח. תחילה עבדות בני ישראל במצרים, ולאחר מכן עשר המכות שהביא אלוהים על פרעה שלבסוף הביאו לשחרורם מהעבדות ולהיותנו בני חורין. ניתן לומר באופן שטחי – איזה מזל שאנחנו לא עבדים, ואף להוסיף על כך – איזה מזל שיש לנו מדינה ושצה"ל חזק, אבל בכתבה הקרובה אבקש שנסתכל על העבדות מעוד זוויות וניכנס לעומקו של המסר של חג הפסח. איך, בעצם, סיפור העבדות והמעבר מעבדות לחירות מתקשרים לחיינו?

 ראשית, בואו נפקח עינינו ונסתכל על העולם שסביבנו. נתחיל בעבדות שהייתה בארצות הברית עד לפני כ-150 שנה (למעשה, החוק לאיסור עבדות בארה"ב חוקק בדיוק לפני 150 שנה) – ואני לא מדבר על המלחמה למען זכויות השחורים בהובלת מרטין לותר קינג כמעט מאה שנים לאחר מכן.. בנוסף, עבדות קלאסית כמו זו קיימת גם בימינו במדינות רבות, כמו הודו וסין באסיה, ואתיופיה, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו ומאוריטניה באפריקה (עפ"י דו"ח של ארגון זכויות האדם "Walk Free" שיצא ב-2013), וזאת על אף חקיקת חוקים נגד עבדות זו. הנתונים בדו"ח מרעישים – מדובר בכ-14 מיליוני עבדים בהודו, כ-3 מיליון עבדים בסין ומאות אלפי עבדים במדינות אפריקה שהוזכרו. אז אנחנו יכולים לשמוח שהשתחררנו מהעבדות לפני כמה אלפי שנים, ולהגיד "איזה מזל", אבל בפועל התמונה העולמית עודנה עגומה באשר לעבדות. 

אז אחרי שהצגתי את הנתונים הללו, נשאלת השאלה – מהי בכלל עבדות?
לפי ההגדרה המילונית, עבדות היא משטר עבודה המאופיין בבעלות ושליטה רבה של אדם על אדם אחר, והאדון הוא שקובע את סדר יומו והתנהלותו של העבד.
אבל אני לא רוצה שנתמקד בעבדות הקלאסית ובהגדרה שהבאתי לעיל.

העבדות המודרנית

בואו נרחיב את ההגדרה למושג עבדות. עבדות יכולה להיות שליטה של כל דבר, ולא רק אדם, על אדם. וכשאני אומר "כל דבר" אני מתכוון לתקשורת, לנורמות חברתיות מסוימות, לחברה שבה אתם עובדים או לכסף ורכוש. כן, אפילו לרכוש. אנחנו כל הזמן רודפים את הקניין – רוצים עוד ועוד. וזאת בדיוק להיפך מהעבדות הקלאסית, שהרי בעבדות הקלאסית העבד נחשב בעצמו לרכוש, וכעת העבד כפוף לרכושו.

ברצוני להציג שיר שמשקף באופן מובהק מהי העבדות המודרנית עליה אנו מדברים. השיר מעלה חוויות רבות המתארות בצורה מדויקת את העבדות המודרנית בה אנחנו חיים.

 עבדים / ברי סחרוף 

על נהר אספירין ישבנו
במקומות המוכרים
לא שומעים לא רואים
כאילו אנחנו אוויר
עוד מעט יגמר הסרט
בקרוב המציאות
התמונה מטושטשת
והצליל לא ברור

 כי כולנו עבדים אפילו
שיש לנו כזה כאילו
פותחים פה גדול
ומחכים לעונג הבא
כולנו מכורים של מישהו
שמבקש עכשיו תרגישו
פותחים פה גדול
ומחכים למנה הבאה

חלונות ראווה יפים פה
זה הכל למכירה
גם אנחנו תלויים
עם פתקי החלפה
אז מה נעשה עם הכעס הזה
מה יהיה עם הקנאה
כולם רוצים להיות חופשיים
אבל ממה אלוהים ממה

כולנו עבדים אפילו…

 לא אחפור בשיר יותר מדי, אבל בכל זאת אבקש לציין מספר נקודות בשיר. ראשית, אם לא הבנתם (לי לקח זמן), כשסחרוף אומר "על נהר אספירין ישבנו" הכוונה שלו היא לטונות של משככי כאבים שאנחנו לוקחים כדי להעביר כל כאב באופן מיידי. אין לנו זמן להתעסק בכאב ולחלות, אז את הכל משככים באמצעות כדור. אנחנו אפילו לא ערים לתחושות הפיזיות שלנו, ומעדיפים לא להרגיש בטווח הקצר מאשר לפתור את הבעיה מן השורש.

בפזמון השורות הבולטות והחשובות הן "פותחים פה גדול ומחכים לעונג הבא/למנה הבאה". שוב מוזכרת כאן הרדיפה אחר האושר הרגעי – הרכוש, החופשות מהעבודה והכסף. אנחנו חיים מהנאה קטנה להנאה קטנה אחרת. למעשה, אנחנו לא חיים את כל החיים שלנו – אלא חיים רק את החופשות.

בבית הבא השורה האהובה עליי היא "גם אנחנו תלויים עם פתקי החלפה" – לכולנו יש תחליף. אפשר לחשוב על השורה הזאת ביחס לעבודה – ברגע שאנחנו לא מתאימים למנהל, הוא יכול להחליף אותנו באדם אחר. בסך הכל, אנחנו רכוש בעיני המנהל, ופעמים רבות אין ערך רגשי או אנושי לנוכחותנו בעבודה.
לבסוף, המשפט האחרון מעלה שאלה על רדיפת ה"חופש" – "כולם רוצים להיות חופשיים, אבל ממה, אלוהים, ממה?". אכן, ממה אנחנו רוצים להיות חופשיים? ולשם מה? האם אנחנו רוצים להיות חופשיים ממחויבות ומאחריות, או שמא להיות חופשיים לבחור את דרכנו? האם החופש הזה הוא לשם הנאה בלבד, או שיש בו גם עומק מסוים?

סיפור יציאת מצרים עוסק בשאלות אלו. כשבני ישראל יצאו ממצרים, רבים מהם, שבוע בלבד אחרי שיצאו ממצרים, העדיפו לחזור. לפחות במצרים, בתור עבדים, הם ידעו מה יקרה היום, מחר, בשבוע הבא ובכלל בשנים הקרובות. במדבר לא רק שהם לא ידעו מה יקרה מחר, הם אפילו לא ידעו אם הם יחיו עד מחר – אם כמות המים תספיק, אם כמות האוכל תספיק, אם הם ימותו מחום או שהם ימותו מקור. החופש כמובן לא היה מצוי במצרים תחת מרותו של פרעה, אבל להיות בני חורין כנראה היה מפחיד מידי לכמה מבני ישראל. והרעיון הזה מוביל אותנו לשיחה שקיימתי עם אחי, אורן.

אורן שהיה חניך בקן זכרון יעקב בנוער העובד והלומד, יצא לחוות ההכשרה והתגייס למסלול הנח"ל, בו הוא משרת עם חבריו מהגרעין. אורן כעת נמצא במעבר משירותו הצבאי בחיל רגלים קרבי לפרק משימה בחיל החינוך. בשיחה איתו גיליתי שיש לו מספר דברים מאוד מעניינים לומר על כך בקשר לחירותו של האדם.

"כשהיינו בגדוד, הייתה תחושה שכל דבר יותר טוב מקרבי, והרצון העיקרי באותו רגע היה פשוט להשתחרר. אבל השבוע, כשעברנו במועצה האזורית שבה נהיה במהלך השנה הקרובה בפרק המשימה, והכרנו את הבית החדש, הבנתי שיהיו לנו לא מעט אתגרים. זה שינוי אדיר – בקרבי היינו במרדף אחר ריגושים רגעיים – חייתי מיציאה ליציאה, ומהנאה קטנה להנאה קטנה אחרת. כל הזמן חיפשנו את החצי שעה לנגן ואת שעת השינה הנוספת."

"בסך הכל, יש במצב הזה הרבה חופש", מוסיף אורן, "לא צריך לחשוב – אין דאגות, אין אחריות. אבל מצד שני, צריך לפעול לפי פקודות, ובקושי הייתה לי השפעה על מה שאני עושה. בפרק המשימה עדיין יש הגבלות צבאיות – אני מחויב להגיע למקומות בהם אני עובד ולהתקשר כל בוקר למפקדת. אך מהצד השני, אני מחליט מה לעשות ואיך לעשות. יש בזה משהו מאוד מפחיד! פתאום אני צריך לחשוב, ליזום ולקבל החלטות."

"אז מה מבין שני אלה מייצג את החופש בעיניך? היכן נמצאת החירות?", שאלתי אותו.
"מוזר להשתמש במילה חירות כשמדברים על הצבא, אבל באופן יחסי, פרק המשימה הוא הרבה יותר חופשי."
השאלה הגדולה העומדת בפנינו אל מול השאלה "היכן נמצאת החירות?" היא, כמובן, מהי החירות? האם חירות היא כאשר אדם לא צריך לחשוב, והוא חסר דאגות ואחריות, או שמא החופש הוא מצב שבו ניתן להחליט החלטות ולחשוב, אפילו אם יש בכך אתגרים רבים?
לרוב יותר קל ונוח להתחמק ממצבים בהם יש לנו אחריות. ברגע שאנחנו אחראים על משהו, אנחנו גם עלולים להיות אשמים בכישלון, ולכן מלכתחילה יותר פשוט לא לקחת אחריות ולא לקבל החלטות. אבל לעניות דעתו של אורן, החירות נמצאת במצב שבו אנו נדרשים להיות יוזמים ובעלי ראש גדול.

בשלב זה, רוני, בת דודתי בת ה-6, באה והציגה מעטפה מלאה בשטרות שהיא קיבלה מסבא ליום הולדתה. היא אמרה שהיא צריכה הרבה כסף כדי שהיא תוכל לקנות בית. "אבל כבר יש לך בית", טען אורן. "אבל אם יהיה לי מספיק כסף לבית, אני אדע שיש לי הרבה כסף", היא ענתה.

מתוך השיחה הזאת עם רוני משתקפת התפיסה הכלכלית שהיא גדלה לתוכה. לאורן יש הרבה ביקורת על כך.
"הכסף נמצא בכל מקום בחיינו, ואפילו בחינוך ילדינו. אי אפשר להתחמק מכך.אבל השאלה היא האם אנחנו נותנים לכסף להשתלט עלינו כל כך בקלות. כמובן שהכסף משחק תפקיד גדול בחיינו, אבל האם הכסף הוא המטרה, או רק אמצעי להשיג מטרה נעלה יותר?"

"ברוב המקומות בעולם לכל אחד יש כסף משלו. הכסף הוא עיסוק עיקרי מאוד בחייו של האדם – כל הזמן נשאלות שאלות על מה הוא יקנה, כמה הוא יקנה, האם הוא מסוגל לממן דבר מסוים וכו'. בשנה הקרובה אנחנו בגרעין הולכים לנהל כלכלה אחרת, כלכלה שיתופית. המטרה בקיום כלכלה שיתופית בפרק המשימה היא להפוך את הכסף ממטרה לאמצעי.. כל אחד מאיתנו יקנה לפי צרכיו – אני לא צורך הרבה, וחברי צורך יותר והחלוקה תהיה בהתאם. כך החלוקה הוגנת יותר. כמובן שעדיין יש התעסקות בכסף, אבל ההתעסקות היא הרבה יותר ערכית מאשר יצרית. יש בזה גם מרדנות כלפי המסגרת הצבאית – אנחנו לא כפופים לחלוקת המשכורות האישיות בצבא."

כפי שאורן אמר, לרוב האנשים יש כסף ורכוש פרטיים, והכסף הוא עיסוק עיקרי בחייהם. אוסיף על כך שרוב האנשים גם בוחרים במה לעסוק לפי השכר שירוויחו, ולעיתים הכסף אף גורם להם לבחור בעבודה שכלל אינם מעוניינים בה. המצב הזה, ללא ספק, הוא מצב של עבדות – עבדות לכסף.

אורן הציע אפשרות אלטרנטיבית ושוברת מוסכמות שמצמצמת את שליטת הכסף – כלכלה שיתופית. אבל אני לא קורא לכם לשנות את כלכלת ביתכם. אני כן קורא לכם לשאול שאלות ולחשוב אם אתם מרוצים מהמצב. ואם אינכם מרוצים מהמצב – האם אתם מוכנים לפעול?

עכשיו תורכם

חג הפסח מדבר על עבדות בני ישראל במצרים. בבתים רבים, הסיפור הזה לא מקבל יחס רב ולא נשאלות שאלות רבות סביב השולחן – המטרה העיקרית היא לסיים את ההגדה כמה שיותר מהר ולהמשיך לארוחה. אבל היי! אנחנו לא סתם קוראים את הסיפור הזה בכל שנה!

בסיפור חג הפסח יש עומק רב, וזהו לא סיפור ששייך רק לעבר הרחוק. לא רק שהעבדות עליה מדובר בהגדה קיימת בעולם גם בימינו, ישנם אלמנטים רבים של עבדות גם בחיינו הפרטיים! אל תתביישו להעלות את הנושא לדיון סביב שולחן החג! זוהי המצווה הכי חשובה לחג בעיני.

אני קורא לכם, תבחרו להיות בני חורין. זה שבכל שנה נשיר "עתה עתה בני חורין" בליל הסדר, לא יהפוך את זה לאמיתי. מוטלת עלינו משימה, שבאופן דיי אירוני, היא ממש לא קלה – לבחור להיות חופשיים וחופשיות. לא בכדי כולנו מכירים את המשפט "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים".

העידן שלנו רווי בנורמות חברתיות נוקשות, במסכים משלל סוגים, בכסף וברכוש כמדד למעמד חברתי ובמיליוני אנשים שמסרבים לראות את הערך הרגשי של האדם מעבר לערך הכלכלי שלו. קשה מאוד שלא להיבלע בתוך כל אלה ולשכוח מהו חופש ומהם הרצונות האישיים והאותנטיים שלנו.

עלינו לשאול, בלי פחד – האם אנחנו מרוצים מהמקום שבו אנחנו נמצאים בחיינו? האם אנחנו מרוצים מהעבודה שבה אנחנו עובדים? האם אנחנו באמת רוצים לרכוש את הבגד הזה, את המכשיר הזה, את המכונית הזו או את הבית הזה, או שהלחץ החברתי השתלט עלינו? כל יום אנחנו עומדים מול שאלות וצמתים כאלו ורבים אחרים.

עכשיו תורכם לענות – במילים ובמעשים.

  רוצה להצטרף ל"מערכת הכתבים התנועתית"? השאר/י את פרטיך כאן